יומני היקר, שלום רב!!

ראשי כבד עלי ואני לא יודע למה,
אני מרגיש שאני עדיין לא עושה את הדברים הנכונים בכדי לגמור עם התאווה הזאת,
אז החלטתי שאתחיל לרשום על דפי היומן החדש הזה, את רגשותי, את מחשבותי שעולות לי בדרך,
ואני מקווה שזה יעזור לי להתחיל לעלות בסולם ה-90 יום - ולהגיע למעלה.

אז היום הוא היום הראשון שאני סופר אחרי שאתמול נפלתי,
היה לי קשה אחרי הנפילה, אני עדיין מרגיש עד עכשיו את תחושת חוסר האונים, ואני משתגע מזה,
בפעם הראשונה שלי בחיים שאני מודה שיש דבר שאינו בשליטתי, שישנו דבר שאני, החכם, המבין, הפיקח, לא יכול לטפל בו, אני לא יכול לשנות אותו, ואני לא מסוגל להתמודד מולו.
זה קשה לי מאוד - יומני היקר - קשה לי מאוד להודות בזה, ואני חושב שהכבדות שאני מרגיש עכשיו הוא בגלל זה.
אבל אני לא הולך לוותר, אני לא הולך להיכנע לכאב ראש ולהתחיל להגיד שאני כן יכול, ושזה סתם שטויות, וכמה אני חכם שאני יכול לעשות כל מיני טריקים בכדי להישאר נקי, וההוכחה הכי גדולה לכך היא שאני מתחיל לספור 90 יום עוד לפני ההתחלה של ההתחלה של ה 12 צעדים, זאת אומרת שאני כן יכול לצבור 90 יום בלי צעדים.
אבל לא, אני לא נכנע למחשבה הזאת, כי אני יודע שגם את ה90 יום אין לי אפשרות לעבור בכוחות עצמי, כי גם לפני יומיים התחלתי לספור, ונפלתי.

כבר בבוקר התחלתי לתכנן את הנפילה הבאה שלי, אוי זה היה כל כך מתוק...., אבל אבא'לה אוהב עזר לי, והזכיר לי כמה אני חסר אונים מול התאווה, כמה שגם אחרי שהרגשתי כל כך גרוע אחרי הנפילה אתמול, אני עדיין יכול לחשוב על התאווה כמשהו מתוק... וברגע הזה צעקתי בליבי "אבא'לה, אני מוותר על התאווה, אני לא יכול עליה, תעזור לי בבקשה!", ומיד אחרי הכניעה הרגשתי כזה פספוס קטנ'ציק, יואו, הפסדתי את המתיקות שבפינטוז הנפילה, אבל אחרי התחושה הזאת, הרגשתי טוב יותר, הרגשתי שצעדתי את צעדי ה"ראשון" לכיוון ההחלמה.

יומני היקר, אני רק רוצה להזכיר לעצמי שאני חייב הרבה תודות לאבא המתוק שעזר לי להגיע לכאן, שעזר לי לא ליפול היום, ושעזר לי לעשות את הצעד הראשון הקטן היום.
וגם שאני חייב הרבה תודות לידידי המתוק "סוד הכניעה" שאת צעדי הראשון הקטן שעשיתי היום אני זוקף לזכות התגובה שהוא הגיב לי אתמול בשרשור שלו "הסיפור האישי שלי". תודה סוד.

אז היום -יומני היקר- הוא היום השני שלי לנקיות.

אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל לא נראה לי שאני הולך ליפול היום, אבל אני הרי יודע שבמחלה אי אפשר לדעת מתי זה יתפרץ, אבל אני מתפלל להשם שזה לא יקרה.

אתמול ברוך השם לא הלך לי קשה, מחקתי כמה קבצים בעייתים שהיו לי במחשב, דבר שלא עשיתי עד עכשיו, עשיתי את זה כאקט של כניעה, כאקט של וויתור על התאווה.

אני מקווה שאני אמשיך לעלות יותר ויותר, ולא לדווח שוב על שום נפילה.

יום טוב ושבת שלום.

אוהבים.

אין ספק שהויתור הוא אחד הדברים הכי הכי -

יום נקי, חבר.

יומני היקר,

(אשאיר את ה'נפלתי' לסוף...)

