נטישת התאווה יקר,
אני כותב בשם עצמי, לא בשם חזק. פשוט הזדהיתי מאוד עם התיאור שלו. אצלנו המצב כל כך קשה, שאישתי פשוט כמעט לא משאירה אותי עם הילדים לבד.
העצה שלך נפלאה, אבל אני אדם חולה. גם בהתמודדות עם התאווה יש רעיונות נהדרים כאלה. לעזוב את המחשב ואת הנייד. לצאת לריצה. לקרוא ספר טוב. למה לא?
אבל אני לא יכול. פשוט לא יכול לפנות את הכל (בעקיר את כל השדים הפנימיים שלי) ולהיות עם הילדים. אני חולה, גם בעניין הזה. אני חסר אונים.
לכן העצות הנהדרות שהאח הביא לא מועילות לי. אפילו שאני מכיר אותן היטב.
כשאני פה, אני שמח שמקבלים אותי כמו שאני, עם כל הפאקים שלי. לא רק ביחס לתאווה.

אוקיי. קיבלתי.

חזק וקווה, מצטער אם נפגעת.
כנראה שלא הבנתי למה התכוונת,
הפריע לי שזלזלת בברוזר.

נטישת התאווה

פשוט מזדהה עם כולם.
יש לי בסך הכל ילד אחד, וכל כך קשה לי איתו. הוא יודע לתפוס אותי בדיוק בזמנים שלא בא לי עליו. ודווקא אז. יש לו חוש לקטנצ'יק, הוא מבין שאבאל'ה עסוק ולא פנוי אליו, וזה לא מקובל עליו בכלל.
היום דווקא נשארתי איתו לבד (5 שעות) זרמתי איתו. ישבתי איתו על הריצפה, צחקתי איתו, בכיתי איתו. נתתי לו להפוך ארונות, להוציא קופסאות, להחזיר וכו'. בתמורה הוא נתן לי שעה של שקט מול המחשב, פשוט לא הציק. וזה בשבילו דבר לא הגיוני כל כך. בדרך כלל איך שאני פותח את המחשב הוא כבר מתחיל לכעוס ולהרביץ. הוא באמת לא דורש הרבה הבייבי, רק קצת לרדת איתו לרמה שלו, להיות רק שלו, ואחר כך משוחרר.
אבל חכמה לומר, קשה לבצע...
כשאני צריך להשתמש אני יכול לתלות אותו על הנברשת ולתת לו לצרוח שלוש שעות, ועוד להתעצבן עליו על זה שהוא גרם לי להיות אבא.
אז זהו אני חולה. עוד נכונו לי צעדי 9 איתו בעיתו ובזמנו.
ולי נשאר רק להתפלל לעוד יום אחד נקי שליו מחובר מפוכח ונוכח.
לא מציאותי, אבל רצונו יעשה בחיי.
אוהב.

טוב, לך חזק זה הפוסט שלך, אני מבקש סליחה, אבל לא מבקש באמת,
סליחה שכתבתי את הדברים בפוסט שלך, אבל אני חייב לומר שנהנתי ממה שהתפתח בעקבות הכתיבה שלי...
בכיתי פה מצחוק, ממש! אני יכול להישבע, אנשים פה לידי חשבו שאני לא נורמלי... פשוט דמעות ירדו לי מהעיניים.
תודה על האירוח הקטן ואשתדל לא לדחוף את האף הלא מבין שלי לפוסט שלך..(לא נפגעתי באמת)
ממשיך לאהוב ולחבק את כולכם...חזק, חוסר'ונים, דורון (הרגת אותי), נטישה, דוק', גוני וכל מי ששכחתי.

שלום לכולם.
ממש כיף לגלות מה שהתפתח פה.
מקווה לעשות סדר ולהעביר ראשון ראשון.

ברוזר - אתה לא דוחף את האף. לא אתה ולא אף אחד אחר. אתה באמת מוזמן בכיף. אני פה כדי להיות עם כולכם. רק ניסיתי להעמיד אותך בעדינות על הגבולות העדינים של ההבנה. מצדך אלי, ומצדי אליך. וכדלהלן.

תודה לכולם על התגובות והשותפות.

דורון - אני כל כך שמח בשבילך. כל כך כל כך. המשך ללכת על זה.

אני מודה לכולם על העצות, זה באמת חשוב, בין אם זה מנסיון ובין אם לא. אבל חיפשתי בעיקר הבנה. הידע אינו כח פה.

תודה מיוחדת למוישלה, לדוקטור ולחסר שפשוט הבינו.

