יש לי את הס"ש בצבע לבן אם אתה רוצה אפשר להוציא כמה מהספרים ולשים במקום, ככה יהיה אפשר לראות אפילו על הארון, הוא יהיה לבן וצחור כמו חזן של יום כיפור!

תודה על הרעיון. מוזמן להקרנה על הקיטל שלי.
אל תשכח את הפופקורן.

חזק, אילו פעולות אתה עושה?
אולי תמצא כאן רעיונות
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=4063.0

שתף אותנו בבקשה

דוקטור נכבד, לשאלתך:
1. עצה מס' 8.
2. בעקבותיה גם עצה מס' 2.
3. ברחתי מהבית והלכתי לעבוד בבית מדרש קרוב.
4. שומר על הילדים. או מעסיק אותם. או לפחות יודע שהם מסתובבים כאן ואי אפשר ליפול בשעות הקרובות (ברוזר, אין לך את הלוקסוס הזה. הנה החזרתי לך).

צודק, אחד:אפס לך.
ב"ה אולי אמצא איזה צדיקה בזמן הקרוב...מקווה בכל אופן.
תהנה!
אמשיך לעקוב!
בהצלחה.
אוהב אח.

הקריז מאחורי כבר כמה שעות. הילדים מטפסים עלי, ואחד על השני, וזה שומר בטווח הקצר אבל גם מסוכן בטווח ארוך.
זה מעצבן ולא נוח, וחוץ מזה ממלא ברגשות אשמה. אני לא יודע להפעיל אותם, לפתח אותם, לפרוח איתם. רק בוהה הרבה במחשב, מסתובב כמו אריה בכלוב, לא יכול להתרכז בכלום. אני מאבד ככה סבלנות יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום, כבר המון זמן. רואה איך אני תקוע איתם בבית, בלי פתרון אחר, בלי אפשרות לצאת אל העולם. (תוך כדי כתיבת הדברים הם נתלים לי על היד. רק להמחשת הסיטואציה). כל כך רוצה לאהוב אותם, כל כך אוהב אותם, כל כך רוצה להיות מסור וחם - ובמקום זה מוצא את עצמי בורח מהם, צועק עליהם, מתעלם מהם, מסתפק בהשגחה שלא יקלעו לסכנות. לא חושב על הסיכונים הנפשיים שאני מכניס אותם אליהם. בגללי.
לפעמים אני מרגיש שהם הסוהרים שלי, לפעמים שאני הסוהר שלהם, לפעמים גם וגם.
זה לא טוב לי, זה אוכל אותי, זה מפחיד אותי.
זו גם אחת הסיבות שכמו קפיץ שנמתח והשתחרר הייתי משתמש כשרק אפשר. לגום ושתה כי עוד מעט הם יחזרו מהגן: אחרי שנרדמו ואשתי יצאה מהבית, בשעות הלילה הקטנות כשכולם ישנים, כשהם בגן ואשתי בעבודה.
בחופש הגדול התחרפנתי כל כך שסגרתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים באחד החדרים, מסובב את המפתח ומשאיר אותם לשחק עם עצמם בסלון, וגולש שעות.

בעניין ההתמודדות עם ההתקף הבוקר: בחסד אלוהים, ממש לא מובן מאליו, ובזכות הכתיבה כאן והבריחה בזמן מהבית - שרדתי אותו בנקיות.
אבל למרות שעשיתי כמה פעולות - יש לי תחושה שהרוב בהתמודדות הבוקר היה שריר. והתכנית הפשוטה הזו כל כך מבלבלת אנשים מתוסבכים כמוני, שאני כבר לא יודע מה לחשוב על מה שהיה ועל איך שעברתי את זה. כמה לשמוח וכמה לדאוג, כמה לשמר וכמה לשפר, כמה לצ'פר את האגו וכמה להכות על חטא.
לא לבלוע לא להקיא, לא גן עדן ולא גהינום, לא הנאה מהשימוש ולא סיפוק מהצעידה בדרך.
לא עושה חשק להצליח בהתמודדות/כניעה הבאה.