ביום שישי, היה לי קל לגמרי, התחלתי להרגיש שאני בכלל לא מכור, בסך הכל יש לי יצר גדול, וכמו לכל אדם יש לי נסיונות בתחום הזה, כמו שיש לי בכל תחום אחר, אולי אני בן אדם קצת חלש, אבל אם אני מאוד מאוד ארצה, אני אוכל להתגבר על התאווה.    נכון, לא קיבלתי את הדברים האלה, ידעתי בתוך תוכי שבדיבורים האלה הן שטויות מוחלטות, שאני כבר ניסיתי המון פעמים ולא הלך לי, אבל הגאוותן שבי לא היה מוכן לשמוע על כך, וניסה למשוך אותי כל הזמן לחשוב בכיוון הזה שאני כלל לא מכור וכו'.

אז כתבתי שהיה לי 'קל' לגמרי?, נכון מכיון התאווה היה לי קל, אבל בקטע הזה של חוסר האונים מול התאווה, הייתי ממש חסר אונים... המכור הזה שבי תקף אותי נורא, כמעט 10 שעות משעות היום של ערב שבת הוא היה עסוק בלנסות לשכנע אותי שאני לא מכור.
באמצע היום, באמצע כל העבודות שיש בבית ביום שישי, אשתי מוצאת אותי ב.. מיטה, היא שואלת אותי מה זה, ואני עונה לה "I have a bad mood".. על מה ולמה? היא שואלת, "אני לא יודע" עניתי לה, אבל ידעתי ועוד איך... פשוט הרגשתי שהויכוח הזה שיש בי מרסק אותי לגמרי, ידעתי שהאמת הוא איתי, שאני מכור, שאני חסר אונים, שאני חייב להגיע לעזרת האלוקים בכדי להיות נקי ולו ליום אחד,  אבל ההוא עומד לעומתי במלוא עוזו ומכריז: "לא ולא, אתה לא מכור, זה רק תקופתי, אתה כן יכול להתגבר..."  ואני הקטן עומד מולו ומרגיש כל כך חסר אונים.
כך זה נמשך עד כניסת השבת, בכל התפילה הייתי מדוכדך, מדוכא, מכונס לתוך עצמי, עד שהגיעה הישועה.
בסוף התפילה, נזכרתי מה שקראתי לא מזמן בספרו של 'אהרן מרגלית', שכשנודע לו על זה שהוא חולה במחלה הנוראה בדרגה 5, הדרגה החמורה ביותר, ושהרופאים נתנו לו רק 10 ימים לחיות, הוא התיישב עם דף ועט, והתחיל לחשוב "מה אני אמור לעשות עכשיו?", וכך הוא הכניס את כל הבלבול והכאב שבקבלת הודעה נוראה כזאת, אל תוך דף אחד עם כמה משפטים והוא ידע לאן הוא צריך להתקדם, ברעיון הזה נזכרתי בסוף התפילה, והתחלתי לסדר לעצמי, מה מדכדך אותי?, מה מדכא אותי?, ומה אני אמור לעשות לאור זה?
הגעתי לכמה מסקנות, שהן בעצם מסקנא אחת:

א. אני מרגיש מאוד מדוכדך מזה שאני עדיין לא עשיתי כלום בקשר למחלה, שבוע שלם אני משוטט בפורום, רושם תגובות, שואל שאלות, משתכנע, ואפילו מתקשר לקבוצה הטלפונית, ומה עלה בידי?....    אפס אפסים.

ב. למה אני לא עושה כלום?, כי המחלה שבי מצליחה לזרוק לי כל הזמן שאני לא מכור, ואז אני לא צריך לעשות את כל זה.

ג. אני חסר אונים, ממש חסר אונים  מול ההשתלטות של המחלה, היא משתלטת עלי, משתלטת על מוחי, ולא מאפשרת לי לחשוב בכיוון הריפוי, וברגע שאני כן מצליח לחשוב ישר, היא מצליחה לעקם אותי שוב, א-נ-י  ח-ס-ר  א-ו-נ-י-ם!!!

ובעצם, מהכל יוצא דבר אחד: אני חולה, ואני חייב מהר לעשות משהו בכדי להירפא, אם לא בכוחות עצמי, אז בכוחות שאלוקים יתן לי.

כל הסיכום הזה התנהל בראשי בסוף התפילה, ואז נרגעתי, אני יודע מה קורה איתי, אני יודע שאני חולה, ואני יודע לאן אני צריך לפנות בכדי להירפא (למקום הנפלא הזה שקוראים לו "שמור עיניך").
כך עברה עלי סעודת השבת בהרגשה רגועה ונפלאה של יישוב הדעת, כך גם עבר עלי המשך השבת, באמצע השבת וויתרתי על טיפת פנטזיה, והרגשתי נפלא!, הנה אני מתחיל לצעוד בדרך לריפוי... לא ידעתי שהדרך היא לא כל כך קצרה...

