סיפור חיי, גרסה מקוצרת:
קוראים לי גוני ואני מכור לגילויים שונים של מין.
גדלתי בבית שלא היה חסר לי בו כלום, וההורים שלי אהבו אותי. הם רק לא ידעו לתת לי את התחושה שהאהבה שלהם לא תלויה בשום דבר שאני עושה. גדלתי עם ההתניה שאני צריך לעמוד בציפיות שלהם, של המורים, של החברה בכלל, כדי לזכות להיות אהוב ומוערך.
היו לי ועדיין יש הרבה תכונות חיוביות שיכולות לגרום לאחרים לאהוב אותי ולרצות בקרבתי. אבל איכשהו זה תמיד נראה בטל בשישים לעומת הביקורת, השיפוטיות המחניקה שאפפה אותי כל פעם שלא עמדתי באתגר שהוצב לי. במיוחד לא ראיתי את אבא של מאפשר לי להיות חלש ופגיע. זה היה ממש אסור מהתורה, למרות שהוא עצמו תחת החזות החזקה שלו היה רך כמו חמאה. לא יכולתי לסבול את הצביעות, השקר וההתחסדות שמצאתי אצלו לפעמים, ואצל כל מיני מורים שדיברו גבוהה גבוהה אבל הרשו לעצמם להוציא עלינו את התסכולים שלהם, לפעמים אפילו באלימות. חייפשתי את קרבתם של בעלי הסמכות בחיי כדי שיגנו עליי, ומצד שני רציתי לברוח מהם כמו מפני אש, שלא יךלעו אותי. הרגשתי שאני צריך אישור על כל צעד ושעל, גדלתי בלי להיות עצמאי, ולמדתי להיות פאסיבי בהחלטות הגדולות של חיי, חי לגמרי ממה יגידו עליי.
בקיצור, כל הנ"ל , בצירוף ליבידו מבורך בכמותו ובאיכותו, הביאו אותי לחפש את הישועה במיניות נחבאת אל הכלים. זה היה מין מחאה פרטית שלי, מרד חשאי, כאילו אמרתי לעצמי ש"הם" (ההורים/המורים/החברה/אלוהים - מחק את המיותר או סמן הכל) יכולים אולי להכריח אותי לעשות את מה שהם רוצים, אבל לי יש יכולות לעקוף את טבעות החנק שלהם ולחיות, רבאק. חיפשתי אישוש לגבריות שלי בקשרים עם גברים אחרים, שיבהירו לי שאני גבר, שאני לא חלש, שאי אפשר לדרוך עליי. התפרצויות כעס ותסכול פנימיות, בעיקר בדמיון, חזרו והופיעו באובססיביות, כשאני מתעמת מול דמויות מהחיים או מהדמיון שהרגשתי שעשו לי עוול, ותוקף אותן בכעס, לפעמים פוגע בהם פיזית, לפעמים בעצמי. רק בראש, אבל כמובן שחוויות כאלה פוצעות את הנפש ומותירות אותה חבולה, כאובה ומותשת.
כמובן שבקשות האישוש המיני לא ממש עזרו, בפעמים הראשונות שזה קרה המצפון היה אוכל אותי אחרי זה חודשים, כולל תפילות ותחינות וקבלות תשובה ומה לא. זה תמיד חזר על עצמו. כעסתי על עצמי שאני כזה, ניסיתי להשתנות, בתקופה מאוחרת יותר אפילו שיתפתי את ההורים שלי כדי לקבל סיוע בטיפול. הם קיבלו את זה הרבה יותר בקלות ממה שצפיתי, אבל איפשהו עדיין הרגשתי שה"עיקר שהוא יתקן את הילד". העיקר שאני אהיה נורמלי ולא ברווזון מכוער, כי אחרת מה יהיה. האמצעים הטכנולוגיים אפשרו לי ליצור קשר עם אנשים דרך הרשת, ולצרוך חומר פורנוגרפי בכמויות שמפריעות לי בחיי היום יום. אני נוטה לשקר בהתכתבויוות הללו, להציג את עצמי כמישהו אחר כולל צילום פיקטיבי. לפעמים כשאני כן מראה את עצמי והצד השני חושב שאני נראה טוב, גברי, מושך - אני די בשמיים. מרגיש חזק עוצמתי וחי.
איכשהו בתוך כל זה היו מספיק נחמדים אליי בשמיים שאמצא את דרכי בחיים ואתחתן עם בת זוג מדהימה, שגילתה את מצבי בעקיפין אבל ידעה לתת לי את המקום שלי, ושתומכת בי גם כשאני כועס ומתפרץ. היא מאוד מעריכה אותי בכל המובנים, כולל בדימוי הגברי שאני מקרין. משום מה זה עדיין לא מספיק לי, ואני צריך את האישוש של בני מיני לזה.
כבר כמה שבועות שלא הוצאתי זרע, כמעט חמישה להערכתי. זאת למרות שאני צורך חומר פורנוגרפי או משוחח עם אחרים, אבל לא מרשה לעצמי להגיע לשיא. אני נמנע מזה בגלל שתי סיבות: גיליתי שהמימוש הזה מפריע לי מאוד בקשר עם אשתי, אבל בעיקר שאחרי כל נפילה כזאת יש לי ירידה דרסטית בתחושת הערך העצמי שלי. ואמנם, אחרי התקופה הזאת אני מרגיש יותר טוב, אשתי טוענת שהעמידה שלי זקופה יותר, משוחררת יותר, ואני מצליח יותר ויותר לחוש מחובר, לחוש מה נכון לעשות לאותו רגע. שומע הרבה יותר מוסיקה ברדיו וצורך הרבה פחות אקטואליה, בעיקר כדי לא להתעצבן ממה שאני באמת לא יכול לשנות. אני עדיין צורך פורנו או משוחח עם אחרים, אבל רוצה להוריד גם את הגיבנת הזאת מעליי אם בתמורה ארגיש מחובר, פתוח, משוחרר. אני עדיין מרגיש את הכעס מבעבע לי בחזה הרבה פעמים, כשאני נזכר במה שעשו-או-לא-עשו לי, או שהקשרים מוזרים פתאום מדליקים אותי (משהו ששמעתי בחדשות, סיפור שחבר הביא, הצורך להפעיל סמכות כלפי הילדים שלי וכל זה). אני מאוד מקווה שגם על זה אני אוכל לוותר, ולהתמודד עם תחושת הפגיעות וחוסר האונים בצורה בונה, יצירתית, שמחה. בסופו של דבר זה נורא אנושי לחוש פחד, תסכול, כעס בגלל חוסר שלמות או חוסר אונים, ואני די אנושי. וגם טוב.
אני מקווה שיצאתי ידי חובה בביעור החמץ הפנימי עם הסיפור הזה. אולי יום אחד אכתוב את זה יותר באריכות.
תודה למי שקרא, שבת שלום ופסח כשר ושמח
