התחברתי לקטע עם הנסיעה. כמה אני כזה - -  ...
וכאילו שבסוף הרווחתי משהו
חוץ מסיכון מיותר.
שלווה בנהיגה. הלוואי.

תודה  "אור בקצה המנהרה"
נתתה לי אור גדול
התחברתי מאוד
שהשם יצליח אותך

92 ?

חזק אור.
תובנות מאירות !
תודה רבההההה

תתחדש אח יקר

האור כבר מחלחל אל תוך המנהרה

אוהב
הושיעה

אור היקר!
מי היה מאמין בתחילת התהליך שנגיע לתקופת נקיות כ"כ ארוכה.
ממש מרגש לראות איך התקדמת במפוכחות ובהיכרות עם עצמך.
למדתי ממך דבר חשוב שמחזק אותי מאוד, פחות חשוב כמה ימים של נקיות צברת, מה שחשוב בעיקר זה שהיום, עכשיו אתה נקי ומפוכח.
מאחל לך עוד הרבה ימים כאלה.
אוהב,
ירוחם

לא מובן מאילו, ורק להיום, 105 יום, באמת שאין לזה משמעות, לא קורים דברים חריגים חוץ מבאמת לטעום מהחיים.

אבל התאווה לא הולכת לשום מקום, היא ממש מרמה ומשקרת ומנסה להידחף בכל חור אפשרי, פתאום וכמה שזה מוזר גם לי אני לא מסוגל להסתכל על פרסומת פשוטה ברחוב כי התאווה מתחילה להשתולל.

יש דרך ויש סיכוי, רק צריך למסור הכל לאלוקים.

על החוף הגלים מתנפצים.

מעבר לחוף טיפה הגלים בגובה אמצע הגוף עוד איכשהוא עובד.

אבל יותר עמוק שם הגלים גבוהים, מכירים את הגל ההוא שמעיף לך את המשקפיים וכובע שמש, וכמעט את הבגד ים, שם אני עומד.

בשבוע האחרון באים לי גלים של תאווה שלא טעמתי מאז תחילת ההחלמה, ואני מנסה להוריד את הראש מתחת למים ולתת לגל לעבור, בעזרת ספונסר וחברים, ובעיקר דרך הויתור והקירבה לאלוקים.

בכלל לא מובן מאילו ואסירותודה על 108 ימים נקיים, מתפלל לאלוקים שיעזור לי להמשיך לוותר ולמסור לו הכל רק להיום עד סוף היום.

אסירות תודה על 123 ימים נקיים

מתפלל לאבא שיתן לי עוד יום אחד נקי.

אסירות תודה על 128 ימים נקיים שהם לא בכוחי בכלל, והם נטו של אלוקים

היום קמתי בבוקר ללא שום תחושת חיבור לאלוקים, וניסיתי את כל סוגי התפילות ולא עזר, וכרעתי על הברכיים, עדיין לא הצלחתי להדליק את החיבור הקרוב שהיה קודם, זרמתי עם זה ואני חי בינתיים אבל עדיין מרגיש בדם את החוסר חיבור ומתפלל לאלוקים לקבל בחזרה את החיבור והקשר האוהב.

ממש לפני חצי שעה מצאתי את עצמי קורא כתבת תאווה שהרגשתי בתוך תוכי שהיא ממלאת אותי בתאווה, אבל כרגיל לבן אדם חולה כמוני שמתחיל לשתות ולא יכול להפסיק, לאחר שסיימתי לקרוא הודייתי בפני חבר בחוסר אונים, אסירות תודה שהדיי האלכוהול ירדו ופגו ולא המשכתי לכוסית נוספת ו....., אבל אחד המסקנות שלי הם שפשוט עוד לא פניתי היום לאלוקים שישמור אותי מתאווה על אמת, זה אומר תוך כדי חוסר אונים, והיה לי היום כמה וכמה חוסר אונים, אבל לא הכנסתי לשם את אלוקים, פשוט הסתדרתי לבד, ולכן גם הגעתי לאן שהגעתי ואני כעת מתחנן לאלוקים שישמור אותי נקי מתאווה, כי לבד אני לא יכול, אבל בכוחו אני יכול.

מי יתן ואמצא אותו עכשיו.

יום כיפור

הגעתי ליום הזה ברגשות מאוד מעורבים ולא ברורים, בראש השנה עוד איכשהוא הצלחתי להתחבר, בכל אופן יום ההולדת של אבא, ממליכים אותו מחדש, קידוש, סימנים, שירים, ילדים, כל זה יצק עוד איזה תוכן לתוך הבלבול והחרדה, אבל ליום הזה לא הצלחתי להתכונן, אפילו את הפוסטים מהפורום בקושי הצלחתי לקרוא, זה היה יותר מדי בשבילי, הרגשתי שאסור לי להתעסק בזה.