ו.. אני מגיע להיום, מתעורר עם כוחות מחודשים, לא חושב כלל על התאווה, מתחיל להתפלל, פה ושם עולים לי מחשבות לראש ואני מצליח לדחות אותם, ואז אני הולך למשרד... והמכה ניחתת עלי במלוא העוצמה, המחלה התפשטה עלי במהירות, היא לא מוכנה לשמוע כלום, היא לא מוכנה להיכנס קודם לפורום, היא לא מוכנה לשמוע שחבל על 4 ימי נקיות שלא ילכו לאיבוד... כלום לא עובד.
אני מתחיל לחפש תמונות מטושטשות של נשים חשופות, ויגעת ומצאת תאמין, אחרי שעה שלימה של חיפוש מצאתי כמה תמונות שהשביעו את רצוני (כי ידעתי שיותר מהם אני לא אמצא...), ו... אוננתי...  מאוד מאוד עצוב :'(
ואז אני מוצא את עצמי, את עצמי האמיתי, הנורמלי, החולה במחלה נוראה, יושב מול המחשב, ומרגיש מרוסק עד מוות, אבא'לה אוהב תפס אותי בידיו והוציא אותי מהמשרד.. לולא זה אני לא יודע אם לא הייתי מתייאש מלהירפא.. יצאתי מהמשרד לצורך דבר שהייתי חייב לסדר, וכך עברה עלי החצי שעה הראשונה, בלי לחשוב על הנפילה, פשוט הייתי חייב לחשוב על מה שאני עושה, ואז התיישבתי שוב במשרד והתחלתי לחשוב מה עושים עכשיו?

אני עדיין לא יודע מה יהיה הצעד הבא, אבל דבר אחד אני כבר יודע, אני מכור, אני חסר אונים, ואני חייב להתחיל לצעוד בדרך 12 הצעדים, איך, עם מי, מתי, כל זה אני עדיין צריך לסדר, אבל דבר אחד בטוח, אני מתחיל היום לצעוד.

צעדתי את צעד אפס.

אבא אוהב!, אני מקוה שזו הייתה התזכורת האחרונה לזה שאני חולה!, אני מקוה שלא תצטרך לשלוח לי עוד תזכורות!
אנא אבא!, תשמור אותי נקי להיום, ותעזור לי להרגיש את חוסר האונים תמיד, בעוצמות שאני מרגיש את זה עכשיו!

אוהב אותך אבא.
אוהב

וואוו אוהב,
העלת לי דמעות בעיניים!
איך הצלחת לדובב אותי בצורה מושלמת כל-כך?!? זה מתקשר לשאלה ששאלת אותי לפני כמה דקות.
סערת הרגשות הזאת שתיארת עכשיו היא בדיוק
אבל בדיוק אותה סערת רגשות שמתחוללת אצלי.

אני חולה ומכור אבל ה'אני' שלי לא מוכן לשמוע. דוחף לי אטמים לאוזניים בשביל שלא אשמע את עצמי אומר: "אני מכור".

תודה על הכנות היפהפיה הזאת!
עזרת לי להתקדם עוד צעד בהבנה שאני מכור!

נטישת

אוהב
אני חייב לציין שהסיפור שלך על יום שישי ושבת ומוצ"ש הינו אותו סיפור עלי
"בלי שום שינוי"
מקווה להמשך ימי החלמה

אז יאלה חבר יקר,
הגיע הזמן להוציא את הצמר גפן מהאוזניים ולשים אותו בפה.
להתחיל לעבוד prozdor1@gmail.com
ספונסר, חברים, טלפונים, קבוצות, צעדים, תוכנית. זה עובד מצויין. קפוץ למים.
בהצלחה.
אוהב.

Thenx חברים.

התגובות שלכם מחזקים אותי מאוד, אכן אני מקוה כבר לקפוץ למים,
או כמו שכותבים כאן, להוציא את צמר הגפן מהאוזניים ולשים אותו בפה (ואני לא ממש מבין מה זה אמור להגיד )

אבא'לה אוהב!, אתה נותן לי את הנפילות, תן לי את העוז לקפוץ למי הריפוי.

אוהב

שלום לך יומני היקר!

לילה טוב,

צעדתי הערב צעד נוסף, עליתי על הקו בקבוצה הטלפונית הפתוחה שהתקיימה הערב.

איך כתב 'חסר אונים'



נכון, השכל שדיבר עם הקול של המחלה שיכנע אותי שלעלות על הקו לא יעזור לי כלום, אבל עליתי, ועכשיו אני מרגיש הרבה יותר מוכן להתחיל לצעוד בדרך ההחלמה.

