להיות ברוגז איתו זה להיות ברוגז עם עצמך

תשאל למה אתה לא רוצה להיות חבר של עצמך

שתהייה רפואה שלימה ושיהיו אלו סיבלותך האחרונים

:-)
אוהבים, רפוש

שבת אחרי צהריים.
יצאתי מהחדר שלי אל הסלון.
אבא היה שם.
הוא ביקש ממני לעזור בהכנות לסעודה שלישית.

אני מכיר את האמירה הזו.
הוא רוצה שאני אכין את הסעודה השלישית.
לא נעים לו, אז הוא משתמש במילה 'לעזור'.
הרי בסופו של דבר, זו עזרה בבית.

כעסתי.
כ"כ הרבה שבתות אני מכין לבדי, או כמעט לבדי, את הסעודה השלישית.
מה אני אשם שקמתי מוקדם יותר? או, שלא נחתי כלל?
השאר ישנים, יקומו ישר לאוכל, ורק אני, הפראייר, עובד בשביל כולם.

התחכמתי.
אמרתי שאשמח להשתתף בהכנות לסעודה השלישית.
אבא הבין את הרמז, וקם לעזור לי,
אבל אחרי שתי דקות בערך, הוא הלך לשיעור שלו,
ושוב נשארתי עובד לבד.

פניתי לאחותי הקטנה (בת 5):
"את רוצה לעזור לסדר לסעודה שלישית?
- לא.
"את לא יכולה לעזור?"
- אני יכולה. אני לא רוצה.
"טוב, אז גם אני לא רוצה."
התיישבתי על הספה.
אם אחרים לא עוזרים, גם אני לא עוזר.
לא איכפת לי שלא תהיה סעודה שלישית.

זה לא עבד.
אחרי כמה רגעים הגיעו הפחדים ורגשות האשמה.
עוד מעט יקומו כולם. ישאלו למה אין סעודה שלישית.
מה אומר להם? שלא רציתי לעבוד לבד? שהרגשתי פראייר?
הם יכעסו עלי. יאמרו שגם אני לא תמיד עוזר. שכל אחד עוזר במה שהוא יכול.
למען האמת, הם גם צודקים.
אז מה אני מרגיש כ"כ רע?
למה אני לא יכול לעבוד?

ניסיתי שוב את אחותי הקטנה.
"אם לא תעזרי להכין, אני אומר לאמא שלא תתן לך לאכול בסעודה שלישית."
איך שאמרתי את זה הצטערתי על מה שאני אומר.
הרי אחד הקשיים הגדולים שלי נובע מכך שאני מרגיש תלוי.
מרגיש שהקבלה שלי תלויה במעשים שלי.
כ"כ הייתי רוצה להרגיש מחובר. נאהב ללא תנאי.
והנה, אני עושה את אותו הדבר לאחותי הקטנה.

אבל היא לא התרגשה.
"גם בליל שבת לא עזרתי להכין כלום, ובכל זאת השתתפתי בסעודה".
טענה טענה ניצחת.

הייתי מלא ברגשות אשמה מצד אחד, ובטינות מהצד השני.
החלטתי לנסות לוותר. חזרתי לסדר את השולחן לקראת הסעודה שלישית.
אבל לא הצלחתי להמנע מלומר לאחותי: "את יודעת, מי שלא עוזר לאחרים, אחרים לא רוצים לעזור לו.
גם אני לא אעזור לך כשאת תרצי."
(כמובן  שמיד קפץ לראשי איסור 'לא תיקום ולא תיטור', מה שהוסיף לרגשות האשמה שלי)

למזלי הטוב, בערך באותו זמן הגיעה אחותי הגדולה והתחילה לסדר סלטים לסעודה שלישית, ובכך הקלה מעלי את הטינות.

עמדתי במטבח. נשנשתי דגנים.
אחותי הקטנה קראה לי מן הסלון:
"יהודה, תביא גם לי קצת."
מיד גאו בי רגשות הנקם.
עכשיו אני יכול להחזיר לה.
קראתי לעברה:
"מי שלא עוזר לי, אני לא מביא לו."
היא התעלמה.

הלכתי לעברה, התכופפתי לעבר פניה, ואמרתי לה בקול קשה:
" מי שלא עוזר, לא מגיע לו לקבל"
כ"כ לא רציתי לעשות את זה.
הרגשתי שאני עושה משהו רע,
פשוט מתעלל בילדה.
שום ידע שלי, או רצון להפסיק לא הועילו לי.
הרגשתי שבוי בידי הטינות שלי.
ועוד הוספתי להסביר לה בקול מחנך על החשיבות של השותפות, והנשיאה בעול, עד שהיא אמרה לי בקול מתנצל: "הנה, אני כבר עוזרת."

