שלום לך עוזרני , ברוך הבא.
טוב, אחרי 40 ימי נקיות אני פותח אשכול עצמי...
אז עד עכשיו מה שעבר עלי , בקצרה.
- שבוע לפני ר"ה - פיצוץ. אישתי גילתה.
- לאורך כל החגים קריאה בפורות וכניסה לעניינים.
- אחר כך יצירת קשר טלפונית עם כמה חברים. הבהרות ראשוניות.
- אחרי החגים הגעה לקבוצה חיה. אחת בר"ג ואחת בירושלים.
זה בגדול.
מה עכשיו ?
אז ככה, עד עכשיו היו לי הרבה סימני שאלה, תמיהה. על ה', על התוכנית. מה זה בכלל ?
קשה לי לקבל סיסמאות "חסר אונים" וכדו'... מה באמת ל החיים שלי ישתנו ?
לאט לאט קראתי פה. יש הרבה תשובות. יש הרבה עידוד ועזרה.

היום נפל לי אסימון חשוב (לענ"ד עכשיו).
חבר ותיק דיבר היום במסר. אני לא זוכר את כל המסר, אבל ההרגשה הכללית שלי מזה היא מאד חיובית.
שמעתי הפלאפון אדם רגוע ושלו. ולא, הוא לא "מסודר כלכלית"...
שמעתי אדם שפוי ומציאותי שחיי את חייו בקשר הדוק עם ה', כמו תינוק עם חבל טבורי...
שמעתי חיים אחרים. טובים יותר.
- בתחילה אמרתי לעצמי- סה"כ החיים שלי טובים. אישה טובה. ילדים מתוקים.
לא רעב ללחם , ב"ה...  לומד תורה בכולל וכו'.
אבל היום הבנתי שאני חי את כל חיי מבחוץ. מסביב. לא מבפנים. כלומר לא ... קשה לי להסביר את זה...
הבנתי שיש אפשרות לחיות לא כעס. ללא ביקורת שוטפת על אנשים.
- חבר טלפוני (שגם מתחיל כמוני) שאני מדבר אתו אמר לי שכאילו הוא שם לב, שאין פה את התורה...
שבאמת כולם מתחברים לה' ממש, אבל בלי הדרך של חז"ל. וזה ממש הציק לו. וגם לי קצת.
אבל היום הבנתי שכל מה שהולך פה זה פשוט ליישם. לעבוד.
להכניס את כל המסילת ישרים לחיים. לא להשאיר את כל היהדות על גבי הנייר.
בכל הספרים כתוב שהכי חשוב זה העבודה. וכל שיראת חטאו וכו' ולא המדרש עיקר אלא המעשה.
אבל תכלס' אף פעם לא עשיתי עבודה אמיתית על עצמי. אף פעם !
תמיד זה היה משהו לכמה זמן ונפסק.
ופה באמת עובדים ! באמת יש מטרה ודרך !

אאחל לכולם ולעצמי שאתחיל לעבוד את "עבודת הקודש" המדהימה הזו.
אני מנחש שזה לא הולך להיות קל, ושזה לא ייפתר מהיום למחר.
ושזה דווקא מעודד אותי. זה מראה שיש פה משהו רציני.
מה ? באמת אתה חושב, עוזרני, ש15 שנה יפתרו בחודשיים ?!
אולי לפחות במשך 15 שנה... תשובת המשקל...
וזה לא מייאש אותי, ב"ה.

להיות קרוב אליך, אבא - זה זכות ומתנה.
" וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב..."
תודה רבה ה' שנתת לי את הזכות הזאת !


   

אשריך על ארבעים הימים. מאחל לך פחות מארבעים שנה במדבר... שיזכור לך יוצר הכל חסד נעוריך... עת שהלכת בארץ לא זרועה... בהצלחה בהחלמה.

שלום עוזרני.
תודה על הדברים.
בע"ה אעקוב!

שבת שלום/שבוע טוב...

במבט ראשוני גם לי היה נראה שזה חיבור ללא חז"ל...
אבל ככל שאני מעמיק בתכנית אני מבין שלא הבנתי עד היום את חז"ל

תודה רבה חברים על התגובות.

