ועוד מחשבה מהבוקר: ברדיו דיבר פסיכולוג קליני שרצה להביא לקחים מסיפור טייס המשנה שריסק את המטוס בכוונה באלפים הצרפתיים לפני שבוע.
הטענה שלו היתה שהאיש כנראה לפי הדיווחים, התכוון לרסק את המטוס באיזור שבו נהג לבלות עם בני המשפחה שלו בילדות, ולכן סביר להניח שהוא סבל מאיזו בעיה של כעס חזק מאוד, שגרם לו לחוש כקרבן, מה שהתבטא אחר כך ברצחנות האיומה כלפי נוסעי המטוס שלא עשו לו כלום, וממילא גם כלפי עצמו, שהרי הוא גם נהרג בהתרסקות.
העצה שלו היתה שכל אחד יחשוב מתי הוא חש זעם קשה שמתפרץ אצלו, כמה אנחנו נוטים להאשים בזה מישהו אחר שהתחיל וגרם את התגובה הזאת, ועד כמה בעצם כל אחד אחראי בעצמו לתחושה הזאת, בגלל טעות, חוסר שיקול דעת, או כל סיבה אחרת, כ שהוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו. (איך זה אמור לפתור את הכעס אני לא הבנתי).
ניסיתי לחשוב על זה היום, אבל הגעתי למסקנה שאני לא הייתי כמו הטייס ההוא, מרסק מטוס שלם עם נוסעים חפים מפשע.
הייתי רק מוודא שעל המטוס נמצאים אותם אנשים בודדים שאני מכיר שמגיע להם למות על מה שהם עשו לי, ואז מרסק את המטוס בנפש שלווה ובסיפוק רב.
ליל מנוחה