תודה על השיתוף.
תעריך את זה שחברי הפורום מגיבים לך להודעות. זה לא מובן מאליו...

תודה רבה גוני על השיתופים הכנים. המעניינים. ועבור כולנו "המועילים".

אחת המתנות/הבטחות של תוכנית הצעדים זה משהו בסגנון של "לא משנה כמה נמוך שקענו, נראה כיצד העבר שלנו יכול לסייע לאחרים. הלשון בערך.
והמתנה הנוספת היא שלא נצטער על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת.

העוצמה בהבטחה הזו היא של השנים של קושי וכאב יש בהם פוטנציאל לצמיחה. אישית. היכולת שלך להיות יותר חזק מהטבע שלך. היכולת לפרוץ.. להשתחרר.. לגדול.. להיות גדול.

והדברים הללו מתרחשים כאן. ובגדול!

אם החבר המתוק שלא מתחשק לו להתעסק עם אבקת מרק... לא פגע בך, זה אומר שאתה פחות פגיע.
שאפו. אשריך. סחטיין. מברוק. כה לחי.

הרבה הצלחה בתהליך הזה
אוהב
הושיעה

תודה הושיעה, על החיזוקים. וכן לכל המגיבים. אם כי לגבי התגובה המינורית שלי עם הוויכוח הגורלי על תוספת אבקת מרק - נו. לא נראה לי שיש כאן מטען רגשי משמעותי שמסתתר מאחורי זה. בפראפרזה על משפט שמיוחס  לזיגמונד פרויד - לפעמים אבקת מרק היא רק אבקת מרק.

בכל מקרה נכנסתי כדי לעדכן על מצבי. הרבה נפילות היו לי השבוע, האחרונה שבהן אתמול.
אני מוכן מרגע זה לוותר למשך שלוש שעות בדיוק על תאוות ועל הכעס. הייתי מבקש להיות במקום זאת נוכח כאן ועכשיו, לדעת מה צריך לעשות, ולא להתרגש מתגובות של הסובבים אותי שאינן בשליטתי. כל הילדים היום בבית, שנראה קצת כמו התמונות מעזה בימים האלה. יש מה להספיק לפני שבת.

ושוב תודה לכל מי שקרא והגיב או לא.

מתפעל ממך ומהרצון לנקיות, יהי רצון שלכולנו יהיו את הכוחות המתאימים, יום טוב

משהו קצר על תמונת מחזור:

לפני אי אילו שנים (יותר ממה שהייתי רוצה לזכור), הצטלמנו בסוף כיתה יב לתמונת המחזור בסוף התיכון. תמונה אישית לכל אחד, שתשובץ בתמונת המחזור הגדולה.
כשקיבלנו את הצילומים , גיליתי לחרדתי שהתמונה לא משהו. כלומר, יצאתי בסדר, אבל הפרצוף רציני מדי, הכיפה נטויה בזווית לא טבעית ועוד כל מיני כשלים אסתטיים.  פניתי וביקשתי צילום חוזר, ואחרי שהממונים הציצו בתוצאה הלא מחמיאה הם אישרו לי אותו.
נסעתי לחנות הצילום שממנה הגיע הצלם.

"שב", הוא אמר לי.
"אוי, זה מסנוור", התלונן, והטה את המשקפיים בזווית קדימה.
"ולמה אתה לא מחייך? תחייך!"

התוצאה שהתקבלה האפילה על זוועת הניסיון הכושל הקודם. הסופר-מגה-חנון שהביט בי מהתמונה חייך בצורה שנראתה לי אווילית במיוחד, בפה סגור, כשהמשקפיים שלו נוטות קדימה וכלפי מטה, קצת לכיוון האף, והזרועות שלהם מציצות מעל האוזניים. אף אחד לא הולך ככה. אף אחד נורמלי, בכל אופן.
חששתי שניסיון נוסף יביא לתוצאה איומה עוד יותר אז ויתרתי על מקצה שיפורים שני. ממילא אתה מופיע שם רק בשם המשפחה, עם האות הראשונה של השם הפרטי, אף אחד לא יזכור מי אתה עוד חמש או עשר שנים, ואף אחד לא באמת מסתכל על התמונות האלה אי פעם.