להלן המטלות שאני מבקש מה' שיזכה אותי לעשות בקרוב :
1. להתחיל ללמוד ולקרוא על צעד 1, ואח"כ ליישם.
2. להמשיך לנג'ז לחברים בטלפון.
3. אני עדיין בחיפוש אחרי ספונסר....

- משהו שחשבתי ... וזו הכותרת שלו : הביסלי כמשל.
אתם מכירים את הביסלים הקטנים האלה של חברת am- חטיפי העמק ("באגסי") ?
אלו ביסלים באריזות קטנות לחלק ילדים בתהילים וכדו'.
אני קונה כזאת חבילה ע"מ לחלק לילדי בשבת או סתם פרס לשעה של נחת רוח.
לאחרונה שמתי לב שתכלס' אני לא קונה אותם בשבילם אלא בשבילי.
אני עוד אנסה לעקוב באיזה הזדמנויות אני אוכל אותם אבל בינתיים נראה שלרוב זה בזמנים עייפות וכעס.
אני חושב שזו בריחה.
רע לי. הילדים לא מקשיבים לי. הם "מטפסים" עלי. סוף יום...
ואחרי יום - מה אדם סה"כ רוצה ? קצת לשבת בנחת. קצת לגלוש בשמור עיניך... הרי זו מצווה !
מצד שני אסור לי רק לראות רע על עצמי. אני באמת משקיע בהשכבה של הילדים שלי.
כל יום קורא איתם סיפור. שמע ישראל. לרוב גם מתעניין איך היה היום בגן .
אבל עד להשכבה ממש על המיטות - אני עובד בפול גז.
"קדימה! שים חולצה. אתה ! שים מכנסים. איפה המגבת שלך? לך תביא! "
אלו סיטואציות מוכרות לכולם בטח.
ואני שואל את עצמי - אפשר אחרת ?
אני רוצה בכלל אחרת ?
האמת - לא בטוח שכן. לא רוצה להיות אבא מעופף שהילדים נרדמים ב9.
רוצה שקט מ7 בערב. מה לא מגיע לי קצת זמן עם עצמי ? ועם האישה. (זה ודאי תירוץ טוב...).
- בבקשה ממך רבש"ע - תנחני בדרך האמצע. תן גם שלוה וגם זריזות.
זכה אותי להקשיב לילדי לא רק כשהם על המיטה... גם לפני כן.
אוי ... אולי אמצא נחמה לנפשי... רפואה לגווי הנשבר...

נ.ב. תזכורת לעצמי - לכתוב שבוע הבא על "נמאס לי ראש גדול".

שבת שלום חברים. נשמות טובות.

תודה על השיתוף! חידדת לי את העניין עם דרך חז"ל.
בהצלחה בהמשך הדרך.

חישבתי מחדש ופתאום מצאתי שנוסף לי עד שבוע לנקיות...
איזה יופי.
אם זה היה פחות שבוע איך הייתי מרגיש ?
האמת שלא כ"כ בעסה כי תכלס' אני לא חושב שאני "עובד" על הנקיות שלי.
אין לי התמודדות. הכל חסום. אני לא אשף פריצת חסימות.
לא מרגיש שמגיע לי שום מדליה...

גם אני לא אשף פריצת חסימות,
אבל כשזה מגיע זה מגיע (תשאל את האלה מרימון כמה הם היו בהלם כשסיפרתי להם על הבאג שגיליתי בשביל להרדים את התוכנה.)
צריך להתפלל כל הזמן. לעשות פעולות. צעדים. ולהתחבר.
בהחלמה.

אין לי בכלל התמודדות... כמעט ולא.
מה אני אמור לעשות עם זה ?
נראה לי ודאי - להודות לה'.
אבל אם הייתה לי התמודדות יומיומית אז ההחלמה הייתה יותר טובה ?
לא יודע. הרי בכל זאת אני אומר (ולא מכוון... ???) כל יום "אל תביאני ".
- האם לשנות עתה את קריטריון הגדרת הנקיות שלי למחשבות וכו' ? או פרה-פרה...
לא יודע.
ה' אלוקי - האר לי דרך טובה. בבקשה.
שההחלמה שלי תהיה מובנית ומסודרת ולא בלאגניסטית וחפיפניקית.
ותודה ה' על עוד יום נקי , למרות שלא עשיתי כלום.

