אוהבים יהודה היקר

נתברכת ביכולת לזהות רזולוציות ממש נמוכות.
זה מאיר ומחדד לי הרבה בדרך שלי.

הסיטואציה שתיארת היא ממש מבלבלת.
לא יודע אם הייתי נוהג אחרת ממך.
גם אני נקרע בין הזכות לשרוד בחלק שלי לבין הצורך לוותר.
אולי בגלל זה לא ציפו מהמכורים להחלים לבד...
אולי לכן העבודה היחידה על פגמי האופי זה רק להתפלל לאלוקים שיקח אותם ממני.
כי לי מתוך עצמי טוב ככל שאהיה אין סיכוי להוביל את זה נכון.

אוהב ומחבק
הושיעה

איזה יופי !
כתיבה מעולה !
אני נהנה לקרוא ...
זה רץ...
תודה רבה.
"מקרה השניצלים והעוגה".

"
גם אני נקרע בין הזכות לשרוד בחלק שלי לבין הצורך לוותר.

זה אותו הדבר, ברגע שתוותר אז מה שקורע אותך יפסיק ואז תשרוד

תיקנתי את הפלאפון של אחותי.
היא לא ביקשה את זה, אני הצעתי.
עבדתי על זה יומיים.
בעצם, לא ממש תיקנתי, הוא לא היה מקולקל. הוא רק עבד לאט.
ניסיתי להחליף לו את מערכת ההפעלה למערכת מהירה יותר.
לא הצלחתי.
החזרתי את המערכת המקורית, והכנסתי לה שינויים שימהירו אותה.
השינויים גרמו לה לקרוס.
הזעתי. הרגשתי לחוץ. הבטן התחילה לכאוב.
הפלאפון, שבהתחלה היה נדמה לי כאתגר נחמד, הפך להיות אויב.
חשקתי שיניים, התחלתי מחדש.
ושוב, ושוב, ושוב.
ביום הראשון שעבדתי עליו הלכתי לישון בשלוש לפנות בוקר.
על שחרית למחרת כבר לא היה שייך לדבר.
קמתי באחת עשרה, עדיין עייף, ומייד חזרתי למלחמה.
אני חייב לנצח אותו!
בשעות אחר הצהריים מצאתי את עצמי בוהה בפלאפון בתחנונים.
בבקשה, תפעל כבר, תשחרר אותי מהמרוץ הזה.
מאוייב הוא הפך למשעבד.
בשעת לילה מאוחרת, סיימנו בתקו.
הפלאפון עבד, למעט שתי אפליקציות. ניכר שיפור קל במהירות שלו.
מבחינתי זה היה כישלון.
בבוקר השלישי קמתי מלא תוכניות כרימון.
הפעם אני אביס אותו.
למזלי, אחותי חזרה להשתמש בפלאפון, והיא לא ששה לתת אותו לניסיון נוסף. גם אני לא לחצתי.

אני יודע שהפלאפון הוא לא הסיפור כאן.
מותר לי לתקן פלאפונים.
הבעיה היא האובססיה.
כשאני מרגיש שהערך שלי תלוי ביכולות שלי,
אז אני לא יכול להפסיק לפני ההצלחה.
והאמת - זה בור ללא תחתית.
כי תמיד הראש שלי יספר לי שיכלתי לעשות יותר.
ואם לא עשיתי יותר - זה כישלון.
ואז, הצעד הבא - אני כישלון.

מתפלל לא-לוהים לזכור שהערך שלי לא תלוי במה שאני עושה.
מתפלל להרגיש את אהבתו של א-להים, אהבה בלתי תלויה. כמו שאני. גם כשאני לא מצליח.
מתפלל לקבל את עצמי.

תודה רבה על השיתוף הכנה.

גם אני מודד את עצמי כמו 'קבלן הצלחות'.
האבסורד בזה, כשאתה מצליח.... זה כישלון! כי זה תימוכין לגישה הנ"ל.

רכשתי לי הרבה אויבים כמו בסיפור שלך. החלודה באמבטיה, המגירה במטבח, המחשב הנייד, הפלסטיק ברכב, והאסלה החצי שבורה...

מחר יש לי פגישה חשובה ואני בלחץ גדול. מתפלל לאלוקים שישחרר אותי מהלחצים והפחדים. מהצורך שלי להוכיח את עצמי ומהצורך לשלוט במצבים. אוהבים.

