תודה על זה. מזדהה מאוד. עזרתי לי לאבחן אצלי במלים קולעות
חג שמח ומחבר

למה קראתי לטור הזה בלי ציפיות, סיבה משוערת:


כשהייתי בן 14 בערך אבא שלי נורא רצה שאלך ללמוד בישיבה שנחשבה אז די יוקרתית. זה היה פחות בגלל השם של המוסד ויותר בגלל הרצון שלו "לחשל" אותי, כי משחר נעוריי הוא טען שאני "מפונק" (מצאתי פעם מכתב שהוא כתב כשהייתי בגיל שנה ובו הטענה הזאת. זה עדיין חורה לי). הוא גם חשב שאין לי מספיק חברים, כי הבית לא שקק מהם כל הזמן, או ככה לפחות הוא חשב שצריך להיות. בקיצור, לא עמדתי בציפיות החברתיות שלו, אף על פי שבשאר התחומים הייתי בסדר ואף יותר מכך. הרבה מילים טובות על מה שאני טוב בהם לא שמעתי, כנראה כי הוא חשש שזה "יעלה לי לראש", והעדיף להציג בפניי את הביקורת כדי ש"אתקדם".
בקיצור, אני פחות התלהבתי מהרעיון  לנסוע למוסד ההוא, לאבד את הפרטיות שלי ולצלול למקום שבו אצטרך להתמודד לבד עם אלימות, עם לחץ חבבתי, עם בריונות ועוד כהנה וכהנה צרות שלא היו צפויות לי 24 שעות ביממה אילו הייתי נשאר בבית ובוחר לעצמי עם מי אתידד. הטלתי וטו מוחלט על הרעיון, אבל נעניתי לבקשה של אבא שלי והלכתי לבחינות הכניסה.
כמה חודשים מאוחר יותר הייתי אמור להגיע לשבת של המועמדים לשנה הבאה. לא הסכמתי ללכת. זה כנראה היה חלק מתהליך הקבלה להשתתף בשבת כזאת, כי ההורים שלי הפעילו עליי לחץ אדיר ללכת לשם. לא הסכמתי להיגרר בשלושה ארבעה אוטובוסים רק כדי שהם יהיו מרוצים ויוכלו לדחוף אותי עוד צעד קטן לתוך מה שאני פירשתי כמלכודת. הודעתי להם בנחרצות שאני לא הולך. בדרך כלל הייתי ילד טוב שעושה בדיוק מה שהם אומרים לו, אבל הרגשתי שהם חצו את הגבול.
אבא שלי הסכים שלא אלך בתנאי אחד - שאלך לטיפול פסיכולוגי. הסכמתי כדי שאוכל להיפטר מהעונש הזה, אבל בפנים רתחתי. במהלך כל אותה שבת לא דיברתי איתו ועם אימא שלי מילה וחצי מילה, וכשנתקלתי בהם ברחוב הקפדתי לעבור לצד השני של המדרכה. אבא שלי הודיע שהוא מוותר על התנאי, אבל זה היה רק מהשפה ולחוץ.
כעבור כמה ימים זומנתי לשיחה עם יועצת בית הספר. הבנתי בדיוק מי שלח אותה, אבל כבר לא היה לי כוח. באופן שמקומם ומכעיס אותי עד היום ניהלתי איתה שיחה או שתיים שבה ניסיתי להראות לנה שיש לי חברים, שאני ילד נורמלי, ושאין הצדקה לביקורת החריפה שהוא מתח עליי, גם אם אני לא זוכה לעמוד בסטנדרטים הקדושים שלו. הם הניחו לי אחרי זה ולמדתי איפה שרציתי, עם החברים שאני בחרתי. פעם אחת כשהתארחו אצלי הרבה חברים הוא ניגש אליי ואמר: "ככה אני רוצה שיהיה אצלך תמיד".
הוא היה איש טוב , שהעניק לי בלי גבול כל מה שהיה יכול לתת, כולל בסיס לקניית בית (דבר לא מובן מאליו בימינו אלה). אבל קשה לי לסלוח על תחושת הקטנות, הצמצום, חוסר הביטחון שלו בי ובכוחותיי והניסיון שלו לתמרן אותי כך שאעשה את מה שהיה נכון בעיניו, כשאני זה שישלם את המחיר המלא במקרה של טעות. גם כמה מילים מעצימות פה ושם לא היו מעלות לי את האגו אלא מגבירות את הביטחון. חבל אז עכשיו אני משתדל להשתחרר מהציפיות. מקווה שאצליח יום אחד.
תודה למי שקרא ושבת שלום

תודה על השיתוף והכנות- מדהים כמה אנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו עלולים לפגוע בנו אם הם מנסים לכפות את עצמם עלינו- אני לקחתי מפה לקח חשוב לחיים.
תודה. ושבוע טוב.