בכל אופן, כמעט אף פעם. במהלך הכנות למעבר דירה אצל ההורים שלי, נשלחו אליי כמה ארגזים עם ציוד, תמונות, ספרים ועוד כל מיני שהשארתי שם לאורך השנים. אשתי, שאיננה נמנית על מסדר אוגרי החפצים, הטילה עליי את המלאכה של ארגון וזריקת הדברים המיותרים, בלי רחמים או סנטימנטים. הילדים שלי השתתפו גם הם בחיטוט ההיסטורי.
לחרדתי, מצאתי את תמונת המחזור ההיא מסוף התיכון. הם הצליחו לזהות אותי. התחלתי לספר את הסיפור שזה עתה שטחתי כאן, וטענתי שאני נראה שם זוועה.
"לא נכון", מחתה  אשתי, "אתה נראה ממש חמוד".

הצצתי בחשש בצילום המכוער שזכרתי.

הבחור שם נראה לי בסדר גמור. אולי לא מושלם, אולי נופל על ימין ועל שמאל, אבל בוודאי לא התפלץ המכוער והחנוני שזכרתי. יכול להיות שהייתי שמח להתיידד איתו ביום הראשון בבית הספר, למשל.

אולי זו האופנה ששמה את החנונים שוב במרכז. ואולי אני פשוט מתבגר ומשלים עם מה שאני. כך או כך, היה נחמד להתפייס עם האני בן השמונה עשרה, באיחור של אי אילו שנים.

מיוחד. ואולי רכשת זגוגיות תואמות יותר למשקף? אוהב.

ביג לייק!
לא שזה פייסבוק כאן, אבל בכל אופן סיפור על פרצוף 
אוהב
הושיעה

לאהוב את עצמך, כמו מול המראה...
אהבתי. תשאר קרוב.

החל מהצהריים תוקפת אותי תחושת תסכול וזעם קשה על כל מי שפגע בי אי פעם. כולל דימיונות איך אני מנתק להם את המפרקת  או מעביר אותם מן העולם במיני מיתות משונות אחרות, כי זה הכפרה היחידה שיכולה להיות להם על מה שהם עוללו לי. לא כיף, אבל זה החיים בחוסר אונים מוחלט מול החולשה והכאב האלה. אשמח אם מישהו יקח את זה ממנ, כי לי זה קצת כואב מדי

שלום גוני, מקווה שאתה במצב רוח טוב יותר מאז ההודעה האחרונה.
אהבתי את הסיפור. נגע בי. תודה.

צעד 4 בעזרתו של אלוקים יקח את זה ממך בשמחה רבה. שב לכתוב והצל את נפשך.

לא עדכנתי מה קרה בסוף בשבוע שעבר. סמסתי לחבר על המצוקה שהייתי בה, שבדרך כלל תוקפת אותי בלחץ של ההכנות לשבת. הוא הציע לי לא להדחיק ולהתעלם, אלא לומר לתחושות הכעס שהיא מוצדקת ונכונה, אבל כרגע אני מעדיף להתמקד במה שקורה עכשיו, ובמיוחד בדברים הטובים. ברוך ה זה עבד.