ואו. כתבת כאן פחות או יותר מה אני מרגיש ביחס לילדים שלי, איך אני מצמצם את ההשגחה עליהם בכך שלא יסתבכו בבעיות וסכנות, איך אני בוהה במחשב בזמן שהם משחקים לידי ולא איתי, ואיך אני מנצל כל רגע פנוי לשימוש כשהם/האישה לא בבית.
אבל אי אפשר לברוח מזה באמת. כנראה קשה לנו יותר להיפתח ולבטא רגשות כלפיהם מכל מיני סיבות וכאבים שאנחנו סוחבים איתנו כבר שנים. הייתי מאוד רוצה לבטא את זה בחופשיות ויצירתיות, כמו הכתיבה שלי, כמו הכתיבה שלך.
אני מכיר את ההרגשה ש"בטח, הצלחתי היום, אבל זה רק שרירי וזה יזרז את הנפילה הבאה". לפי מה שאומרים לי, אסור להאמין למחשבות כאלה. אני בעצמי עוד לא יודע מה אני עושה עם עצה כזאת, כי אני מאוד נוטה כן להאמין למה שעובר לי בראש (אחרי הכל, יש לי רק ראש אחד והוא די חביב עלי) אבל הנה, אמרתי את זה לך. מקווה שזה יועיל במשהו.

ואתה כותב מאוד אותנטי. כיף לקרוא. פחות כיף לכאוב איתך, אבל אני מניח שגם בשביל זה אנחנו כאן

כמה דברים עם אפשר להתייחס-
1. תפסיק לחשוב אתה יותר מידי חושב...
2. אולי תסגור את המחשב ותצא לשאוף אוויר נראה לי שחסר לך קצת...
3. אתה יכול לנסות לטפס חזרה על הילדים שלך! סתם עכשיו באמת- ראיתי ספר שכתב משהו ומאוד הזדהיתי איתו, איננו צריכים להפוך את הילדים למבוגרים, אלא אנחנו צריכים להפוך לילדים! שחק איתם, כן רד אליהם, אל תנסה להיות אבא מבוגר אחראי, רציני, בלה..בלה..בלה... תחזור לשם, לילדות, לצחוק... למשחקי שטות האלו, זה גם יעזור להעביר את הזמן בצורה נפלאה עם הילדים וזה גם ישכיח ממך את התאווה (אם איני טועה רב נחמן כותב על משחק ילדים שזה טוב גם לשמוח..)
בקיצור, תנסה, מקוה שעזרתי במעט, ואם לא אז בכל אופן, המשך והצלח!
אוהב אח.

גוני, תודה רבה. כל מלה זהב. בכל פעם מחדש כיף לי לגלות שאתה איתי במסע הזה. אם כבר נגזר עלינו...

ברוזר יקירי, אני ממש מקווה שתיקח את הדברים ברוח טובה כפי שאני כותב אותם.
אשמח מאוד שתלווה אותי במסעי ותהיה זמין. חס וחלילה איני בא לזלזל בכישוריך להרגשת העובר על הזולת. ובכל זאת, בנושאים כאובים כמו אלו - אנא קרא בעניין, למד, חשוב, הפק תובנות ונצור אותן בלבך. האמן לי, אני יודע בדיוק מה צריך לעשות ואיך. לא זאת הבעיה שלי. בדיוק כמו שאני יודע שצריך לצעוד את 12 הצעדים, ובדיוק כפי שאני יודע שאסור לצפות בפורנוגרפיה ולשזל (גם לזה יש התייחסויות של רבי נחמן...). אבל אתה יודע, ידע אינו כח עבורנו.

אשמח לדבר איתך בכל עת על מצוקות קיומיות המלוות ומשותפות לשנינו.
ואשמח גם לדבר איתך בנושאים אלו אחרי שתמצא את הצדיקה שלך ותזכו לכמה "פלוסים" שיטפסו לך על הידיים כשאתה מקליד.
ובינתיים זה כמו... איך להדגים לך? כמו חמשוש שמנסה לתת לך עצות לעבור את משבר שיעור ג'.

שוב, מקווה שאתה מבין.
מוזמן תמיד, בכיף ובסבבה, ויקר לי מאוד מאוד.

