בדרך כלל. עושה את זה כי התפילה שם מהירה יותר, וככה אשתי יכולה ללכת לבית הכנסת למניין הרגיל.

היום הגעתי סחוט ועייף, אחרי יום מגעיל למדי בעבודה. ניסיתי להחזיק את עצמי כל הערב, אבל הכל התחיל כבר להיות מאוחר ולחוץ. אז בשלב מסוים התפרצתי על הילדה הגדולה שלי. בצורה מגעילה במיוחד.
כמובן שעכשיו מרגיש כמו זבל. אבל אלה החיים כנראה.

לילה טוב

היי חבר,

אני היום כעסתי וצרחתי והיכיתי את הבת שלי בת 3. שיודעת להיות נודניקית על. ונכנסתי איתה לתחרויות שליטה. אני ניצחתי! ההפסד כולו שלי...

פעלתי מתוך פגמי אופי מובהקים. מתוך מצוקה. ריצוי ותלות באשתי שהיתה גמורה מהילדים ורציתי לנקום את נקמתה. להוכיח שיש בעלבית בבית. להראות לאשתי איך מחנכים. להיות האבא עם החינוך שתמיד חלמתי להיות. ושהילדים יהיו מקור לנחת לא מקור לנאכס.

אחרי ההרגשה הדפוקה הזו ברחתי למשחק בפלאפון ואיחרתי בעשרים דקות לכולל ערב.

ועדיין, לא אבדה התקווה שיבואו לי ימים יפים יותר. אולי אפילו היום?!..

אוהב
הושיעה

חוץ מהכולל ערב אני מכיר את החוויה הזאת אחד לאחד. תודה!

אמש צעקתי בקולי קולות על הבת הגדולה שלי. הבוקר התנצלתי בפניה.

הערב היא שפכה כוס תה בחוסר זהירות על הרצפה וקיטרתי בקול רם על זה. פתאום ראיתי אותה מכווצת על הפנים בפינת הספה, בוכיה ונעלבת. ניגשתי, חיבקתי אותה, התנצלתי שוב. היא רצתה שאכין לה עוד כוס תה והסכמתי, למרות שאני לא מבין למה ילדה בת שש צריכה לשתות דבר כזה, אבל מילא.

היום נשארתי בבית ללמוד. היו גם נפילות, אבל גם זמן איכותי טוב.

ברדיו שמעתי משהו שהזכיר לי קטע שלמדתי פעם בשיעור אנגלית בבית הספר. אסיר אחד עושה את דרכו הביתה לאחר שהשתחרר ממאסר ממושך. הוא כותב לבת הזוג שלו לפני שיצא מהכלא שתתן לו סימן מחוץ לבית אם היא עדיין מעוניינת בו - שתתלה סרט צהוב על עץ האלון הזקן. כל הדרך הוא במתח, ומשתף את הנוסעים באוטובוס בהתלבטות שלו. כשהאוטובוס עוצר ליד הבית, כולם פורצים בתשואות - על עץ האלון הזקן קשורים מאה סרטים צהובים. היא עדיין רוצה אותו ומוכנה לסלוח.
אז ברדיו היום שמעתי את השיר שמתאר את הסיפור הזה. שמאלצי וחביב, וקצת מביא דמעות לעיניים. לי זה הזכיר גם את הלשון של זהורית שהיו קושרים ביום הכיפורים לשעיר לעזאזל, ובכניסה למקדש, ומצפים מתי היא תשתנה מאדום ללבן. לפי השיר הזה, וסליחה על הפרשנות המדרשית המחודשת מדי, זה לא רק שהוא מוכן לסלוח לנו - זה גם אנחנו שמוכנים לסלוח לו ולהמשיך איתו הלאה, למרות כל השנים הלא סימפטיות והמרורות שהוא האכיל אותנו. כמו ההיא שקשרה מאה סרטים צהובים, להראות לו שהיא עדיין אוהבת וסולחת ורוצה אותו. אני לדודי ודודי לי

מחשבות על עבודה ודימוי אישי:

לא מזמן הייתי באירוע כלשהו. היו שם הרבה חבר'ה צעירים בשנות העשרים המאוחרות- שלושים מוקדמות. לבושים טוב, משדרים ביטחון, מספרים על פרויקטים שהם אחראים עליהם.
ישר התחלתי להשוות - גובה משכורת משוערת, רמת היוקרה של המקצוע שלי לעומת שלהם, סיכויי הקידום והאם אני אי פעם ארגיש "טוב" או "גברי" עם המקצוע שלי, או אחד מאלה שאימצתי לי.