המקרה הזה לא עזב אותי.
הרגשתי אשם. רשע. מתעלל בילדים.
איך אני עושה לאחרים את הדבר שממנו אני הכי חושש.
מיד במוצאי שבת התיישבתי לכתוב את זה.
באמצע נמאס לי.
הלכתי להשתחרר. לברוח.
צפיתי בסרט.
הלכתי לישון מלא ברגשות אשמה.
התעוררתי מלא תאווה.
השתמשתי.
לא עזר.


אגב,
תודה לכל מאחלי הרפואה.
הבראתי.

תודה יהודה על השיתוף
התגעגעתי לכנות שלך
אוהב

הכנות שלך מפעימה אותי.
ואתה גם כותב בכשרון רב. יש לך כושר ביטוי מדהים לרגשות.
אני מקבל ממך המון.
תודה.
מאחל לך שתמצא את הדרך שלך.
לילה טוב.

פעם שניה שזה קורה לי!!
היה לי יום מבאס.
כתבתי בפרוטרוט מה קרה ואיך הרגשתי,
והכל נמחק לי.
אני מתוסכל ברמות.

שונא כשזה קורה לי. זה לבד יכול להביא אותי לשימוש. לבעוט במחשב. לשנוא את המקלדת. מרד הדוממים זה אצלי.

מזדהה לגמרי.
זה הסמל של כל מה שמעצבן בעולם! מעשי ידי טובעים בים.. מרגיש לי תמיד כמו ... לבטלה. מרגיש לי כמו אחרי נפילה.

אוהבים אותך (ואותי על שזה קרה לי לפני יומיים)

שוב נפלתי.
כואב.
יש לי היום מבחן.
רציתי לקום מוקדם.
למה הדבר היחיד שמצליח להוציא אותי מהמיטה זה שימוש?

אוהבים אותך !!!
תמשיך לבוא...

אוהבים. תודה

אתמול, 12:30 בצהריים.
אני יושב במטבח, אוכל ארוחת צהריים מוקדמת.
אמא בחדר שלה.
בתנור עוגה שאמא הכינה, נאפת לאיטה.
בסלון נמצאת אחותי הגדולה. אמא אמרה לה להשגיח על העוגה.

ראיתי במקרר שניצלים. רציתי לשאול את אמא אם מותר לאכול מהם.
קראתי: 'אמא'.
אחותי הגיעה במהרה מהסלון: "אני אחראית על העוגה. "
התרגזתי. מי דיבר איתה בכלל. מי דיבר בכלל על העוגה. מה הקשר אליה. אני קורא לאמא. למה היא נדחפת לי לכל דבר?
יצאתי מהמטבח וקראתי לאמא שוב.
אחותי שוב מתערבת: "אני אחראית על העוגה".
טוב, קלטתי אותך כבר בפעם הקודמת. כבר מראש ידעתי שאת אחראית על העוגה.
נגשתי לחדר של אמא ושאלתי אותה. אפשר לאכול מהשניצלים.
כשחזרתי למטבח, הפטרתי לאחותי בחצי פה: "בכלל לא דיברתי עם אמא על העוגה."

אחותי נפגעה. קשות. גם כעסה: "למה לא אמרת לי את זה קודם?"
למה אני חייב להסביר לה כל מעשה שלי?
אמרתי לה: "דיברתי איתך? קראתי לך? מה את מתערבת?"
והיא: "אתה פשוט מנותק. לא איכפת לך מאחרים. רואה רק את עצמך."
אמרה עוד כמה דברים 'נחמדים'. אח"כ גם 'הלשינה' עלי לאמא.
רצתה שאמא תגיד לי שאני לא בסדר. אמא לא הסכימה. היא מפחדת להגיד לי כאלה דברים. מפחדת לפגוע בי.

נשארתי בהרגשה קשה. אחותי כועסת עלי.
התקשרתי לחבר. שיחה ארוכה.
הוא שאל אותי איך הייתי מרגיש אם המקרה היה הפוך. אם הייתי נפגע.
אני לא יכול לומר שהייתי נפגע, כי אז יצא שהתנהגתי לא בסדר. אמרתי שיכול להיות.
הוא אמר שהוא בטוח היה נפגע ממקרה כזה.