גוני (סליחה על ההתקפדות, זו ביקורת בונה ואוהבת) - אם רוצים לפתוח שרשור של סיפורי צדיקים אני מוכן בשמחה. גם אני מכיר כמה. גם אני אוהב סיפורים על ר' אריה לוין. ועל הרב קרליבך. ועל הבעל שם טוב. ועל ההוא, ועל ההוא. יש לי גם סיפורים שקשורים למחלה שלנו. למשל על יעקב אבינו שיכל להעיד על בנו ראובן (שנולד לו בגיל די מופלג) שהוא ראשית אונו, או על רבינו הקדוש שלא הושיט את ידו מתחת לאבנטו, ועל חסיד אחד שלא הכיר באשתו הגידמת עד יום מותה. אני יכול להמשיך. זה עוזר לי? זה רק שובר אותי יותר. למה הם כן ואני לא? למה אפשר לחיות בעולם טוב וכיף וטהור, ורק אני מתבוסס בג'יפה, באגו ובאטימות שלי? למה כולם אבות ובעלים טובים כל כך, ורק אני לא?

המצב שלי הוא שאין לי כמעט מה לעשות. אני מתפקד כבייביסיטר כבר תקופה ארוכה מאוד. מאוד. מאוד. כמה שנים. ולא רואה איך זה נגמר. זה תחום העיסוק שלי. אני באופיי איש של חוץ, של אנשים, של הרפתקאות, של חשיבה קבוצתית, של חידושים. אבל היום אין לי לאן ללכת ומה לעשות. הדבר היחיד שבטוח ויציב בחיי בשלב הזה הוא שבכל יום, החל מהשעה 14:00, אני צריך לשמור על כמה ילדים - חמודים, מתוקים, הכי יקרים וחשובים לי בעולם - אבל עדיין, ילדים קטנים על המשתמע מכך. מי שיודע יודע מה משתמע, מי שלא - לא. זה שוחק מאוד. אם הייתי אבא בריא וטוב זה אולי לא היה כך, אבל אני חולה. נו, הרי זו בדיוק המצוקה שלי!

אני מתוסכל גם מההמשך: אשתי המסורה חוזרת בסוף יום עבודה, ובמקום לתת לה לנוח ולהתאושש, להגיש לה כוס מיץ או סתם להתעניין בשלומה - אני יכול להתעצבן, לרטון, להתעלם. לשאול למה הגיעה מאוחר ממה שצפתה, לזרוק עליה את הילדים ולהשתבלל יותר ממה שכבר הייתי משובלל. במקום להודות לה ולרחם עליה שהיא עבדה לרווחת המשפחה כולה באחריות ובמסירות, אני מלא כלפיה בטינות על שהיא נמצאת כל היום במשרד מבריק ומצוחצח, עם אנשים חכמים ואינטלגנטיים, ועושה המון דברים מאתגרים וחשובים. מבחינתי (בשעת משבר וטירוף של סוף היום) כשהיא מגיעה הביתה היא רק מתחילה את יום העבודה, ולי מגיע לנוח סוף סוף. זה עקום ומשוגע, אבל ככה זה.

אני כבר במקום של ייאוש וחידלון, עד שאפילו את הדברים הפשוטים והמחוייבים אני לא עושה. כמו למשל להגיש לילדים ארוחת צהריים. במקום להכין להם פסטה או לחמם שניצל סויה וכד' - אני מסוגל לעשות את הדברים הפשוטים האלה - אני מורח להם פרוסות לפי בקשה, בלי ביקורת, יוזמה או אחריות.

זה משגע אותי ומרסק אותי.
זה יכול להתהפך בכמה שניות כשהם הופכים להיות מלאכים מתוקים (והם ילדים נוחים, נפלאים), אבל גם להתהפך שוב בחזרה למצב של שיגעון.
אני נכנס אוטומטית למצב של חרדות, טינות ועצבנות רק מעצם הסיטואציה, עוד לפני שהתחילה.
גוני, אם אתה חושש שההוראה תשחוק אותך, או שלא תמצא לעולם מקצוע מעשיר ומכבד בעיני החברה הסובבת אותך - מה תאמר עלי, שיש בי פחד שכל ימי אהיה שמרטף?
אני יודע בשכל שזה לא יהיה ככה ואצא מהמקום הזה יום אחד, אבל לא מצליח לראות איך ומתי אני יוצא.
ובינתיים אני סובל יום יום, יום יום, ובאופן פרדוקסלי הסבל כפול ומשולש כי הוא בא מהמגע והשהייה עם היקרים והאהובים לי מכל, אלו שאני כל כך רוצה בקרבתם ובטובתם, ותחת זאת מוצא את עצמי אכול רגשי אשמה מהם. אם בכל עבודה שהיא אפשר לדמיין את סוף היום בו חוזרים לחיק הבית החם והאוהב, לאשה ולילדים - אז החלום שלי הוא שיגמר היום ואברח. לא יודע לאן, רק אברח. ולא כי אני לא אוהב אותם. אני אוהב, ובכל זאת. לא מוכן לעבוד בבית שעות נוספות.

תודה על ההקשבה, ואם יש גם הבנה - אז בכלל.

