אין לנו דרך אחרת מוכרחים לצחוק.

תודה לחברים על היחס.

עוד יום אחד, והיום המחלה הפיזית השתלטה עלי ואני כעת במיטה מתחנן להישאר נקי גם היום

אור בקצה במנהרה כתב:


אחד הפוסטים (ובכלל הטקסטים) המרגשים שקראתי. תודה אור, על הרבה אור בקצה המנהרה שאתה נותן לי.

תודה רבה.

זה באמת מרגש, ומעורר געגועים.

תודה שהקפצת לי את זה.

זה האמת נכתב עם הניק שלי אבל לא באמת אני כתבתי את זה, אלוקים כפי שאני הבנתי אותו אז.

גם היום אני רוצה להבין ולהיות קרוב אליו.

פליז אבאלה עוד חצי יום.

עוד יום מעניין, למדתי עוד כמה דברים ביחס למחלה.

שמעתי משפט מעניין שלא עוזב אותי.

'התוכנית היא לא דינר לתורמים, זה בית חולים לאנשים שסבלו ובאים להחלים'

אני צריך לזכור למה אני פה, ולעבוד על ההחלמה שלי.

אוהב את כולכם.

סיכום שבוע:

מאתגר מאוד, מחבר מאוד.

היה לי לא פשוט אבל גדלתי, אני מודה לאלוקים על חיבור אליו על הקרבה שהוא מקרין אלי רק להיום.

באסירות תודה אני נקי בחסד אלוקים עצום ובחיבוק אוהב של אבא 667 יום, ומקווה ומתפלל ומייחל לסיים את היום בנקיות.

טוב... השנה היה לי יותר קל מול התפילות והסליחות, אז לא הספקתי סליחות של ערב ראש השנה בלילה כי הייתי בקבוצה, אז תכננתי עם הבן שלי שנלך בבוקר, ורק סיימתי להכין את החג בשלוש וחצי בלילה ולקום בחמש וחצי היה נשמע לי הזוי והחלטתי לוותר, אבל הבן שלי העיר אותי ומאוד רצה ללכת אז הלכנו.... מאוד התרגשתי מהמילים הם היו נראים לי ממש חדשים שהודפסו השנה, איך אני לא זוכר שזה היה כל כך מתוק כל השנים ?

ערב ראש השנה. כמה פעולות הפוכות בבית, כמה פעולות הפוכות עם עצמי, לא ישנתי אבל היה בי אנרגיה מטורפת, הייתי קרוב והיה לי כיף, סיפרתי לבן שלי שחוץ ממה שסיפרו לו בחיידר שזה יום מפחיד ודין וכל זה, זה גם יום שמח שבו אנחנו ממיליכם את השם על כל העולם, יום הולדת של אבא.

יום הראשון בוקר התעוררתי עם רגשות שליליים, הדבר הראשון שיצא לי מהפה זה צעקות על אשתי על איזה משהו שהיא לא סידרה ומשם זה המשיך על הקטן שלי והבנתי שהמצב בטטה, התיישבתי והתחלתי לקרוא בספרות, עשיתי צעד ארבע (לא כתוב) אבל הרצתי בראש כל מה שקרה, הלכתי לכפר מול אשתי והבן והרגשתי טוב יותר אז יצאתי לתפילה את '''''המלך'''' פיספסתי אבל הבאתי אותו איתי מהבית והתפילה הייתה מאוד טובה, הבן שלי קצת הציק לי ולא הפסקתי להתפלל עליו כל הזמן, וביית פעולה הפוכה במקום להתחיל לרטון על כמה שהוא לא מתאים לבית כנסת וכו' סיפרתי לאשתי על הגבורה של ילד שהחזיק מעמד כל כך הרבה שעות וליהודים הייתה אורה ולי המון שלווה.

היום השני בכלל נסע על מי מנוחות היה כיף ושרנו שירים כל המשפחה יחד, המון שלווה, המון אסירות תודה.

אני רוצה לציין שבדיוק ברגעים הנעלים של התפילות תוך כדי 'מלוך על כל העולם כולו' אני מוצא את עצמי עם סצנה בראש מתקופת השימוש ואפילו געגוע לשם, ואז בלי לחץ ובלי להתרגש, אני מחייך ומודה לאבא אוהב על התזכורת, ושוב מתחנן לעוד יום נקי.

גם במוצאי ראש השנה אני מזכיר לעצמי שההתמכרות לא הלכה לשום מקום והמכור שבי מסוגל ללכת להשתמש כל רגע בלי קשר לראש השנה או עניין נשגב אחר, אבל בחסד של אבא אוהב אני מודה לו שהביא אותי לכאן ולתוכנית ונותן לי לחיות קרוב אליו רק להיום ואני מתחנן אליו לעוד יום אחד נקי ומפוכח.

אור בקצה במנהרה כתב:



אהבתי! (את הכל, אבל הקטע הזה ספציפית גרם לכך ש)החיוך לא יורד לי מהפרצוף. תודה רבה!