שלום עוזרני,
אשריך על השקט. גם אני לפעמים תמה מהו הגבול שבין שלווה לשאננות... כי כשיש נפקא מינה זה כבר מאוחר לי מדי.
ההתקפה המשמעותית הראשונה שלי הגיעה לאחר 200 ימי נקיות!
כך או כך, התכנית היא תכנית לצמיחה והתקדמות יומית. באמת! מגיע שלב שבו השלווה חשובה לנו לא פחות מהנקיות.
ומתחילים לראות בבהירות איך פגמי האופי הם מסך המבדיל בינינו לבין השפיות.
לכן מאוד אמליץ לך לקחת ספונסר ולהתחיל לעבוד לפי הצעדים. זה גם לא ערובה, אבל ביום של קושי, צריך כלים חזקים ככדי להישאר מחבר.
ומה לעשות בחיים יש עליות וירידות... ובפרט למכור שחי חיי רכבת הרים.
בהצלחה רבה, אשמח לעזור בכל מה שאוכל.
אוהב
הושיעה

תודה רבה הושיעה על כל התמיכה. אשריך.
נדבר...

טוב, אז ככה.
אתמול בקבוצה בר"ג זכיתי לספונסר לראשונה בחיי.
מזל טוב לי.
והיום התיישבתי לראשונה לכתוב על צעד אחד.
חיפשתי מקום שקט ומוצל לשבת ולכתוב. מצאתי גן שעשועים.
שעות הצהרים המוקדמות... אין ילדים בגן. ואני מתיישב במרומי המתקנים.
קומה שלישית למי שמכיר. זה היה כ"כ מוזר/מצחיק/הזוי להתחיל לכתוב
לראשונה בחיי את כל קורות העיתים של ה15 שנה האחרונות שעברו עלי...
בגן שעשועים... להתחיל מההתחלה... ה' פותח לי דף חדש !
לא כמו האלפים שכר פתחתי עד היום, אלא דף חדש ממש ממש. כן, כנראה שיש כזה.
לא ידעתי איך להתחיל. מה ? ככה סתם ? איזה פתיחה, משהו... להתרגש אולי...
טוב, התחלתי. כתבתי. הוצאתי מקרים ואירועים ששכבו בתוך נפשי למעלה מ10 שנים.
היא הלכה איתי כל הזמן. התאווה. מוזר. רק עתה שמתי לב שיש פה חתיכת סיפור.
לנסות להסתכל על כל זה במבט כולל. במבט של רצון לעבוד. להשתנות.
[b]חלא'ס עם המשחק פינג-פונג הארוך הזה ! די !!!
[/b]אפשר לחיות אחרת. כן. שמעתי במו אזני אנשים כאלה. ממש שפויים. על אמת. שהיו שמה והיום הם רגועים נפשית.
אין להם את התזזיות והשאיבה ללא מחשבה לזה. הלוואי עלי.
--- בקיצור, להתחיל לגרד אבק. טנקיסטים בטח מכירים מה זה אבק. ובכמויות שרק מרכבה יודעת לעשות.
אח, מלחמות עולם שוכבות לי בתוך הלב.
אלפי נפילות . אלפי תפילות. אלפי זעקות די. טאטע. מה יהיה עלי ? מה ? ? ?
אני מרגיש כמו זקן ששבע מקרבות. ממש מותש.
ואני רק בתחילת חיי. יש בעז"ה (רצונו יעשה) עוד איזה 50 שנה...
למה שהם יהיו כמו עד עכשיו ? לא רוצה. ה' ! זה שאב ושואב אותי עדיין.
אני מבקש ממך. תן מנוחה. רפואה לגווי המרוט. רפאני ה' כי אומלל אני. ועצמותי כמוקד ניחרו.
עצמותי וכל בשרי ויישותי שרופות על מוקד-מזבח התאווה...
אההה. חתיכת גוף ונשמה קטנה אחת מנסה לא לטבוע בכל המבול הזה .
ה' - אתה הבטחת שלא יהיה עוד מבול שנאמר: " וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ"...
ומ זה ה' אם לא מבול ? מחילה אלוקי שאני קצת ישיר ובוטה... אבל כל הרבנים והיהודים שהכי קרובים
אליך (ודאי יותר ממני) אומרים שזה אכבר מבול. הם סתם מדמיינים ?
המחשבות זזות . משוטטות. מנסות להבין מה -לכל הרוחות- הולך בעולם הזה . כמו בית משוגעים.
ה'. נתת לנו סימן על המצח שנדע ונזכור בתוך כל הטירוף הזה שיש אותך. שיש תורה. שיש תכלית.
בבקשה ממך - עשה לנו נס שלא נשכח אותך. כתוב שאין סומכים על הנס,
אבל נראה לי פשוט שהיום זו שעת הדחק כ"כ גדולה שכבר לא נותר דבר חוץ מלסמוך עליך ממש שתושיע אותי... 
עוד מחכה לי מחר כתיבה.
לילה טוב ונקי לכל בי ישראל.
אוהב אתכם- ידידי השותפים. תודה.
 