מצד שני הקרבה לאבא יצרה לי קונפליקט מטורף, אני רוצה לעשות מה שצריך ולא באמת ברור לי מה אני צריך, הוצפתי לא פעם בערב החג בדמעות, סתם דמעות, ובכל פעם ממש הרגשתי איך שהוא מחבק שוב ושוב, סיפרתי לו כמה הלב שלי מרוסק, כמה לא באמת ברור לי כל היום הזה, וכמה אני רוצה להיות קרוב 'רק להיום'.

בערב החג סיפרתי לילדים את הסיפור של רבי לוי יצחק מברדיטשוב שפעם בערב יום כיפור הוא ביקש רובל אחד לכל נפש, והייתה שם אמא עלובה עם בנה הפעוט וביקשה שהרבי יתחשב בה כי אין לה כלום, ויקח ממנה את הרובל עבורה ועבור בנה גם יחד, הרבי התעקש והציע לאמא שתביא את הרובל רק עבורה, אך האמא ביקשה לוותר על עצמה ולתת את הרובל רק עבור בנה, התפרקתי לפני הילדים בבכי של אושר, הרגשתי באותו רגע והאמנתי בכל נימי נפשי שאבא שלי גם מוכן לוותר על הרבה מאוד בשבילי.

שוב לא הלכתי למקווה, כי זה יוצר אצלי רגשות אשמה מאוד גדולים, שכחתי להדליק נר בבית הכנסת דבר שהיה בשבילי חוק, להדליק ולרוץ לבדוק שזה לא נכבה ואני יחיה רגיל והכל כשורה. צעדתי בבטחה לכל נדרי, זה היה מדהים, הפעם הראשונה בחיי שטליתי מופשלת מעל ראשי ואני מסוגל לראות את הנעשה סביבי, ראיתי שאנשים מרוגשים, ראיתי שיש עוד אנשים חוץ ממני, חיבקתי את בני כי רציתי גם חיבוק מאבא שלי, ואמרתי כל נדרי באווירת התרת נדרים של ערב ראש השנה. בהמשך כשהתחילו בתפילת מעריב והסליחות, פתחתי בסוף התפילה בשיר הכבוד, וכך העברתי את מעריב תוך אמירת שיר ושבח, זה היה מדהים ומחבר, זה כל כך קירב אותי, את קטעי הוידוי דילגתי לגמרי הן בלחש והן בחזרה.

בבוקר קמתי למנין נץ, בסיום שחרית ותחילת הסליחות נעלמתי לביתי, חזרתי לישון, הייתי מבולבל, במשך התפילה הוצפתי בפחדים בכל מיני ענינים הקשורים בחיי, בעבודה, ועוד. תוך כדי שאני יושן אני חולם שאני מטייל בירושלים בין בתי כנסת למצוא מנין מוסף, ואז אני מגלה שלושה חברים ועשינו קבוצה קטנה, עלה שם גם דיון עם חבר האם מותר לו לשלוח אס אם אס לספונסר, והוחלט שאם זה מה שישאיר אותו נקי, אדרבה. וזה היה בשבילי חתיכת מסר, אחי אתה עושה כל מה שצריך להיות נקי ולא מעניין כלום, לאחר מכן פגשתי חבר שלא היה לי איתו קודם כלום, ודיברנו ובסוף שיתפתי אותו גם בתסכולים שלי על היום, וגם בפחדים והשתחררתי, ואז התעוררתי, והנה חלום, אבל זה היה בשביל חתיכת סוכריה מאבא אוהב, הרגשתי שהוא עושה בשבילי הכל.

הפעם הראשונה שהעזתי להציץ לתוך הוידוי, זה היה בתפילת נעילה, ליטפתי את ליבי, שנים הכייתי, הגיע הזמן קצת לאהוב, והסתכלתי רק על הצד של סוף הציטוט, לא הייתי מסוגל לראות אפילו את המילים 'על חטא' וליטפתי בעדינות ודיברתי איתו, אבא.... על לב מרוסק מאשמה.....על לב מרוסק בלי דעת.... על לב מרוסק שזלזל גם בהורים שלו לפעמים, על לב מרוסק שמדבר לשון הרע לפעמים, ועל המון פגמי אופי שמנהלים אותי, על כולם תן בין את שלווה לקבל  את הדברים..... אומץ.... ואת התבונה......