השבוע עבדתי עד אתמול ואשתי היתה רוב הזמן עם הילדים, כולל גיחה אחת לעבודה שלי, עניין טקסי של פעם פעמיים בשנה. אתמול התחיל החופש שלי, והיינו שנינו די מדויקים כדי להחליט על שינוי תכנית - במקום לישון באוהל בחוץ, העדפנו להישאר בבית עם הילדים, ולעשות אוהל אמיתי בתוך הבית של סבא וסבתא שנסעו לחופשה. היא היתה עייפה מכל הנסיעות באותו שבוע, ואני שמחתי מאוד על היכולת המדויקת שלנו להיות נוכחים ולהרגיש מה נכון ומה לא נכון. אשתי גם היתה מספיק רגישה למצבי בלימודים שדורש ממני כרגע מאמץ להשלים מטלות תוך שבוע וחצי. אתמול השלמתי שתי עבודות, בעיקר בזכות זה שהיא נתנה לי את הפניות לשבת ולכתוב, כשאני מתפנה אליה ואל היילדים לפי הצורך. אני התפלאתי מכך שלא הייתי לחוץ. ככה לפחות ביקשתי בתחילת הכתיבה באותו בוקר, וברוך ה גם זה עבד.
כשישבנו בארוחת ערב פיקניקית בגן הציבורי לקראת שקיעה, הבטתי על המשפחה שלי, רגוע קצת יותר כי שתי מטלות נשלחו כבר בדואר אלקטרוני (על אחת קיבלתי משוב מיידי טוב מאוד), וחשתי מבורך ואסיר תודה.
השבוע יש לנו מסע משפחתי קטן בן יומיים שלושה - לילה אחד באוהל ממש (מה לעשות), ןעוד אחד אצל קרובי משפחה. אני אמור לכתוב עבודה גדולה שבינתיים הקפתי רק את המקורות לכתיבה שלה. מועד ההגשה הוא בתוך שבוע וחצי, ונראה לי שהם די קשוחים שם בעניין הזה. מסעות משפחתיים בתוספת לחץ  לימודים חיצוני הם בסיס מסוכן להתפרצות של כעס. אני מבקש כרגע שאוכל לוותר על הרצון לשלוט, להיות מחובר ונוכח, לשמוח עם בני המשפחה שלי ולשמח אותם, ועם כל זה - לקבל את הכוחות להשלים את הכתיבה בזמן, ואולי אפילו ליהנות מכך. עוד דבר שגיליתי אתמול - הכתיבה והיצירתיות היו כל כך ממלאות, שגם ברגעים המעטים שהייתי לבד ויכולתי למעוד או ליפול - וניצלתי את זה מתוך הרגל - לא באמת נהניתי מזה. היה הרבה יותר כיף לעבוד ולממש את היכולות החיוביות. שיעור מעניין.
שבת שלום על כולכם

היו לנו כמה ימי חופשה טובים ביחד. השנה לא התרגזתי אפילו בלילה במאהל בחוץ, למרות שאני לא כל כך אוהב את זה. הצלחתי להתאפק אם כי לא יצאתי מגדרי מרוב שמחה.
היום שאחרי זה ואתמול היו גם הם מאוד טובים ומחוברים.
אז חזרנו אתמול בערב הביתה והתברר שאיבדנו תיק אחד. לא היה שם משהו יקר במיוחד - רק סנדלים לילד שקנינו אך לפני שבוע, וערימת חיתולים כמעט שלמה, מברשות שיניים ושיער, ועוד כל מיני דברים כאלה. בין 200 ל-300 שקל נזק. אבל מאז מאוד כועס. כאילו האבא הטוב מלמעלה רצה להזכיר לי שלא משנה כמה טוב לי, תמיד הוא ידאג להוריד לי את הכאפה כדי שאני אזכור שאין לי ייעוד טוב יותר בעולם מלשמש סמרטוט לרגליו, כי ככה הוא אוהב אותי: כנוע צייתן מושפל חסר אונים ואפס. שלא אתלהב מעצמי יותר מדי.
חודש רחמים מבורך על כולכם

אתה נשמע כמו "אב הרחמים"...  ???

אולי כדאי לך לכתוב אסירות תודה כדי להיזכר כמה אלוקים אוהב אותך וכמה טוב יש לך בחיים וגם הרע, הוא לא רע בעצם.

fכרגע לא מסוגל. כועס ומאוכזב מדי