בס"ד
ל - guni (אחד שלא יודע) יקירנו!
כאחד שלא יודע אתה דווקא מגלה ידע רב...
השיתוף שלך מרגש מאוד
ורציתי לספר לך משהו אישי (אז אל תספר לאף אחד... )
כשעברתי חוויות "חינוכיות" מהורי האהובים
עזר לי מאוד לראות את הרקע ממנו הם באו...
וכך, גם כשעברתי חוויות שלפעמים היו מאוד לא נעימות...
נקודת המבט שהם עשו זאת מאהבה
וגם מתוך עולם החינוך שהעבירו להם הוריהם
עזרה לי מאוד לא לשפוט אותם בחומרה ולקבל את הכוונה הטובה שלהם
גם אם לא הסכמתי למסר הנובע מדבריהם...

עד כאן מה שעבד בשבילי
מקווה שהועלתי (אם לא אפשר ישר לזרוק לפח...)
מועדיפ לשמחה
בהחלמה רבה מכל הלב

לגוני יקירי, קראתי בעיון. את הפוסט הזה וגם את שקדם לו. אכן ההתמכרות היא גם לגילויים שונים של מין... אבל לא רק, במשך הזמן למדתי שלמרות שהמכורים דומים לכל אחד יש את הניואנסים המיוחדים המאפיינים אותו, וממה שאתה כותב נראה שכעס הוא דלק מאוד משמעותי ביצירת התנאים הנפשיים שלך לשימוש... זו הסיבה שבכל פעם שהכעס שלך נדלק השימוש בתאווה (גילויים שונים של מין...) הופך להיות אופציה ממשית עבורך.

וביחס לאבשלך, גם אני מאמין שאבא שלי במהותו טוב. שנתן לי (רצה לתת לי יותר מדוייק) כל מה שביכולתו (לא מה שאני הייתי זקוק לו) אבל זה לא גורע ממה שהוא כן הכאיב לי, הקטע הפסיכי פה הוא שאינני מתייחס לכל הזמן שעבר מאז. יש רגעים שאני יכול לחוש את הסיטואציות מעוצמות כאילו לפני רגע הן התרחשו. מה שהוביל אותי למסקנה שיש בי משהו שמוסיף להחיות את הרגעים הזיפתיים הללו (ולהשכיח את האחרים הטובים) בתוכי גם אחרי עשרים שנה ונותן להם להשתלט עלי ולנהל אותי בגלל שזה משתלם לי או למחלה שלי. אני פשוט מרוויח מהם.

ולא זו לא ברירת מחדל או גזירה שאין ביכולתי לשנותה, עבורי הרגעים האלה נכללים דווקא בתוך הדברים שכן ביכולתי לשנותם, אני נזקק לאומץ מתפלל, עושה פעולה המוכיחה את רצינות כוונותי ואז גם מקבל את הכח וההכוונה מה לעשות בעניינם. בדרך כלל איני משנה אותם אלא את היחס אליהם. למדתי שאין לי בהם יותר צורך. פעם אחר פעם ביקשתי התפללתי והרפיתי מהם, וזה עובד. בהגינות אכתוב שיש לי רגעים טובים וטובים יותר...

לדוגמא, לפני כמה ימים הייתי עם משפחתי אצל הורי בשבת אחרי זמן שלא התארחנו שם. לא היה קל אבל זה היה אחרת לגמרי. אפרסם בהקדם פוסט על זה, במשפט קצר אכתוב לך את מה עבר לי בראש במהלך השבת, משתלם לסלוח. עדיף לשחרר את האחיזה בעוולות האמיתיות והמדומות ולדבוק בחיים. לראות בו את מי שהוא במציאות (אנושי, טועה) ולא להגדיל את העוצמות של מה שהוא לא. (בפירוש לא מרושע)

בלי ציפיות, אבל עם אמונה. אנו יכולים להשתחרר, בכוחו. היום. אמן. אוהב.

מדווח על נפילה ראשונה לאחר שבעה שבועות. מצטער. קם וממשיך הלאה

אוהבים!!!
רק חזק ואמץ- בכחו הגדול

נפילה אחרי שבעה שבועות - סיכום ביניים

נפלתי כאמור הבוקר. בשונה מן הפעמים הקודמות לא חשתי את ההרגשה החריפה של ירידה קשה בערך העצמי שלי. היום המשיך די כרגיל בעבודה, והרגשתי רגוע וטוב.

בדרך הביתה החזקתי את עצמי שלא אגלוש לתחושות של כעס ורחמים עצמיים, מה שבדרך כלל קורה לי אחרי נפילות כאלה בנסיעות שלי. הנסיעה עברה במהירות ובקלות יחסית.