תודה חבר על האירוח של הסמטוכה שלי בשרשור שלך 

שלום וברוך שובך!
נשמח להנות מנוכחותך.
קראתי אצלך את העמוד הראשון ונפעמתי מחידודי הלשון.

גם לי יש אובססיה מיוחדת לאלקטרוניקה, למרות שבד"כ זה מוביל אותי ל"קקהמייקה".

אלוקים אוהב ומקבל אותך תמיד, כמו שאתה. הקושי זה באמת להפנים את זה.
אוהב אותך ואשמח לשמור על קשר.

מאז ומתמיד אהבתי את יום כיפור.
הניגונים המרגשים. האווירה המרוממת. סדר העבודה. השירים השמחים.
אפילו את הוידויים אהבתי. הזדמנות לתקן ולנקות את עצמי.
רק מה, את עצמי לא אהבתי.
הייתי מתפלל תפילה תמה בקול נשבר. כועס על עצמי על שאיני מרגיש עצוב. משתדל להתכוון בכל מילה ומילה בווידוי, והחבטות על חזי היו מרעידות את בית הכנסת. (פעם אחותי הקטנה שאלה אם איני חושש להזיק ללבי. לך תסביר לה שהלב כבר מרוסק.)
השנה הגעתי יותר מפויס, יותר מקבל את עצמי, אבל עדיין – חששתי מהוידויים. פחדתי לחזור להלקאה עצמית. לאשמה רעילה.
לבית הכנסת הגעתי ל 'כל נדרי'. על תפילה תמה ויתרתי.
בכניסתי , קידם אותי שכן כשהוא מציע לי לקחת דף של 'וידוי מפורש'.
'יש לי כבר דפים משלי' אמרתי לו, והצבעתי על החוברת של 'שמור עיניך' שנשאתי בידי.
על תפילה תמה ויתרתי. החלטתי שאת הוידויים אומר כ'אשרי'. לצאת ידי חובת אמירה בלבד. לא להיכנס אל משמעות המילים.
ובכן, עמדתי בתפילת העמידה של ערבית, ממלמל את המילים ומלטף את חזי. קצת חששתי מהמתפללים האחרים. מה הם חושבים עלי. 'שבקיה לחסידותיה'. איפה הכוונה. מסיים את התפילה ראשון.
פתאום הגיעה אלי הארה גדולה. זכרתי את המקום בו הייתי בשנים עברו, לעומת המקום של עכשיו, והתמלאתי שמחה ותודה לא-להים. פניתי אליו.  דיברתי אליו בלשוני. (אני מדמיין אותו כמו אבא גדול,  אוהב ורחום) הודיתי לו על כל חסדיו.
בקריאת התורה ישבתי וקראתי את החוברת של שמור עיניך, ופתאום עולה באזני קולו של המפטיר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.. כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.. " הפסוקים היו כמנגינה עריבה לאזני. חשתי מנוחם.
אבל מסתבר שעדיין יש לי מה לעבוד. נכון, אמרתי את כל הוידויים במהרה ובמרוצה. אבל עדיין המילים חלחלו פנימה. אשמנו.. העווינו.. על חטא שחטאנו.. 
כשהגעתי  לוידוי של תפילת העמידה במוסף, הרגשתי חשש מפניו. הרגשתי שאני קרוב ליפול לרגשות אשמה.
פניתי אל א-להים. עצמתי עיניים. דמיינתי אותו כאבא אוהב ומחרם. ביקשתי שייתן לי יד ונעבור את הוידוי ביחד.
ופתאום – סטירה. מאיפה זה הגיע? רציתי לדמיין אבא אוהב, לא אבא מכה.
כנראה שאני עדיין לא מספיק מקבל את עצמי.
לקחתי נשימה ארוכה ו- דילגתי על כל הוידוי.
בחזרת הש"ץ, ב'ונתנה תוקף' הייתי שוב ילד קטן, מליט את פניו בטליתו של אביו, מסתכל על הרועה המוליך את עדרו בחמלה, אבל עוצם עיניים כאשר השבט מתגלה.
כאשר כרענו והשתחווינו ב'עלינו לשבח', אמרתי את תפילת צעד שלוש. התרגשתי.
לפני תפילת מנחה גיליתי את המאמר בחוברת שמסביר את הוידוי בכך ש'רצינו להתקרב אליך, חשבנו שזה מה שיעזור'. ההסבר הזה נתן מזור לנפשי. התחלתי לכוון את זה באמירת הוידוי (רק הוידוי הקצר, את 'על חטא' עדיין דילגתי).
לפני תפילת נעילה הרב דיבר על 'כלי מלא בושה וכלימה'. מדוע אנחנו אומרים כך? הרי אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות? הרב הסביר שלעומת הפוטנציאל שלנו, לא עשינו כלום.
בעיני רוחי ראיתי את הרב הנערץ בישיבה, אליו פניתי בשיעור א' וביקשתי עצה – קשה לי ללמוד. הרב שאל איפה למדתי בישיבה תיכונית, וכמה קיבלתי בבגרות בגמרא. כשהוא שמע את שם הישיבה (ישיבה נחשבת) ואת הציון (100) הוא הרעים עלי בקולו. "לולא היינו עכשיו במקום ציבורי הייתי נותן לך סטירת לחי. שב תלמד.
הרב עדיין נערץ. אני הוא האשם.
ושוב, הרגיעו אותי מדע ידו וקולו של א-להים: יהודה יקירי, אני יודע שאתה לא יכול. אני אוהב אותך כמו שאתה.
כעלינו לברכת כהנים, כבר נראו כוכבים בחוץ. הרגשתי עליצות מסויימת. הנה, אנחנו הבנים של המלך, מותר לנו לשנות קצת את הכללים. אבא אוהב אותנו.
וכך כשצעקתי "ה' הוא הא-להים", התכוונתי "אבא שלי הוא המלך"