אז אני אשתף אותך - יומני היקר - עם תחושותיי בעקבות הקבוצה הזאת ועם מה ששאלתי ועל התשובות שקיבלתי:

'נתן במתנה' ו'אסירותודה' דיברו הרבה על הנושא שחייבים להתחיל לצעוד, שלא מספיק לכתוב, לבכות, ליילל, לצום, לנדור, לשבוע... כל זה לא מספיק, חייבים להתחיל לעבוד עם הצעדים ולפי הספר.. במיוחד תפס אותי 'נתן במתנה' כשהוא הגדיר כמה קשה זה להפסיק ליילל ולהתחיל לצעוד עם 12 הצעדים, ממש התחברתי.
ואז הסביר 'אסירותודה' עם הקול הרגוע והמוסמך הזה (גם זה בא עם ההחלמה?.. ) שרוב משתתפי הקבוצות של 12 הצעדים הם אנשים שבאיזשהיא נקודה אמרו לעצמם "זהו!, במקום הזה אני שוב לא רוצה להיות!", וכשאומרים זאת בכנות ובאמיתיות אז זה הקליק שבו נקלטים בתוכנית ומתחילים לצעוד, וכמו שהוא אמר (אני מצטט בערך) "מכור משיג את כל מה שהוא רוצה, תשים לו סינון K9 בטאבלט בסמרטפון ובמחשב בתוך סינון של רימון עם אתרוג, (דוקא לי יש משהו אחר... - אוהב) והוא ימצא גם שם איזה חלק של תמונה שמזכירה לו משהו ממישהי, ועל זה הוא יעבוד, ועם זה הוא ישתמש - מכור יכול לעבור דרך קירות!!!!!" מאוד הבנתי את דבריו, אבל כששמעתי שוב איך שהוא אומר שהקליטה בתוכנית 12 הצעדים היא כשהאדם כבר זועק "דייי!" - "אני לא רוצה להיות פה!", אז ממש הרגשתי שאני חייב לעלות לשיחה ולשאול.
כש'אסירותודה' אמר שמי שרוצה יכול לעלות, היססתי כמה שניות, אבל התגברתי על עצמי (אז אני כן יכול להתגבר?...) ועליתי, שאלתי כך: "אם אני עדיין לא מרגיש שאני באמת לא רוצה להיות שוב במקום הזה, אם אני עדיין לא מרגיש בפנימיות את זעקת ה'דיי', האם אין לי מה לחפש בתוכנית 12 הצעדים?"

ואלו הן התשובות שקיבלתי (בערך, לפי מה שקלטתי):

הראשון שענה היה "נתן במתנה": הוא נגע בשני נקודות, הראשון, הוא הסביר שבספרות של התוכנית מופיע שישנה קבוצה גדולה של אנשים שנמצאים במצב שהם לא באמת מרגישים שהחיים שלהם חרבים כתוצאה מההתמכרות, הם לא חושבים שזה כזה נורא, על אף שהם רוצים לצאת מזה, אבל זה לא עם זעקת ה'דייי', אבל גם לקבוצה הזאת התוכנית יכולה לעזור מאוד לצאת ממסלול ההתמכרות.
והנקודה השניה, שישנו משפט שאומר, 'במקום לרדת עד הקרקעית, העלה את הקרקעית אליך', דהיינו, לא חייבים לרדת עד למטה, אפשר לעצור בדרך למטה, ומשם להתחיל לעלות.

אחרי זה האריך 'אסירותודה' להסביר, שבאמת גם באנשים שהמחלה מפעילה עליהם את מנגנון ההכחשה העצמית, גם הם בתוככי הלב פנימה גם הם צועקים די, אבל הם פשוט לא שומעים את זה, כי המחלה עסוקה בהכחשה, אז הדרך לבדוק את זה היא, אם אני רוצה להפסיק אני יכול להפסיק או לא?, וכשאני באמת כנה עם עצמי אני יכול לענות לא גדול, כמה כבר הרעשתי שמים וארץ על שאני אפסיק לחטוא... כמה כבר נדרתי צמתי הלכתי למקוה ו..התייאשתי על זה שאני מאונן מטורף... ואם אחרי כל זה אני עדיין כאן, זאת אומרת שאני כן רוצה לצאת ואני לא יכול, אז בעצם אני צריך רק להאזין לקול הזה שצועק דיייי, ולצעוד איתו הלאה.