חבר יקר.
חסידים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
כמהתי למנוחה. כמהתי לרגע שבו אוכל להיות אחרי, שאני אוכל להגיד 'זהו', זה עבר. סיימתי עם חטאות הנעורים, אני שייך לעולם המבוגרים עכשיו.
זה לא קרה.
כיום אני נמצא במקום אחר בשנה ושבעה חודשים האחרונים כמעט ולא פעלתי על תאווה באופן ממשי. 
אבל אני לא מרגיש זה 'מאחורי', אני מרגיש שלווה, אבל לא 'מנוחה'. השלווה קשורה לקבלה, קבלה שזה היה הווה ויהיה חלק מתעודת הזהות שלי.
יש לי רגישות לסם הזה.
הרגישות הזו תישאר.
לעתים, כשאהיה בסיטואציות 'מוכרות', כשאהיה בזמנים לחוצים, כשיהיה לי זמן פנוי ריק ואפרורי, אני ארצה לחזור לשם.
התוכנית לא מעלימה את הרצון הזה, היא רק נותנת לי כלים להתמודד איתו, ומלמדת אותי כיצד להגדיל את הזמנים בהם אני שלו מבחינה רגשית ולא נזקק לפיתרון החיצוני הזה.

בהערכה.
תודה על הכנות שבכתיבך, קירבת אותי
נתן במתנה

קצת מבעס... אצטרך לעכל זאת.
תודה, נתן.

" נמאס לי ראש גדול "
אין לי מושג לאיזה צעד זה שייך... אני מנחש שלצעד 4 אבל חשוב לי לפרוק קצת את הנושא הזה.
ה' יתברך ברא אותי עם ראש גדול. כמה ? אני לא יודע אבל קצת מעל הממוצע.
במה זה מתבטא ? בעיקר במעשים. להלן כמה מהם:
להיות הרבה פעמים חזן, לנקות כוסות וכפיות במקומות ציבוריים.
להיות חבר בוועדות שכונתיות שונות. להכין אוכל לכל מטרה שתהיה ...
חבר בעוד ועדה כלשהיא שלא אפרט. לסדר ספרים וכיסאות בבית מדרש.
לתרום כסף לכל מיני מטרות חשובות. (קל לשכנע אותי לה"ק. אל תנסו בבקשה).
להתנדב במסגרות מסוימות. לסדר כל מיני מקומות לאחר האירוע שהתיים שם.
הבעיה שהכי מציקה לי - זה לא אני. זה העובדה שאחרים הם יותר ראש קטן ממני.
זה מציק לי. למה ההוא לא שוטף את כוסו ? ולמה ההוא לא נוקף אצבע ?!
מה, לא אכלת עם כולם ?! לא נהנת פה ?! תן יד ! אבל הסוג הזה של האנשים
פשוט לא מבין. ואני אחד שרומז רמזים עבים... למה הוא אף פעם לא עולה חזן ? למה ?
מה הוא לא שותף במניין ? זה ממש מציק לי.
נמאס לי מזה. ממש.
והתסכול היותר גדול הוא שכשיש פיצוץ ואני אומר - די ! עוזרני ! מעתה אינך נוקף אצבע !
זהו ! שאחרים יעשו קצת... התסכול הגדול הוא - שאף פעם זה לא מחזיק מעמד.
אף פעם. תמיד אחרי כמה ימים אני שוכח מזה ונרגע, ושוב ממשיך בראש הגדול.
בא לי להיות סוציומט ! לשבת ושאחרים יעשו הכל. מספיק עשיתי.
- - -
זהו. פרקתי.
אני יודע שלא אשתנה גם בזה. מכור.
ואמן, שיהיה יום נקי.