אתה מתאר בצורה מדויקת את האופן שבו אני מתנהל מול הילדים שלי בימים שאני שומר עליהם. כמעט מילה במילה, כולל ההשתבללות, והכעס על האישה שהגיעה מאוחר יחסית, והאטימות, וההתרכזות בעצמי, הכעס, האשמה, החשש שלעולם לא אעשה עם עצמי משהו מועיל ומעניין  (בהכירי אותך אני יודע שזה לא לגמרי מדויק, כי אתה עושה כמה דברים שהייתי יכול רק לחלום עליהם, ואין כאן מקום לפרט כמובן) ושאר המעדנים בתפריט.
כתבתי את הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי לאו דווקא כדי לעודד אותך, אלא כדי לתת לדורון פידבק חביב  על האופן שבו הוא נתן לחבר'ה שלו לרכוב לו על הגב ולעודד אותו על הפעולה שלו. קצתי בחיי מסיסמאות, מסיפורי מעשיות, ממאמרי חז"ל וממעשי מופתים שנועדו לטעת בי יראת שמיים, שמחה, אמונה, ביטחון ושאר עניינים שהמחלה שלי אינה מאפשרת לבטא. שלא לדבר על הרעיון שהנשמה שלי התנדבה לפני הגעתה לעולם לקבל על עצמה את ההתמודדות הבלתי אפשרית, הלא הוגנת וכפוית הטובה שבגינה אני פה. עצם הרעיון הזה מעלה את חמתי להשחית (זרע ושאר דברים בני השחתה). 
כולנו פה רגישים להחריד. התגובה שלך מובנת, אם כי הכתובת לא היתה מיועדת לך. פעם הבאה אני מבטיח להבהיר את זה יותר. כואב את כאביך שהם במידה רבה גם כאביי שלי.
יום שמח ומועיל, ככל האפשר.

תודה.

חזק, דיברנו כבר כמה פעמים, ומעולם לא תיארת בצורה כל כך נוקבת את הקושי שלך בבית. זה כואב מאוד. תודה על השיתוף

מבין, מקשיב, ורוצה רק לתת חיבוק גדול ואוהב ולבקש סליחה (אני יודע שלא צריך ובכל זאת..)
דרך אגב, אם אתה רוצה אוכל להביא לך איזה שק איגרוף- תרביץ לו קצת... זה מעולה, לי בכל אופן זה עוזר.. אם אתה רוצה אבוא בעצמי תוכל לתת לי מכות, אני יעמוד ולא אזוז אני מבטיח...
אח.

יום תשיעי, כבר 12:08 בצהריים.
אתמול כשפרשתי לשנת הלילה היתה לי תחושה שהיום הזה יהיה כקודמו, ואפילו בעוצמות גדולות יותר של תסכול ובקשת פורקן.
בחסד אלוהים זה לא קרה. אני רגוע, שליו יותר, מתפקד (גם אם לא כמו אדם בריא ומתוקתק).
סיימתי משימה אחת שרבצה עלי, עשיתי עוד כמה שחיכו זמן רב, ועכשיו אני כאן, בדרך לעוד כמה עניינים טובים עד 14:00.
אין לי ביטוח, זה ברור לי, ובכל זאת אני מרגיש את מפלס המתח יורד. הרבה יותר קשה לשבור ספירת נקיות בשביל שעה וחצי מאשר בשביל 5 שעות.

אני חושב שהכתיבה אתמול עזרה לי. לא שהיא נתנה פתרון, או העלימה את האבן שרובצת לי על הלב, אבל נתנה לי תחושה שיש עוד אנשים שנותנים כתף בשעות הקשות, שנמצאים כדי לתמוך אם אני כורע תחת משאי (הו, איזו מליציות!).

ברוזר, חביבי - חבר טוב אמר לי פעם שכתיבה מועילה שבעתיים מאשר חבטות על שק איגרוף, אך שזה הרז נגלה רק למעטים.

תודה רבה.
מקווה להמשיך לעדכן.
ממש כיף לי עם הרוגע והשלווה שעוטפים אותי הבוקר. לא יודע לומר מאיפה זה נובע.

כיף לקרוא שאתה מרגיש שלווה. רק כשעברתי פה על השרשור הבנתי עד כמה לפעמים הייתי מייצר מתח מול אשתי כדי שלא יהיה לה נעים לבקש ממני לפספס יום עבודה ולשמור על הילדים ובמקום זה תשים אותם אצל ההורים שלה... משום מה תמיד רבנו לפני שהיה לה סידורים ואני הייתי צריך לשמור על הילדים.

תודה רבה חזק
כיף לשמוע איך שהכתיבה משחררת
מי גילה לבניי רז זה

מור אפשרי אחד לשלווה שאופפת אותך - השיתוף במצוקות שלך והשיקוף שקיבלת מאחרי שנמצאים באותו מצב. אתה כנראה לא לד. נעים לשמוע שככה עבר עליך החיום

וואו. תודה לכולכם בשם הילדים שלי.
גם היום אבא שלהם קשור למחשב כמו לאינפוזיה, אבל הם זכו לאכול איתו היום בצורה מסודרת (ועל שולחן מסודר) פסטה עם קטשופ, ואפילו עם מעט גבינה צהובה למי מהם שרצה.

מצוין. אולי תפתח את מיומנות הבישול שלך אם אתה אוהב את זה. לי זה עוזר פה ושם. משהו יצירתי שעושה טוב לוקח הרה זמן ומסיח את הדעת