הבטחתי לעצמי שבבית אהיה מוכן לתת מעצמי בלי תמורה למרות שזה קשה. זה לא כל כך הלך לי והייתי בסוף חסר סבלנות, כולל מחשבות הכעס על דברים דמיוניים שעשו לי, שתקפו כרגיל בזמן הדחת הכלים. ביקשתי סיוע בעניין הזה. אולי זה יגיע.
חיבקתי בתוך עצמי את הפגיעות והחולשה שלי, והבטחתי שאעשה זאת במקום לכעוס ולשנוא את עצמי. כאמור, בגלל ההרגלים הרגשיים, התחושות האלה מרימות ראש כרגע ומכאיבות לי מאוד.

בעיקר רציתי לכתוב את המסר כאן כדי לחדד לעצמי שעברו עליי חודש וחצי נקיים לפי ההגדרה שקיבלתי על עצמי (בלי להוציא זרע). זה אולי חלקי, אולי לא מושלם, אולי לא עומד בהגדרות הביקורת של התכנית הזאת, אבל זה שלי. אף אחד לא יכול לומר לי שכל הזמן היה סתם בגלל הנפילה הזאת ששרפה הכל, או כי לא עמדתי בתנאים המחמירים וסתם עבדתי על עצמי. זה לא נכון. לא יכול להיות ששום שינוי לא התרחש באישיות שלי. אני יכול להעיד על עצמי שהרבה פחות כעסתי במהלך התקופה הזאת, הייתי יותר שמח, וקרו לי כמה דברים משמחים וטובים, שעל חלקם בקשתי כבר די הרבה זמן, ולא כי מגיע לי או משהו. מתנת חינם. לכן אני מנסה להמשיך הלאה, למרות שאין לי הרבה מושג מה יהיה ולמרות שענני הכעס והתסכול מן הסתם יעשו את שלהם. אני מבקש מלמעלה שיעזרו לי להתמודד עם זה לפחות עד למחר, כפי שעזרו לי לאורך כל התקופה האחרונה. אני ממשיך לשנן לעצמי שהמחיר של שימוש ונפילה אינו משתלם ביחס לתוצאות השליליות שלהם.

תודה שקראתם

כל הכבוד על הכנות, כל אחד ובדרך שלו, העיקר הוא המטרה בסוף, ונראה לי שאתה מתקרב למטרה.

ועוד משהו: אני מקבל על עצמי למרות הקושי לתת לתחושת ההחמצה והפספוס את המקום הראוי לה בהקשר למה שקרה, ולא להטביע אותה בכעס.

המטרה בסוף? חשבתי שהמהלך כאן הוא ארוך ונצחי....

חסר אונים שאני מגיב כל הזמן.
guni כתב on 28 אפר' 2014 18:38:

המטרה להיות מחוברים "רוחניות" לאלוקים אוהב, וע"י זה להיות נקי עוד יום ועוד יום, והחיבור היא ארוך (לא קשה - לאט לאט) ונצחי.
ובספרות כתוב "אנחנו לא דורשים שלמות רוחנית - רק התפתחות רוחנית" (ספר הגדול עמוד 52)

מקסים גוני . תודה רבה על השיתוף. קריאת השלום התקופתית ממך נותנת לי הרבה. אשמח לשמוע יותר בתכיפות

תודה רבה גוני. זה ממש וואו!

אני שמח ומתלהב מהדרך שלך. הדרך הפרטית והייחודית שלך.
בקצב הזה, אולי תהיה ספונסר שלי יום אחד...
מה שמטרה עבורי זה לא תחנה מסויימת בסוף הדרך. אלא פשוט להנות מכל רגע בחיים לחיות אותו לחוות להרגיש להתחבר להיות שפוי מפוכח שליו זה דורש להיות נקי. זהו חיים שלוים זו השאיפה.
בלי להתרוקן מהפחד הכעס ההאגו הריצוי התלות הערך עצמי הנמוך ושאר 47 פגמי האופי שלי.

בהחלמה
אוהב
הושיעה

שאלה לסיוע בהתמודדות:

בדקתי את עצמי וראיתי שחלק גדול מהטריגרים המובילים אותי לנפילה קשורים בדמות מסוימת (אמיתית שהכרתי, שחקן בסרט או כל דבר דומה לזה) שמדליקה אצלי את התאווה.
קראתי בספרות על הרעיונות להתפלל על אנשים כאלה ןבכך להפנות את האנרגיה הזאת למקום חיובי יותר.

אני מרגיש שלי זה פחות עובד, לפחות כרגע. אולי כי באמת קשה לי לוותר על הקשר הזה והרצון ל"מפגש" הווירטואלי. האם למישהו אחר זה עבד? האם למישהו אחר יש רעיונות אחרים שעובדים לו בנקודה הזאת, כלומר, ויתור על תאווה כלפי מישהו מסוים?

לדעתי עדיף לא להתפלל ולא להתייחס, ועם הזמן זה יישכח. ויש לך דוגמה טריה לזה (ברשותך, יאיר)

לגבי מה שכן עובד, קטונתי ):