דיברתי עם הספונסר.
הוא אמר לי: "התנהגת בצורה מגעילה. למה עשית את זה?"
פחדתי. אני מפחד שמנסים לשלוט בי.
אני לא רוצה להיות כל החיים במקום מסביר ומתנצל.
הרגשתי שאחותי דורשת שהמעשים שלי יהיו בסדר ע"פ תפיסת העולם שלה.
רק אם יש לי 'אישור' ממנה אני יכול לקרוא לאמא? אני מרגיש מאויים.
אני לא יכול להסכים לדבר כזה. אז התעלמתי ממנה.

"אם אתה בסדר, אז מה הבעיה?"
היא כועסת עלי.

"בצדק"

אולי אני אתנצל?
"למה, הרי אתה בסדר גמור?"
כדי שהיא תפסיק לכעוס עלי.
"תשקר?"
לא. אני אומר לה שלא התכוונתי לפגוע בה. באמת לא רציתי לפגוע בה. רק רציתי שהיא תעזוב אותי.
"אם מישהו היה אומר לי 'לא רציתי לפגוע בך, רק רציתי שתעזוב אותי' הייתי נפגע"
אני אומר רק את החצי הראשון.
"אז תשקר."
אני תקוע.
"אתה באמת תקוע. עד שלא תעשה עבודה על עצמך."


"אתה חושב שהיא באמת ניסתה לשלוט בך?"
לא. אני חושב שהיא פשוט פחדה. היא חששה שאני הולך לומר לאמא שהעוגה מוכנה.
שצריך להוציא אותה מהתנור.
אמא אמרה לה להיות אחראית על העוגה. אם אני אפנה ישירות לאמא זה יצביע על כישלון של האחות.
היא לא הצליחה להשגיח על העוגה. אמא תכעס עליה, או יותר גרוע, תתאכזב ממנה.
החשש הזה גרם לה לומר לי שהיא אחראית על העוגה.
נכון, אולי אני לא רוצה לשאול את אמא על העוגה, אבל לצאת ידי הספק.

"אז למה התעלמת? למה לא אמרת פשוט שאתה לא הולך לשאול על העוגה? מה חשבת שהיא תרגיש?"
בכלל לא חשבתי עליה. את הניתוח הזה עשיתי לאחר מעשה. בזמן אמת הרגשתי רק שרוצים לשלוט עלי.

"עכשיו אתה יודע שהיא לא ניסתה לשלוט עליך. שטעית. למה לא להתנצל?"
אם אני אתנצל בפניה, זה ייתן לה שוב נשק לשלוט עלי. בכל פעם שאני אעשה משהו שלא מוצא חן בעיניה, היא תעלב כדי שאני אצטרך להתנצל. כדי שבסוף אני אעשה רק מה שהיא רוצה.

"סיכמנו שהיא בכלל לא מנסה לשלוט עליך."
הפעם לא. בדרך כלל כן. בכלל, היא מאד שתלטנית. כל המשפחה שלי כאלה.

"תסביר לה ממה חששת."
היא תזלזל בי.
חוץ מזה, היא לא תסלח לי. היא תגיד 'מה זה עוזר שאתה מבקש סליחה? הרי אח"כ תעשה את זה שוב.'
"ואתה תגיד לה שזה נכון. יש לך בעיה ואתה מנסה לעבוד עליה. אתה מקווה שזה לא יקרה שוב."
"תשלח לי אס אם אס שביקשת ממנה סליחה."

לא ביקשתי. אני לא מעז.
אני מרגיש שזה כמו לתת נשק לאויב.
היא מנסה לשלוט עלי, ואני אחשוף בפניה חולשות?
אני לא מסוגל.
בזכרוני עולים כל הפעמים בהם היא התנהגה בציניות, באכזריות ובאוטם לב.

כמה פעמים התקרבתי אליה, ונסוגותי אחור.
אני לא מסוגל.


בשולי הדברים:
יש לי טינות עזות על מנגנון תיקון השגיאות של גוגל כרום שמסמן לי קו אדום מתחת לכל מיני מילים בהן הוא לא מסכים עם המדיניות שלי אודות כתיב מלא וחסר. מי הוא בכלל שיאמר לי איך לכתוב?
הוא מסמן אפילו את המילה 'גוגל' כשגיאה.

אוהבים, יהודה
תודה על הכנות

תודה רבה!
מבחינתי אתה היית בסדר
אני מאוד מזדהה וכנראה הייתי פועל בדרך דומה
תודה רבה על הכנות והעברת הרגשות
אוהבים אותך

תודה. נמצא שם לגמרי.