ולבסוף פקח את עיני החבר המתוק "בועז" (אני מקוה ששמעתי טוב את השם), הוא האריך שגם הוא היה במצב דומה כשהוא התחיל את הצעדים, גם הוא לא חשב שחייו נהרסו אבל עם כל זה הוא התחיל לצעוד בתוכנית, ואז כשהוא היה צריך לפרט את צעד 1 שהוא לפרט את כל ההסטוריה של התאווה, הוא גילה כמה החיים שלו היו הרוסים מבלי לחשוב אפילו שהם הרוסים, 'בועז' האריך בזה, ואני כל כך התחברתי לאמירה הזאת, כי כשהוא אמר את זה אני פשוט נפתח לי המוח, וחשבתי "איך לא חשבתי על זה קודם?", אני הרי שרפתי כל כך הרבה זמן מהחיים שלי על הדברים הנוראיים האלה, האם אני יכול להחזיר לי את זה?, רק אני יודע כמה סבל הייתי מונע מעצמי לולא הייתי חולה במחלת המין הזאת.

אני מקווה להפיק את מירב התועלת מערב זה, ובכוחות שמימיים שאבא'לה אוהב יעניק לי ברוב טובו נקפוץ למים!!!

אוהב את כל החברים שעוזרים לי כל כך.

אוהב

('נתן במתנה' ו'אסירתודה' ו'בועז', אם ציטטתי משהו לא נכון או שלא בהקשר הנכון, נא לתקן אותי, תודה)

שוב נפלתי...

אין לי כבר כוח מול התאווה הזאת...

אוהב

אח שלי, גם זה התקדמות.
כל זה מביא אותך לזעקת ה'דיייי' שלך האמיתית.
גם לי זה עלה בכמה נפילות.
נקווה שזה מספיק לך.

פתאום נזכרתי שגם אני ניסיתי לבדוק כל דבר חדש:
כשהכרתי את הפורום בדקתי אם אני עדיין יכול ליפול;
כשעליתי על הקו הטלפוני בדקתי אם אני יכול עדיין ליפול;
כשהלכתי לקבוצות בדקתי שוב,
עד שהבנתי שאין משהו שיכול לעצור אותי אם לא גמרתי עם זה לגמרי.
וזה לקח לי זמן.

יום נקי ומפוכח.

יומני,

לא רוצה להפריע באמצע היום אבל רק רציתי להגיד לך, שהיום כשאמרתי במזמור שיר חנוכת את הפסוקים דלהלן, ממש, אבל ממש בכיתי:

אליך השם אקרא, ואל השם אתחנן. - אבא אוהב!, אני זועק ומתחנן אליך!
מה בצע בדמי, ברדתי אל שחת, היודך עפר היגיד אמתך. - מה תרוויח מזה שאני אקיז את דמי על התאווה?, מה יהיה לך מזה שארד לשאול תחתיות?
שמע השם וחנני, השם היה עוזר לי. - אבא'לה אוהב!, שמע את תחינתי ותחננן אותי עם הרבה שכל וכוח, אנא עזור לי להתחיל ללכת בדרך ההחלמה, בדרך 12 הצעדים.

הוקל לי קצת. דיברתי עם אבא, הוא בטח יעזור לי.

אוהב

אינאונימי

אני לא בודק אם אני עדיין יכול ליפול
אני פשוט 'חסר אונים'.

אוהב

שלום לך יומני היקר!

בוקר טוב, וצהריים מעולים!

התקדמתי בחסד אלוקים - האבא האוהב מלמעלה!

לא פיללתי שאני אוכל לעשות את זה כל כך מהר, אבל אבא עשה את זה עבורי, בכוחות עצמי לא הייתי עדיין עושה את זה!.

אז במה התקדמתי?

קיבלתי 'ספונסר', מעולה, מחמם את הלב, אני רק מקוה שאנצל את המתנה שקיבלתי היום במלואה.

אז אני מקוה שמהיום הזה שוב לא תדע - יומני היקר - מעצבות ורק מבשורות טובות ומשמחות.

ואני מבקש מאבא האוהב שיתן לי את הכוחות לצעוד את הצעדים הבאים, שמצטיירים בראשי כדברים מאוד קשים עבורי לביצוע, להיחשף לקבוצות ולאנשים שאולי מכירים אותי, נראה לי שזה יהיה לי מאוד מאוד קשה, אבל בעצם, אני הרי לא עושה כלום, אז אני משאיר את זה בשבילך אבא'לה, ואני בטוח שתעשה את זה בדרך שתכאב לי הכי פחות.

תודה לך אבא'לה אוהב ששלחת לי את ה'ספונסר' המתוק הזה, ותודה לך מראש על כל הטוב אשר תגמלני.

אוהב