ועוד משהו, ברוזר יקירי -

בתמורה, אשתדל להימנע מלתת לך עצות בכל הקשור להתמודדויותיך כרווק.
למרות שהייתי שם כמה שנים טובות (באמת טובות!) זה הלך והתרחק ממני.
אחרי ככלות הכל, ובלי שזה עוזר לי בכלל בעניין עליו כתבתי - לא הייתי מתחלף איתך.

תודה רבה חזק היקר
מצטרף להרגשת חוסר אונים מול הילדים, הבאתי אותם, ועכשיו אני לא יודע איך מעסיקים את המפלצת דו, תלת, (ארבעת, וכן הלאה...) הראשים החמודה והאהובה הזאת.
אין לי את הכח לרדת,ולנסות באמת להתחבר ליצורים הקטנים האלו, זה חלק מהריכוז העצמי המופלג שבו 'ניחנתי'.
קיבלתי כמה רעיונות מהספונסר שלי איך להתקדם בעניין, מקווה מאוד שאלוקים ייתן לי את הכח לבצע.
בינתיים משתתף בתחושה, ומקווה לחזור ולשתף איך ואם עבדו רעיונות אלו בשבילי.
אוהב ומצטרף לעוקבים
מוישלה

אני חיב לדחוף את האף שלי בשרשרת הפוסטים הללו
יש לי תכונה מעצבנת כזו לפעמים
מקווה שלא תכעס חזק
ברודר יקירי אני נמצא עם הילדים הקטנים שלי בשעה האחרונה
והעצה שלך זו אחת העצות הטובות והמהנות
ששמעתי פה לאחרונה בפורום 

ירדתי על ארבע ושחקתי איתם כמו ילד בן 4
ואני בן 45  מזמן לא נהניתי מהם כמו בשעה האחרונה
תודה מקרב לב

יש סיפור כזה במדרש על זוג שבא להתייעץ עם רבי שמעון בר יוחאי, והם רואים אותו משחק עם הילדים שלו בדיוק כמו מה שאתה עשית, מרכיב אותם על הגב. זאת אגב העצה שהוא נותן להם בעקבות השאלה שלהם (אני לא זוכר בדיוק מה השאלה שהם שואלים). כיוונת גבוה, דורון

ועוד בעניין ילדים: יש להם חושים בריאים ביותר לראות מתי אתה לא פנוי אליהם, ויצר הישרדות בריא לא פחות שגורם להם להידבק אליך בדיוק באותו רגע. סהדי במרומים, מקווה שיסלחו לי על כל אותם סטטוסים נורא דחופים שכתבתי כשברקע מישהו צורח לתשומת לב ממני. לי אישית מה שעוזר לפעמים במצבים כאלה - פשוט להציע להם לשמוע סיפור. התגובות בדרך כלל די אוהדות, ואני משתדל לבחור משהו שגם אני אהנה ממנו. לא באנו רק כדי לסבול, ומותר ליהנות

סליחה על ההתערבות.

יש לי שלושה ילדים קטנים.
דווקא ה"אינפטיל" הזה נתן לך את אחת העצות העמוקות ביותר שיש.

אינני יודע כמה ילדים יש לך ומה חלוקת הגילאים אבל אני ממש ממליץ לך בחום לקבוע לעצמך שכשאתה עם הילדים
(נניח בין השעות ארבע לשבע) אז אין מחשב ואין פלאפון.

לך לארון הספרים שלהם, חפש שם ספר שנראה לך יהיה מעניין, שב על הרצפה ותשאל אותם: מי רוצה סיפור?
אינני נביא, אבל אני דיי בטוח שהם יבואו להתיישב לידך (גם אם רק אחד מגיע),
תקריא להם.
אל תתאמץ יותר מדיי, פשוט תזרום.
תראה איך תעביר חצי שעה של הנאה בלי לשים לב ובלי שהם ישגעו אותך.

כנ"ל לגבי כל פעילות אחרת איתם.

תרפה, תהנה, תחזור להנות מהם.
השעות האלה יהפכו משעות של נטל לשעות של הטענת מצברים
מנסיון

נטישת התאווה