חייב ללמוד ממך את הנושא הזה של פעולות הפוכות. נראה לי שאני יכול לספור רק כמה בודדות שאני זוכר שעשיתי מאז שהגעתי לתכנית (חוץ מויתורים על תאווה).

זה כבר מתחיל להיות ממש עבירה לא לשתף, אני מקבל כל כך הרבה מתנות מאבא אוהב שלי.

משום מה בחודש האחרון אני מזיל דמעות סתם, כל מילה בסידור מרגשת אותי, ההלל בכלל, כי חילצת נפשי... אתהלך... בארצות החיים.... לא אמות כי אחיה.... אודך כי עניתני.... אין מישהו סביבי שיכול להבין מה עובר עלי, נס ההחלמה מכה בי בלי הפסקה, אני מתעורר לחיים, לאלתר לחיים טובים, פתאום אני מבין את גודל הנס.

ואז אני מרפה ומשחרר ומרשה לדמעות לזלוג, אין לי בושה מאף אחד סביבי, אין לי צורך להיות חסום, '''לבנות איתי ולעשות עמי ככל שתחפוץ''', תאמינו לי שזה יותר טוב מלבכות בבית משפט או מול שוטר שיתפוס אותי או אשתי וכו'... לא תבינו בין כך אני אומר לוחש לסובבים אותי.

היום בבוקר אני מגלה שבהושענות יש תפילה שכוללת את כולנו, אני כבר לא הסיפור יותר, אני לא יכול להתפלל לצורך העצמי שלי, יש עם ישראל שזקוק כולו יחד לתפילה, ואם אני כבר מבקש משהו בשבילי זה צריך להיות לתועלת למשפחה שלי, ואני פתאום מבין מה הפירוש לכלול את עצמי בתוך עם ישראל. 'למען בן הנעקד על עצים ואש' זה יצחק אבינו, 'למען גיבור הנאבק עם שר אש' זה יעקב אבינו למה פעם חשבתי שמדובר עלי? מרוטת לחי... נתונה למכים... הכל מקבל פירוש שונה, התפילה מקבלת צבע, 'אדמה מארר.. בהמה ממשכלת... פירות משידפון... ואני מוסיף, מכור מתאווה, מכור מניתוק, מכור מאגו, מכור מרצון עצמי.

סיימתי ביהי רצון 'ותנשקינו מנשיקות פיך' והרגשתי את הנשיקה

תודה לך אבא אוהב על שנה עשר חודשים ושבע עשרה יום שאתה משאיר אותי בחיים, פליז עוד יום אחד, אבל מחובר וקרוב, לא יכול בלעדיך.

אשריך. כיף לקרוא. חיבוק.

איך כותבים דמעות ? אני בא לכתוב מילים והדמעות שוב מטשטשות לי את המקלדת והאותיות נאבדות, ואני מרגיש שאני רוצה לכתוב את הדמעות.

זה דמעות של... כאב...אושר....כעס....שלווה...עצבות....שמחה...ייאוש.....תקווה....חושך....אור.

זה דמעות של ילד בן שנתיים שהתחיל לחיות ולהרגיש.

זה נס אמיתי, מעל דרך הטבע של דרך הטבע. שהיום לפני שנתיים (תאריך עברי ט''ו כסליו תשע''ד) התחלתי את המסע הזה, ועדיין אבא שלי משאיר אותי נקי והיום גם מפוכח. זה חתיכת נס אמיתי.

סיימתי היום יום מורכב בעבודה, לא היה לי קל, אבל באסירות תודה תאווה אפילו לא הייתה אופציה, ובערב אני נזכר שבעצם היום לפני... וואו מעניין לחזור לראות מה כתבתי ומה היה, ואני נכנס לדף הראשון של בפוסט הזה 'המסע אל האושר' ואני קורא... יום 1 .... יום 2 .... יום 3 ..... ופתאום הכל עולה וצף, פתאום אני מתחבר למה שהיה ולמה שהווה, ואני לא מסוגל יותר הדמעות לא מאפשרות יותר לקרוא.....

אני חוזר לחדר שבו לפני שנתיים בתשע וחצי בערך עמדתי עם המכשיר הנייד, כל גופי רועד, אני חייב לעשות את זה אם לא אני מת, אופס קולט ווייפיי... מתחבר... מוריד סרטון של 3.5 מגה.... רץ לשירותים.... רועד בכל הגוף......מ-ת-נ-ת-ק. מ---ת---נ---ת---ק..... מתנתק כל כך שלא מצליח לחבר אותיות בתוך הראש.... קולות של נשמות צועקות הציליני מאוזן אחת.... מהצד השני זה אשתי שטוענת שכבר פעם שלישית שהיא שואלת ואני לא עונה.... ומלמעלה זה אלוקים שמחכה כבר שאירדם והנשמה שלי תבוא למעלה וחכי חכי... רק תגיעי ואנקנק לך ת'צורה..... זה לא יהיה קל.... את תחתמי גם על האותיות הקטנות.... אבל אני בכלל לא רוצה את זה ...... הלוואי שלא אקום מחר...

