עשרת ימי תשובה עברו בצורה מגעילה למדי - כעסים ונפילות ושקרים-שקרים-שקרים. לו אני התובע של עצמי מחר הייתי שולח לנאשם פרחים על הקלות שבה הוא סיפק לי ראיות נגדו.

הייתי כל כך מצוברח אתמול בערב שהלכתי לישון מוקדם מאוד. לא היה לי כוח לכלום. הרגשתי חוסר יכולת טוטלי לסלוח להורים, למורים, לכל מי שפעל נגדי, לכוח העליון שאפשר את כל זה, ןכמובן - לי עצמי על כל הטעויות, השקרים והנפילות וחמור מכך - על אי העמידה בסטנדרטים שהוצבו לי, על ידי אחרים או על ידי עצמי. היתה לי חלישות מעצם המחשבה איך אני אי פעם מבקש סליחה מאשתי או במקום העבודה/שימוש שלי על כל השקרים שטוויתי בכזה כישרון כדי לחפות על מצבי, ואיך למען השם אני מחזיר את התשלום על על השעות (והימים) שבהן השתמשתי במקום לעבוד. אני מתייאש רק מלחשוב על זה.

משיחה עם הספונסר שלי אתמול והיום נראה לי שהעבודה שלי למחר תהיה להאמין שהשינוי יהיה אפשרי גם אם קשה לי לתפוס את זה כרגע. זה נראה לי מעט מאוד, אבל הוא טען שזה המון. אני מקווה שזה ירצה את מי שצריך לרצות ושיתנו לי עוד הזדמנות.
כאמור לעיל, אני לא הייתי מוותר על ההזדמנות לנעוץ שיניים בנאשם כזה. אבל אני מוכן לתת את האמון בסיכוי שיתייחסו אליי , על כל חולשותיי ופגמיי ושקריי, מתוך הרבה רחמים במשפט מחר, בלי קשר לשאלה אם זה מגיע לי או לא. כנראה שככה זה.
גמר חתימה טובה

אוהבים אותך אח יקר

בס"ד
guni יקר!
מכירים מאוד את רגשי האשמה החולניים האלה
חוויתי אותם לרוב אך זה לא נתן לי את הפתרון...
דווקא זה שלמדתי לקבל את עצמי עם חולשותיי עזר לי לא להמשיך לפול...
אוהב אותך ומחכה לשמוע ממך מסרים של החלמה...

בהחלמה רבה מכל הלב!

השבוע אחרי החגים לאורך כל השנים תמיד הצטיין בשפע ירידות נפילות וצניחות חופשיות. השנה לא היה שונה - מתוך חמישה ימים חמישתם היו גרועים בטירוף, כולל ימים שלמים של לא עבודה אבל כן שימוש.
באחד הימים האלה שוחחתי עם הספונסר שלי ואמרתי שאני יכול לבוא בטענות רק לעצמי. הוא הציע לי להימנע מלבוא בטענות למישהו. הרעיון המהפכני הזה די הדהים אותי. אז מה לעשות במקום? ההצעה היתה לקבל את עצמי כמו שאני. ומה יניע לשיפור? בזה נטפל אחר כך. תורכי תורכי.
אז ערב אחד אחרי יום עתיר שימושים הסתכלתי בשמי הערב לקראת השקיעה ואמרתי: "קוראים לי גוני. אני אנושי ובלתי מושלם. ואני מקבל את זה. היה לי יום של נפילה חופשית וחוסר שליטה במצבי. אבל אני יודע שהערך שלי לא תלוי בזה. ויש לי הרבה דברים חיוביים שלא קשורים בחולשות שלי ומביאים לי ולאחרים הרבה טוב".
הספונסר שלי הציע שאפרט מהם אותם דברים טובים.
אני איש שיחה מצוין.
יש לי יכולת טובה לגלות אמפתיה ולהקשיב לאחרים.
יש לי עולם פנימי עשיר בהרבה תחומים ואני יודע לכתוב סיפורים די טוב.
ברגעים של חיבור פנימי אני יכול לזהות מה נחוץ לילדים שלי ולהעניק להם את זה.
אני יכול לשפר את מצב הרוח שלי אשתי די מהר בכל מיני מחוות מקוריות.
אני נמצא במרכז החברתי כשאני מחובר ובמקום שלי.
התברכתי ביכולת ליצור קשרים חברתיים אמיצים וטובים.