השעון מתקתק, גיל ארבעים מתקרב והולך לו, וסביר להניח שיקשה עליי למצוא תפקיד שנחשב יוקרתי ו"גברי" במגזר הפרטי, פשוט כי התקדמתי לאט ונשארתי די הרבה שנים באותו מקום, כמעט בלי אופק לקידום, והאמת - עם הרבה בטלנות פסיבית שלי עצמי, שלא הנעתי את עצמי להשתנות.

אז כן, אני לומד עכשיו באופן מקצועי ודי נהנה מהלימודים. מרגיש כמו דג במים ותופס מקום די מרכזי ומוערך במסגרת הקבוצה שלנו. אחת המשתתפות אמרה לי פעם אחרי קטע שהעברתי בכיתה שנורא יתאים לי להיות מרצה. היא צודקת, וגם נהניתי לעשות את זה בכיתה בתיכון שלימדתי בו. הבעיה שלי היא מהדימוי של התפקיד הזה - מרצה באוניברסיטה זה אחלה ויוקרתי ונחשב. מורה בתיכון - ככה ככה.
אחרי האירוע עברנו ליד אחד המרכזים של ההי טק במרכז הארץ. באחד המבנים של חברה מרכזית בתחום, דלקו כמעט כל האורות. השעה היתה אחרי עשר בלילה, כאילו זה אמצע היום. אז אני לא הייתי מוכן לפתח קריירה שתצריך עבודה בשעות כאלה, אבל מצד שני קשה לי להשתחרר מהדימוי הנמוך של התחומים המקצועיים שלמדתי אותם - אחד מהם הוראה - שנחשבים פחות. אני מניח שעד שלא אשתחרר מהצורך להרגיש שאני בעבודה עם דימוי ופאסון, אני אמשיך להיות מתוסכל. קשה לי כרגע לוותר על המחיר שזה דורש, כלומר לאלץ את עצמי או לאלף את עצמי לשנות את ההסתכלות ולבחור במקצוע שיספק אותי אישית, גם אם המשכורת תהיה נורא נמוכה או שארגיש לא נוח ליד חברים קרייריסטים. אבל כנראה שככה זה בחיים, והבחירה היא הרבה פעמים בין שתי אופציות לא מוצלחות

תודה ממש. אני חי ונושם את מה שכתבת יום יום. ו-וואלה לעת עתה אני לא רואה איך אני מביא את עצמי למצב של בטחון במה שאני עושה . כל הפגמי אופי שלי צצים בהשוואה התחרותית הזאת... זה הטריגר הגדול שלי היום ליציאה משלווה. אבל אלוקים כן יכול לעשות לי את זה. דרך אגב היום רציתי לשוחח איתו על זה... ולא יצא כל כך. מה שכן אמרתי לו זה  משהו כעין אולטימטום "או שתזרים לי כמה מזומנים או שתתן לי קירבה אליך. אבל איך שהמצב עכשיו זה בטטה ולא כיף לי להיות בטטה". בינתיים אני מחכה לתשובה ממנו...