איזה יופי.
מאחל לך עוד הרבה הרבה מתנות של חיבור אלוקי אוהב.

תודה יהודה
הכתיבה שלך מדהימה וקולחת
המודעות העצמית שלך מרשימה
התרגשתי, והתחברתי.
אוהב אותך

מדהים ומרגש!

התרגשתי לקרוא

כל הכבוד (מחיאות כפיים חזקות ובמרץ כמו של הושיעה נא)

תתחדש. כיף לקרוא. בהחלמה למדתי שיד פער בין הפוטנציאל האמתי שלי לבין מה שאני הגדרתי והחשבתי כפוטנציאל. ולמעשה בעיני אבא שלי הסיפור הוא לא רק הפוטנציאל, הוא בעיקר העמל. ההשתדלות. אני לא אחראי על התוצאות. מאז אני בא לאבא ואומר לו משו בסגנון; "אתה יודע מה ניסיתי ומה לא, נכון שזה מתקדם? שזה יותר ממה שהיה לפני זמן? אני מבטיח לך להמשיך ולעשות למען". רק להיום זה באמת מתקדם.

תודה על החיבור. מרגיש רחוק משם המוןנמון, יושב על הרבה ריצוי, אשמה והצטדקות.
ותודה גם לך אסירות. מתפלל לנכונות

כל בוקר, אחרי התפילה, לפני היציאה לעבודה אני מסדר את המיטה שלי.
אני מקפל את השמיכה, מניח את הפיז'מה בצורה מסודרת ופורס מעל הכל כיסוי מיטה.
פעם, לפני שנים, זה היה נראה בעיני טריוייאלי. חלק מהתארגנות הבוקר.
עד שהגיעו זמנים בהם לא הייתי מסדר את המיטה. לא היה לי צורך בזה. ממילא הייתי שרוע על המיטה כל היום.
חוץ מזה 'בשביל מה לסדר אותה בבוקר, אם בערב שוב אצטרך להוציא את זה?'
נכון, להגיע במשך היום לחדר מסודר נותן איזה רוגע בנפש, איזה סדר בראש, אבל להשקיע כל בוקר בשביל זה? היה נראה לי יותר מידי.
אסירות תודה גדולה, בחודש האחרון, כל בוקר אני מסדר מיטה. ואני מאד מתרגש מזה. זה לא בא לי באופן טבעי.
אני עוצר רגע, ומסדר.
ואז אני מרגיש בלב שמחה גדולה ואומר בחיוך תודה לא-להים.
גם זה לא ברור מאליו.
קצת מפחד להתרגל. להפסיד את החיוך של הבוקר עם אבא שבשמיים.


תודה רבה לכל המגיבים. התגובות שלכם מחזקות אותי ונותנות לי כוח  להמשיך.