אני מוכרח לומר שמזמן לא הרגשתי טוב עם עצמי אחרי נפילות וחוסר שליטה כמו שחשתי אחרי שערכתי את הרשימה הזאת. הוא הציע לי מעכשיו לא לכעוס על עצמי להתחבר אליי כמו שאני עושה עם הילדים שלי. זה כמובן קשה יותר כי אתי הכל מעורבב, ומעלה את השאלה איך להתחבר אליי ואיך אדע מה טוב בשבילי. אבל נראה לי שגיליתי כלי נשק יעיל מאוד נגד הכעסים ותחושת האפסות שלי.

תודה למי שעזר ולכוח העליון שאפשר לי את זה.

תודה גוני
נעים לקרוא את השיתופים שלך
מאוד מתחבר לכנות ולחשיפה העצמית
זה נותן לי הרבה

אחד הדברים הקשים לי ביותר להתמודדות הוא היחס להורים או למורים - בקיצור, לכל מי שעוסק בחינוך. איכשהו התקבעה אצלי המחשבה שמדובר בסוג של אנשים חדורי אובססיה לכפות עליך, לאלף אותך, להשתמש בך כמו מריונטה על החוטים שהם מפעילים כדי להנדס אותך בהתאם לצרכים שלהם, לרצונות שלהם, או לפי מה שהם מוצאים לנכון. לחשל אותך שלא תהיה מפונק, ללמד אותך שלא תהיה פרא, להכריח אותך לעשות כל מיני דברים.
נתקלתי כמובן לאורך שנותיי במחנכים מעולים, אפילו לימדתי קצת בעצמי והמשובים היו טובים לגביי, אבל איכשהו התפיסה הזאת, לפיה החינוך כרוך בכפייה, במניפולציות, באילוף, בביקורת מצמיתה, בניצול הכוח של החזק מול החלש, לא מרפה ממני או אני לא מרפה ממנה.
כל זה לא היה מפריע לי בכללי. אז אני לא אהיה מורה. הבעייה היא כמובן שאני נדרש להפעיל סמכות ולהתוות דרך גם כלפי הילדים שלי. וכמעט תמיד במצבים כאלה אני נזרק שוב לזיכרונות או לדמיונות שבהם המבוגרים חסרי הרגישות כפו עליי את רצונם, יעני לטובתי אבל באמת כדי ליישר אותי לפי מיטת הסדום שהם החליטו עליה עבורי, וכעת אני משחק את תפקיד הרשע הזה מול הילדים שלי. ואני מרגיש כעס, ועצבים, שנאה עצמית, ושאר מטעמים המוכרים ודאי לרבים מן הגולשים כאן, ונכנס בראש לכל מיני סרטים על מה עשו או לא עשו לי כשהייתי קטן.
הבוקר, אחרי יציאה עצבנית כזאת מהביתף כתבתי לאשתי בהודעה שנראה לי שהעצבנות שחוויתי באותו בוקר נבעה מהניסיונות שלי לשלוט בילדים (שיתארגנו בזמן, למשל, או יימנעו מלקשקש בטושים על הבגדים), ומהתסכול שלי שקורה כך או אחרת - אם אני מצליח להשתלט עליהם, אני מתעצבן כי לא אהבתי שהתנהגו כלפיי ככה כשהייתי ילד. ואם אני נכשל - טוב, זה ברור למה. האלטרנטיבה הקורצת היא לוותר על השליטה ולברוח לגמרי מן האחריות, אבל זה לא יפתור שום דבר כי עדיין אהיה מתוסכל. כתבתי לה שהייתי שמח לגלות דרך לוותר על הרצון לשלוט בהם בלי לברוח מהאחריות שלי כלפיהם. הודעה דומה כתבתי לספונסר שלי, והוספתי שהייתי שמח אילו תמורת הוויתור על השליטה עליהם הייתי מוצא דרך יעילה יותר ללמד אותם לסדר את הבית ולהימנע מנזקים. בקיצור, למצוא את ההבדל הדק שבין שליטה לאחריות.
התגובות - של אשתי ושל הספונסר- היו מאוד חיוביות ביחס להעלאת הבעייה וניסוחה הרגשי במילים. הוא הציע לי לחנך אותן במובן הפשוט, ליצור הרגלים תוך הסבר סבלני ודוגמה אישית, ולאפשר לקבל את ההנחה שלא תמיד דרישות מצד ההורים הם ציווי אילוץ וכפייה (ניסוח שלי).
אני מתקשה להיפרד מההנחות הללו. אולי אצליח זה עם הזמן.
לילה טוב