וואו גוני, אני כל כך מזדהה!
אצלי הפער המתסכל הזה פוגש אותי לא בהשוואה לחברים, אלא לאשתי. אני שמח בשמחתה ונהנה מהפירות, אבל איפה אני ואיפה היא...
לפני כמה חודשים הוזמנתי לחתונה של חבר. בשולחן אחד ישבו כל חבריו ליחידה המאוד קרבית, ובשולחן השני כל החברים מספסל הלימודים לתואר נורא נחשב, ואני - סתם 'עקרת בית'... הצלחתי למצוא איזה חבר לשיחה, אבל תכל'ס היה לי ממש קשה שם.
אבל אני מאמין שיהיה לנו, בסופו של דבר, טוב. ושהמעטפת ההיא, גם היא נחמדה ועושה טוב - כן, די הייתי רוצה להיות שם!  - היא טפלה לעיקר.

ומהו העיקר? אני מאמין שאם אמצא אותו המעטפת פחות תפריע לי

אני יודע שבגלל המקצוע שלי זה אולי יישמע מוזר, אבל אני מזדהה עם השיתופים שלכם.  פשוט,  הההשוואות לא מפסיקות כשמגיעים לפוזיציה מסוימת. גם אני שואל את עצמי מתי אעשה משהו בחיים, ואיזה כיף לזה ולהוא שמצליחים יותר ממני.
כנראה שהפתרון, כמו בתאווה, הוא להפסיק לחפש משהו מחוצה לי שימלא אותי, ולהבין שאני הוא זה שמייצר את התחושה הזו ולא המציאות החיצונית. כל עוד לא ארגיש מחובר ואקבל את עצמי ואת החיים שלי כמו שהם, לא אהיה שמח בחלקי. מתפלל על זה.

לא עשית משהו בחיים? אבל אתה כבר דוקטור, ועוד בערך בגילי! 
וברצינות: נכון שצריך לקבל את עצמי ולשמוח בכל זה, אבל ככה גם יש סיכון לשקוע בבינוניות, בשיעמום, לא להתפתח ולא לצמוח. הצצה ימינה ושמאלה עוזרת לקבל לפעמים ניעור וביקורת על המקום שאני נמצא בו לעומת מה שאחרים השיגו. מה האיזון בין כל אלה?

האיזון אצלי נמצא במקום אליו אני מגיע כתוצאה מהצצה. אם אני נכנס לדיכאון ו/או הלקאה עצמית, או לפעולה והתקדמות.
אצלי תוצאה זו מגיעה יותר מהבטה פנימה, ועל פי רוב התוצאה הקודמת מגיעה מהצצה חוצה, ומהשוואות.

guni כתב on 19 ספט' 2014 12:26:


הצצה הצדה לא עובדת בשבילי. עבורי זה נטו אגו. קנאת סופרים אצלי מרבה הלקאה עצמית, לא חכמה. מעדיף הצצה פנימה ולא הצדה. בינוניות ושעמום לא יבואו מזה.

ויש גם בעיות הפוכות:

ערב שבת, קבלת שבת, אני מסתכל מסביבי וקולט שאני האדם הכי מיוחד בחדר. מלא כל הארץ כבודי. אני המוכשר המבין הזה והזה והזה...

אני מנסה לגרש מחשבות אלו מראשי. הרי זו מלכודת דבש! זה אחד מביטויי השימוש שלי. הסנפה של ריכוז עצמי. נרקומן של אגו. הדרך הזו פשטה רגל. לא רוצה להיות הכי מיוחד בחדר.

וזה לא מרפה.
אני מנסה טכניקה של מחשבה, אם הוא היה במקומי כנראה היה יותר צדיק ממני. ואם הייתי במקומו הייתי יותר רשע ממנו. נאדה! אני עדיין באובססיה ודחף לדלות ערך וצומי מהמיוחדות הבינלאומית שלי.

ניסיתי להיזכר שמול האין סוף כולנו שווים. גם זה לא צלח.
להיזכר שהכל מאלוקים. בדיוק הסתבכתי בלהבין את זה.

מוזר. מה שעבד לי בסוף זה למלמל לעצמי ( ברקע ושמרו בני ישראל )
אני הושיעה סקסוהוליסט. והקהל שואג, אוהבים אותך...