והערב אני חוזר לשם.... לאותו חדר..... בוכה..... מרוגש ומרגיש ..... לא מפחד מלהיות חלש.... נותן לעצמי לשחרר דמעות של אושר והודייה.... ''כי חילצת נפשי ממות את עיני מן דמעה.... אתהלך לפני השם בארצות החיים''....... ''יסור ייסרני י-ה ולמוות לא נתנני.... לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י-ה''. ותוך כדי אני מתחבר לאותם רגעים של חשכות תסכול שלפני שנתיים, ואני פתאום מרגיש את ההרגשה הזו של אז ש-''''אין סיכוי''''. ואז אני כמו צובט את עצמי ותוהה הייתכן.

וכעת אני פתאום חוזר לחוויה של הבוקר שאחרי.. שוב מקווה... שוב תפילה והבטחה שלעולם זה לא יקרה.. אבל הפעם הכרה אמיתית שחייבים לעשות משהו, ואני נכנס לכאן ופותח את יומן המסע הזה.. מבלי להאמין (בעצם מאמין שלא) שבעוד שנתיים אהיה עדיין כאן בשביל לקרוא את זה... ובמקביל מתחיל לקרוא את החומר המשובח שיש ברחבי הפורום הנפלא והמשובח הזה, ואני מתחיל איכשהו להבין שאולי אולי יש סיכוי.

ואחרי ארבעה ימים של קריאה אינטנסיבית בפורום.. נופל האסימון לאט לאט. ואני מזהה מישהו שכותב ומתאר חוויות שגם אני רוצה לחוות, ואני מתקשר ומבקש ממנו שיהיה הספונסר שלי, שילווה וידריך אותי, אין לי מושג מה זה, אני רק יודע ממה שאני קורא שזה חלק הכרחי בתהליך. והוא אומר שזה בלתי אפשרי כי הוא מאוד עסוק. ושוב הטבע שלי הוא לנתק ולקלל אותו ומי הוא בכלל וזה הוא שהפסיד אותי.... אבל עוד נס קורה ואני מתפרק בטלפון ובוכה כמו תינוק שנולד... בכי ראשון בהחלמה.... ובקול שבור אני מתחנן שוב.... תבין.. אני לא חוזר אחורה.... אתה חייב להציל אותי... אני מרוסק...

ככה זה התחיל.. גם לא ממש... כי היו הרבה דברים קודם שגרמו לתהליך להבשיל... אבל מה שקורה היום הוא שאני חי, למדתי ועדיין לומד מה פירוש המילה 'לחיות' פשוט להיות נוכח במציאות, לפעמים לכאוב, לפעמים לשמוח, אני אבא בן שנתיים ויש לי ילדים שגדולים ממני, אני זקוק לחיבוק שלהם, והם לשלי, אני בעל נוכח בבית, גם כשכואב אני עדיין שם ולא לבד.... אבא שלי איתי ולא עוזב אותי, גם כשאני מנסה, בסך הכל אני חולה, לא הבראתי ולפעמים עדיין זה שם, ואני מנסה לשחרר את היד ממנו, ורוצה לברוח ושוב להתנתק, וצורח אבאאאאא זה לא אמיתי, אני חולה, אל תעזוב.... והוא באמת לא עוזב.

קוראים לי ניסים אמיתיים יום יום בהחלמה. זה תהליך. זה מורכב. אבל כל יום יש הזדמנויות לגדול.

אני רוצה להודות לאלוקים אוהב שהציל לי את החיים, והודות לתוכנית, ספונסר, חברים, והפורום הזה שליוו ומלווים אותי בגדילה ובצמיחה.

ובאותה נשימה לבקש עד עוד לילה נקי, עם כניעה וויתור על תאווה גם הלילה הזה.

אני בוכה ביחד איתך, ניסים קןראים פה בתכנית.

תודה רבה אור, על האור שאני מקבל ממך.
תודה לה' על הנסים ועל הפורקן.

תודה רבה לאור האורות וצח הצחצחות,

הייתי איתך בהרבה צמתים, גם למעלה וגם למטה, גם כשנהגתי ברכב המבריק, וגם כשגרמתי לו לשריטה... המסלול שלך מיוחד. הקשיים שלך האור אור לאחרים.

כמו שאמר אחד מגדולי הרעבעס: מהעבירות של דור דעה נכתבה התורה (:

אוהב מאוד
הושיעה

מדהים. הייתי משנה רק דבר אחד. משמיט את המילה "קצה". זה כבר לא קצה. זה אור. אור במנהרה. חיבוק. אוהב.

כמה אור. תודה.
מתחשק לי שתהיה פה יותר...