כשכולם צעקו 'פתח לנו שער' עמדתי שלוו, ביקשתי להישאר נקי 'רק להיום' ושרק לא יסגר השער, כשהגיעו לפסוקים 'השם הוא האלוקים' לא ספרתי כמה פעמים אני אומר, הטקסט היה מאוד מוכר לי, זה חלק ממני, הפעם היחידה שדמעות בצבצו בעיני במהלך כל היום, דמעות של אושר, דמעות של שמחה.

כשיצאתי מבית הכנסת בשלווה גמורה מלמלתי לעצמי, אני אור בקצה המנהרה סקסוהליסט, הסקסוהליזם שלי לא נעלם לשום מקום, אין לי כוח מול התאווה, אלי תן לי לסיים את היום הזה בנקיות.

ווווואו...
קודם על עוצמת השיתוף.
וגם שאני חוויתי דברים מאד דומים אם כי אני לא יכול לתאר אותם כ"כ וקצת עזרת לי בזה..
תכלס' חוית מתנה גדולה על עצם היכולת להרגיש מחובק ביום כיפור
אוהב, בהחלמה..

"לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה"

אוחחחחח כמה רצית כבר למות, התפללתי לאלוקים שייקח אותי ואת הסבל שלי.

היום הפסוק הזה קיבלת חתיכת משמעות, לאלוקים יש תוכניות אחרות בשבילי.

אבל אני חי היום בשביל לספר, בשביל לצאת רק להיום מעצמי ולהיות סיפור בשביל העולם שסביבי.

לא אני לא מאמין שאני שוב פה.

אבל מה שעבד לי פעם צריך לעבוד לי גם היום כנראה.

אני אחרי שנה ותשעה חודשים + בכל התקופה האחרונה חשבתי שהנה אני יוצא מזה, את הפורום המתוק הזה עזבתי מקשיים טכניים, והעדפתי לעסוק בעניני טכנולוגיה שונים ומשונים ותאותניים שטוב לא עשו לי.

בחסד אלוקים אוהב אני עדיין נקי ורק להיום מחובר אליו ורוצה להיות קרוב, אלוקים עזר לי עם כמה פעולות של כניעה רק להיום ומקווה לסיים את היום הזה נקי כי זה לא מובן מאליו.

רוצה לחזור לפה ולהיות שותף מחדש מתפלל לאלוקים שיתן לי את הכוח

ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה (בפורמט הישן של הפורום )

גם אני לא מאמין
חסרת לנו...

מאוד מזדהה עם הקטע של העזיבה.

אולי בפורום הייתי, אבל אני מרגיש שאני לא כל כך, או לא בכלל, בתכנית לאחרונה.
חשבתי על כך שהשנה וחצי הראשונות שלי בתכנית הם כמו סוג של התאהבות (במחילה ממי שהמשל מפריע לו), ואחר כך מגיע הזמן להתפכח ולעשות את העבודה הסיזיפית היום יומית. להיות באמת בתכנית.

אני שומע על המון חברים שבסביבות השנה וחצי - שנתיים מתחילים למעוד וליפול (וגם אני קצת בקטגוריה הזו. אסיר תודה שלא הרחקתי לכת). אתמול-היום חשבתי על כך שזו הנקודה. בזמן הזה מגיעים לצומת, בו אני נדרש להחליט, האם אני אכן מאמץ את הצעדים כדרך חיים. האם באמת ובתמים אני מתכוון לחפש תמיד היכן אני טועה, להיות נכון באמת לכפר עם כל מה שזה אומר, והחשוב מכל: האם באמת אתן לאלוקים מקום משמעותי ומרכזי בחיי, האם איישם עקרונות אלו בכל תחומי חיי.

התשובה שלי היא לא. אין לי כוח... יש כל כך הרבה דברים שאני לא מוכן לוותר עליהם (לא רק מיניים).
מבקש מאלוקים את ההכוונה איך לעלות באמת על דרך.

אה, וסליחה שתפסתי טרמפ על השרשור שלך.
המון זמן שרציתי לשתף ולא יצא...

וואו !!!!

ימות המשיח,, ביום בו אני מתחיל להרהר שהחברה נוטשים כאן מי למחלתו ומי להחלמתו
צצת כאן ככה כאילו כלום לא קרה,,

אוהבים חבר.
תמשיך לבא ותיתן לנו מנסיונך כוחך ותיקוותך. [גם אם יהיה לך משעמם כאן:) ]


אהה אריושק'ה,,,