שלום חביביי!
טוב לחזור.
האמת, היה נחמד אבל באיזה שהוא שלב כבר נמאס.
לא יצא לי מהטיול הזה יותר מידי, הרחוב האמריקאי הוא אממ... איך נגדיר? בלשון המעטה, פרוץ.
ברצינות, אין לי מושג איך אתם חיים שם, בשבילי זה היה פשוט עצוב. עזבו אתכם מארה"ב, פה יותר פשוט.
האמת שאולי יצא ממנו משהו, לפחות פגשנו את סבתי ועל הדרך את המשפחה המוזרה שלנו...
היה מוזר ומשמים, אחרי הכל הם גויים אז לא נראה שהם אוכלים אותנו טוב, לפחות מתחילים. זה פשוט בעייתי... (עיינו ערך: תקנות י"ח דברים)
חוץ מזה, נראה שאין להם מושג על מה לדבר כי הגענו לשלב שצחקנו ואמרנו: "איזה מזג אוויר טוב יש היום!" והם לא הבינו את הרעיון והתחילו לדבר על מזג האוויר!
אגב, ביקשתי לא להתקשר אליי כדי שהשיחה לא תעלה לכם הון תועפות.
טוב, אני לא אלאה אתכם בסיפורים על משפחתי המוזרה כי יש יותר מידי.
מחר אני מתחיל יום חדש (או שמא כבר מעכשיו? ???).
הצלחה מרובה,
אין יאוש.
נ.ב. מתנת, אתה מארה"ב? מי ידע. מאיפה? לי עצמי יש אזרחות אמריקאית.

נפלתי...
הצלחה מרובה,
אין יאוש.

שוב נפלתי...
כולי תקווה שהשבת תהיה טובה יותר.
הצלחה מרובה,
אין יאוש.

המשך להתמודד באומץ ותראה ישועות אמן.
לילה טוב, ונקי.

היום יום ראשון לניקיון.
אז חשבתי אתמול בלילה לאחר הסליחות מה הייתה הבעיה אתמול.
הגעתי למסקנה שאני בודד, יותר נכון (לאחר מעשה) מרגיש בודד.
אני מרגיש שאף אחד לא אוהב אותי ושאין לי חברים. המשכתי לחשוב והבנתי שבעצם, זה קשקוש מוחלט.
חברים שלי, המשפחה שלי, סתם אנשים שיצא לי להכיר, (ואיך לא) החברים בפורום, כולם אוהבים אותי (איני מתכוון להתנשא, חלילה).
זה ממש "שאי סביב ענייך וראי, כולם נקבצו באו לך". חייתי באשליות עד עכשיו, לא עוד. אבא, פקח את עיני והראה לי את האמת.
הצלחה מרובה,
אין יאוש.

אין יאוש היקר, אני שמח שחזרת לכתיבה פעילה כאן בפורום, מקווה שתחבור אלינו גם לעבודה ושאולי אפילו אזכה לראותך בקבוצות?
אני למדתי שהבדידות אינה משהו מקרי, שמגיע אלי 'בטעות', היא חלק מהמחלה שלי, היא שם כדי להישאר.
זה חלק מהחיים הכפולים.
הנה, אני בבית של ההורים שלי, מדברים על בעיות פסיכולוגיות, ואני לא מספר להם שאני הולך לפסיכולוג? למה בעצם? למה אני עושה את השקר הלבן הזה? כי אני חולה. אני מתבייש. חוץ מזה, יש לי גם שיקולים חכמים ונבונים כמובן, אבל באופן בסיסי, אני קודם כל נרתע. במשפחה שלי אין דבר כזה 'אני הולך לפסיכולוג אבל אני לא אדבר אתכם על מה שאני עובר שם', וכמובן שבשבילי לשנות את זה, זה להציב גבול, אז אני מעדיף לשקר, שבטווח הקצר זה פיתרון, אבל בטווח הארוך - בדידות.
העובדה שאני אף פעם לא משתף במצבי רוח קשים, שאני לא בוכה ליד אחרים, שאני מתבייש להודות שקשה לי בדברים פשוטים ויומיומיים, שאני אחלה גבר, שאף פעם לא מתייאש, ותמיד אופטימי, משאירה אצלי מעין חלל פנימי, מכיוון שלפעמים, לפני השינה, אני יודע שאני כן מתייאש ואני לא תמיד כל כך אופטימי, אבל להיות ככה תלותי - להודות בזה?
הצורך שלי להיראות חזק מבחוץ, מתחזק את החיים הכפולים, שמתחזקים את ההתמכרות, שמתחזק את הצורך שלי להיראות חזק.
אני למדתי שאפשר לפרוץ את המעגל רק על ידי כנות, אמיתית. ללא פשרות.
למדתי גם שכדי לתרגל ולהתרגל לאורח חיים כזה, כדי להשתתף בקבוצות ולהתחיל להיות חלק מ'האלה החלשים'.
באהבה.
נתן במתנה

נפלתי עכשיו...
שוב העצלות גוררת לשעמום ואז אני נופל...
הצלחה מרובה,
אין יאוש...