זו אהבה מתוך עצמי. בכלים שלי. לא חיבוק למוצלחנות שלי אלא חיבוק למי שאני בדיוק כולל הכשלים והדפקטים. אחרי כזה אוהבים אותך כבר אין לי צורך להיות הכי מיוחד בחדר.
מספיק לי להיות הושיעה. סקסוהוליסט. שאוהבים אותו.

שבוע טוב אחים

העיקר הוא אנחנו, המשפחה שלנו וכמה חברים טובים שהצלחנו למצוא (כן, זה נדוש, אני יודע. אז מה?).
יצא לי להיות פעם בניחום אבלים אצל משפחה תל אביבית מכובדת. ישבתי על כסא אחורי, "שקוף" למנחמים ולמנוחמים החשובים. ממש לפני ישבו שלושה כרישי עסקים, בעלים של רשתות שיווק ידועות ומשרדים חשובים, כאלה שכל החברים הקרייריסטים שלי ושלך מחווירים לעומתם. הם שוחחו ביניהם על החיים הלוחצים והמעיקים, על הזמן שאין להם לילדים ואיך שהמזכירה האישית ממלאת את הפונקציה שלהם כהורה, על הטבלאות והגרפים שרודפים אותם עד השעות הקטנות של הלילה, ומשם והלאה גם לתוך החלומות.
הייתי אז אברך מדוכא. לא הצלחתי בלימודים, וגם כלכלית לא היה לנו גרוש על הנשמה. ואני זוכר איך חזרתי משם הביתה ממש שמח ומאושר.
אז שום דבר לא מושלם. עדיין הייתי שמח למשרד נוצץ, משכורת גבוהה, הערכה (וקנאה!) מכל הסובבים אותי, מטרה ברורה לחתור אליה עם צוות חברים איכותי ובעיקר אישור יום יומי שאני נצרך תורם חשוב וחכם. אני עדיין מפנטז על זה פה ושם, ובשאר הזמן מלא במחשבות תסכול מפוכחות על כך שלעולם לא אהיה שם.
אבל בסופו של דבר, אני גם מודה על כך שאם כבר אני תקוע - זה במציאות הנוכחית שלי, עם משפחה שאני מטפח ושתשאר איתי (למרות כל נקיפות המצפון ופגמי האופי), ועם הידיעה-תפילה שכל התפתחות שאני מאוד מחכה לה וצריך אותה תבוא רק על גבי המצע הזה, מתוכו ובשבילו.

לסיכום שנה זו, שהיתה רצופה במשברים בכעסים ובדברים טובים.

ניצלתי כמה הזדמנויות טובות שהביאו לי הרבה טוב והערכה, מאחרים ומעצמי.

לקראת סוף השנה הצלחתי לעמוד במטלות הלימודים שלי כך שלראשונה מזה זמן רב לא גררתי חובות לימודיים לשנה אחרת.

היה לי רעיון לכתוב משהו ולפרסם אותו, רעיון שעלה לי במהלך שבת לפני כמה שבועות. כבר במוצאי שבת ישבתי כמה שעות כדי לכתוב אותו. לא ברור לי אם זה יצליח להתפרסם, בל אני שמח וגאה שהצלחתי לממש רעיון מיידית ולא דחיתי ומסמסתי אותו.

אני עדיין נוטה לכעוס במצבים מלחיצים (נסיעות בדרך, מאבק עם הילדים בימי שישי וכאלה הזדמנויות), אבל אני מקווה שזה יפחת עם התהליך.


וגם העליתי כאן כמה אמירות חיוביות על עצמי, בכמה תחומים לא קשורים או הכי משמעותיים כמו איך להכין מרק עוף, אבל זה תרגול טוב של הסתכלות חיובית.

תודה לכל מי שקרא העיר והגיב.

ותודה לכוח העליון. אני מקווה שיסלח לי גם אם חיפפתי השנה קצת בסליחות, כולל היום.

שנה טובה ומבורכת על כולכם

כיף לקרוא. את התהליך. ממסיבת טרולים דרך מתכונים למרק עוף ועד להודאה לכח עליון. חיבוק. אוהב.