תודה על השיתוף. אוהבים.

נוסח מחודש של בקשה שעלה בראשי היום בצהריים:

אני מקבל את העובדה שאינני מושלם, ושלא הכל בחיי נמצא בשליטתי.  אני אומר זאת בלי כעס ובלי שמחה. באופן ענייני ככל האפשר.
תמורת הקבלה הזאת אשמח אם יסייעו בידי להיפטר מהצורך להסתיר ולשקר. המחיר כבר לא משתלם לי כל כך. 

זהו. נראה קצר, אבל נדמה לי שירקתי דם כדי להגיע להכרה הזאת.
אנסה לבקש את זה במשך כמה ימים. אדווח במקרה של הצלחה.

שבת שלום

התרגשתי לקרוא.
לשמוע ממך 'בלי כעס'.
איזה יופי.

תודה רבה חבר יקר

פשוט ועמוק. תודה.

שני ויתורים להיום בלבד -
לא להישאר לבד בבית במהלך שעות הבוקר
לוותר על אוזניית השמע של המחשב

במקום  שני אלה אני מבקש שהתאוות לא יפריעו ויבלבלו אותי, ושאוכל להתרכז בדברים יצירתיים ולפתור את הבעיות שעולות במהלך העבודה


יום טוב

כל הכבוד גבר!
תמשיך כך!!
לומד ממך

הרבה הרבה זמן לא כתבתי כאן.