שלום שלום.
אז נתן, חשבתי על מה שאמרת, אתה צודק לגמרי.
אני חשבתי על בדידות מסוג אחר אבל זה נכון, אף אחד מחבריי לא באמת מבין אותי.

לאחר שרשרת שלימה של נפילות, אני חוזר.
איני יכול לבד וגם אם הייתי יכול איני רוצה.
הבוקר התפללתי וביקשתי מהקב"ה שיראה לנו את האמת מאחוריי מסך השקר.
שיראה לנו את נקודת האמת בתאווה שאותה ניקח ואת כל השאר הרקוב ניתן לו כדי שיהפוך אותו לאין.
ביקשתי שהוא יתקן לנו את החלק בתאווה שיצא מכלל שליטה ושהמחשבות והמראות לא ישלטו בנו עוד.
בשניות הרגשתי... איני יודע איך לתאר זאת. רק אומר שאסור לוותר על דיבור עם הקב"ה.
הבוקר הייתי מיואש, יצאתי מהתפילה מחוזק.
אמנם עכשיו נפלתי, אבל עכשיו זה אחרת.
אבא, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים.
אבא, הראה לי את האמת שמאחוריי מסך השקרים. אל תתן לי ליפול לעצלות ולמידות הרעות שבי שהרי הן מביאות אותי לתאווה ועזור לי לנתב את כוחותיי למקומות הנכונים.
"הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה" מי ייתן ופסוק זה יתקיים בנו.

אז חשבתי. אנחנו המכורים מחוברים לקב"ה הרבה יותר מאשר אנשים רגילים נכון?
אז אולי כל המצב הזה ללא נציגות ה' בעולם וללא דרך התקרבות אמיתית אליו, אולי היא מציקה לנו?
אולי בעצם הכמיהה לבית המקדש, לעיר מלך, לקריה נאמנה בוערת בנו ולא נותנת לנו מנוח וכך הגענו לתאווה?
כי אם כן, ניתן להפנות את זה למקומות טובים לאחר ההחלמה (שתבוא בשליטתו וברחמיו).
"קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
מי ייתן ונזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון.
חזק ונתחזק, "כשהנשמה מאירה גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים",
הצלחה מרובה,
אין יאוש.

אין יאוש!!!
תודה על התקווה.
תודה על השיתוף.
כתיבה וחתימה טובה
אוהב
הושיעה

שלום חביביי!
איני יודע מה עובר עליי היום,
אבל אני לא בדיוק מרגיש נורמלי.
אולי אפרט יותר בהמשך.
בעז"ה מחר יהיה טוב יותר.
אבא, עזור לי לסיים את היום הראשון בבטחה.
שנה טובה והצלחה מרובה,
אין יאוש.

שלום לך אין יאוש יקר.
איני מבין אותך למה אתה בגישה של מחר יהיה טוב יותר?
עשה את היום הזה טוב יותר!
קום התחל לצעוד מחדש, עם חיוך על הפנים, נכון נפלתי אך איני נישאר למטה,
אני יודע אני צריך לעלות, זה קשה מאוד, אבל כבר הצלחתי קצת, אולי הפעם אגיע ליותר,
אולי הפעם אצליח לעלות בחבל ההצלה מן הבוץ, להביט מעלה ולקבל. לצאת לחיים!
בהצלחה.

בס"ד

אין יאוש היקר והאהוב!

אני ממש רוצה להתקשר!  אבל,  אתה יודע...  :'(    :'(    :'(

שלום חביביי!
היום אני קצת במאבקים.
אבא, קח את זה ממני, אין לי סיכוי לבדי. עזור לי לסיים אך את היום הזה לבדו.
אבא, עזור לי לא ליפול לעצלות ולשעמום שהרי הן מביאות אותי לתאווה.
תן בי את השלווה ואת הרוגע לא להתעצבן על אנשים שלא מבינים אותי, תן בי את האומץ לשנות את מה שביכולתי.

brother כתב on 09 ספט' 2013 15:48:

אתה צודק.
תמיד אקום. אם לא אקום אשאר למטה עד עולם.
איני זוכר מה בדיוק הרגשתי באותו יום.
אני מקבל את עצתך, תודה.



האמת שאיני יודע.
מה קרה?
כתיבה וחתימה טובה, הצלחה מרובה,
אין יאוש.

בס"ד

אספר לך באישי...

שלום חביביי!
רק רציתי להגיד גמר חתימה טובה.
תודה על כל העזרה וסליחה אם אי פעם פגעתי.
ברוך השם, נקי יומיים.
אני כרגע צריך ללכת כי אני נוסע לירושלים ליום כיפור.
הצלחה מרובה, גמר חתימה טובה,
אין יאוש.