על פי המלצה שקיבלתי ניסיתי לשלוח כמה הודעות לכמה אנשים שונים על הצהרות כוונה בבוקר עם הכניסה לעבודה. למשל, ויתור על התאוות והכעסים ובקשה למשהו טוב במקום זה, כמו למשל יצירתיות ויכולת להיות מחובר.
ניסיתי כמה פעמים, אם כי לא תמיד גיביתי את זה באופן מעשי. בפעם שזה קרה, תחוש של חוסר שקט פנימי או שיעמום הובילו לנתיב המוכר של השימוש, אבל לא הפקתי מזה שום הנאה, דיבידנד או סיפוק. יש צורך כנראה בגיבוי מעשי כדי שהצהרת הכוונות אמנם תתממש, אבל מה שהיה חשוב יותר בעיניי היה חוסר ההנאה מהשימוש. אני מניח שכתוצאה מהשיתוף הראשוני יצא לי ה"חשק" להשתמש באמת ועשיתי את זה מתוך אינרציה, תופעה שמתוארת בספרות הרלוונטית בעדינות אופיינית כ"השתינו לי בבירה". נראה לי שעליתי כאן על נשק די יעיל, גם אם לא ימנע הרמטית נפילות (ואני משלים עם העובדה שאין דבר כזה מניעה הרמטית).
אני מזהה יותר ויותר את הצורך שלי בשליטה (באחרים, במצב ובעוד כל מיני תחומים), ומרגיש שעצם הזיהוי של הרצון לשלוט במצב מסוים מאפשר לי להרפות ולבקש עזרה - מאחרים ואפילו מלמעלה.
חוצמזה קרו כמה דברים טובים, אחד בהפתעה ואחד צפוי - הראשון היה פרס כספי נאה שקיבלתי על עבודה סמינריונית שהגשתי במסגרת הלימודים בשנה שעברה, שבאופן חריג להרגליי - הוגשה בדיוק בזמן שנקבע. את הפרס קיבלתי בטקס עם מחיאות כפיים וכזה.
השני היה שנולד לי בן (זכר), מה שגרם לי לאבד את מעמדי המיוחד כאבו אל בנאת שממנו נהניתי כשבע שנים. לראשונה הוטלנו למערבולת הארגונים שמלווים לידת בן (שלום זכר, ברית וכולי), ובזכות הסיוע הרב שקיבלנו מההורים של שנינו, וכנראה גם סוג של בגרות נפשית מעל גיל מסוים, זה עבר די חלק, ולמרבה פליאתי, בלי שהרגשתי התפרצות של כעס על כל העולם ואשתו או על מה שעשו או לא עשו לי לאורך ההיסטוריה, כמתבקש ממצבי לחץ שאליהם הוטלתי בדרך כלל.  אני אדגים את זה בעניין קטן: תקופה ארוכה שאחד הברזים אצלנו דלף, כך שאם פתחו אותו יותר מדי הוא השפריץ מהצינור שלו כלפי מעלה. אימא שלי החליטה לעזור וקנתה לנו ברז חלופי. רציתי להתקין אותו במקום הדולף,  אבל לא הספקתי. היה צורך במפתח שוודי גדול מספיק. ולאתר את השיבר שנמצא בחצר הסמוכה ולא היה ברור בהתחלה האם צריך להיכנס אליה (היא נעולה בדרך כלל וצריך תיאום עם השכנים) או אפשר להגיע אליו מהחצר שלי. מפתח  שוודי אחד ששאלתי מהמשפחה לא היה גדול מספיק, לא הספקתי להגיע לחנות כלי בניין כדי לקנות אחד, וכשכבר כן הספקתי - הסניף הספציפי היה סגור בגלל שיפוצים. והכל תוך כדי שאני לבד עם הילדות, נוסע פה לשם, וצריך לעבוד על ארגון ברית, כן? נראה כאילו לא היו מעוניינים שאצליח לטפל בזה.ואשתי הגדילה ראש וזרקה כבר לפח את הצינור הדולף כך שלא ניתו היה להשתמש יותר בישן המחובר לקיר.  והכלים הלכו ונערמו בכיור.
יום הברית הוא סוג של פורים - אינטנסיבי, מלא אורות, ובסוף אתה יושב בבית הפוך ומבולגן, מת מעייפות. בכל זאת ניצלתי את ההזדמנות לתקן סוף סוף את הברז, אחרי שקרוב משפחה השאיל לי מפתח מתאים. הצלחתי להרכיב את הברז, אבל שכחתי כמובן לשים את הגומיות שיאטמו אותו. לקח לי כמה הרכבות, פירוקים וקללות חרישיות כדי להגיע לתובנה המהפכנית הזאת, אבל אחרי חצי שעה-שעה  היה ברז מחובר נורמלי, גם אם הרבה שלוליות ובוץ עיטרו את רצפת המטבח. אשתי הוקסמה מהעובדה שלא התרגזתי בקול אפילו לא פעם אחת, ואני רק שמחתי שאוכל ללכת לישון כשהמטלה הזאת מאחוריי.
אז תודה למי ששלח לי את הפרס, את הבן, ואת היכולת לא לאבד את קור הרוח בגלל הרצון לשליטה מזויפת.
אה, כן: וקראתי לבן שלי על שם אבא.

guni כתב on 27 דצמ' 2014 20:43:


באמת הרבה זמן...
ברוך השב!