יפה.אוהבים.

הבאתי הביתה מצרכים.
כששמתי אותם על המדף, ראיתי שאחד הצ'ופצ'יקים שמחזיקים אותו, הפלסטיק הלבן הזה שבמרכזו מסמר, נפל.
התכופפתי, הרמתי אותו, ודחפתי אותו חזרה לחור שלו.

הוא נדחף בקלות רבה, והבנתי שבאותה קלות, הוא גם ייפול בהמשך.
מאותו רגע התחיל הבלגן בראש שלי.
מצד אחד - אין לי כוח עכשיו לתקן את המדף.
מצד שני - מתי שהוא הוא הרי ייפול. המצרכים ייפלו, צנצנות יישברו, הרבה לכלוך ובלגן, והכל יהיה באשמתי. אמנם אף אחד לא ידע שיכלתי לעצור את זה, אבל אני אדע, ולי - זה מספיק.
התחלתי כבר להרגיש את רגשות האשמה על דבר שעוד לא קרה, אבל לא רציתי לטרוח כדי למנוע את הדבר. (עצלות?)
לרגע הבהבה במוחי אפשרות שלישית - אני לא צריך לתקן. אני יכול רק 'לדווח' לאבא על הקלקול. הרעיון נדחה במהירות על ידי, כיוון שתיארתי לעצמי שהתגובה של אבא תהיה לשלוח אותי לתקן את זה.
בקיצור - מחלה.
הרגשתי בחוש איך העובדה שהיה לי יום באמת טוב עד עכשיו, יום מנוצל ומלא בעשיה, לא עוזרת לי מול המקרה הקטן הזה, מקרה שמכניס אותי ל'מטחנה' של הרגשות, וההמשך ידוע. ( אגב, הבלגן הרגשי הוא מספיק קשה בפני עצמו, גם בלי הנפילה שבאה, לפעמים, בעקבותיו)
אסירות תודה, התקשרתי לחבר.
שיתפתי אותו בכל זה, אמרתי לו שלדעתי הדבר הנכון לעשות זה לתקן את המדף. אפילו לא שאלתי לדעתו.
אני לא יודע למה, למרות שברור לי מה הפעולה הנכונה - לבד אני לא יכול לעשות אותה. אני חייב קודם כל לשתף.
סיימתי את השיחה (המונולוג) ופניתי לתקן את המדף.
המחשבה הראשונה הייתה לנסות לדחוף איכשהו את המדף למעלה ולתקוע מתחתיו את המסמר.
אסירות תודה, הוצאתי את כל הדברים מהמדף, הוצאתי את המדף עצמו, ותקעתי את המסמר בצורה הנכונה. (היו שם עוד כמה מסמרים רופפים שחיזקתי על הדרך)
למרות שלא מדובר במדף ארוך במיוחד, או בתכולה רבה במיוחד של מוצרים, מצאתי את עצמי כמה פעמים במהלך פריקת המדף עוצר ומנסה לחשוב אולי הוצאתי כבר מספיק, אולי המדף כבר מספיק קל עכשיו, ואפשר כבר להרים אותו עם הכתף ולתקוע איכשהו את המסמר מתחתיו.
אסירות תודה שעשיתי את זה בצורה הנכונה. בקלות יכולתי למצוא את עצמי מקופל מתחת למדף, מחפש את הפלסטיק שנפל על הרצפה, עם המסמר בפה, המדף לוחץ בכתף ואלפי טינות מתרוצצות בתוכי.

ועדיין, יש לי טינות על עצמי.
למה הייתי חייב לעשות את זה?
זה היה יכול להיות סיפור הרבה יותר יפה, אם הייתי מתקן את המדף מתוך אחריות ודאגה לשלומו ולא מתוך רצון למציאת ערך בעיני עצמי. אם הייתי שלם עם עצמי גם בלי לתקן את המדף.
עם כל הכאב שבדבר, אני עדיין לא שם. אני מאמין שא-להים אוהב אותי ומקבל אותי כמו שאני, ומשתדל ללכת בדרכיו.

תודה
הסברה רגשית מדויקת מתוך כנות פשוטה ועמוקה.
אני לומד מזה הרבה.
אתה טוב בזה. לדעתי זה כישרון מובחן שצריך להכיר בו.
אמנם לא משהו שאפשר לעשות איתו חלטורות בבר מיצוות,
אבל בהחלט משהו שיוביל אותך בחיים.
שוב תודה

מצטרף. תודה. אני לומד.
ואיכשהו גם לגמרי, אני יודע מה טוב, מה נכון, אבל חייב את הטלפון. מתפלל לקבל את זה ומתפלל לנכונות ואינטרס אישי עליון

אתמול בלילה השתמשתי.
צפיתי בפורנו,  אוננתי, הוצאתי זרע לבטלה.
זה לא בא בפתאומיות.
כבר בשבת היה לי חלום אירוטי.
לא העזתי לשתף חברים כי אני מאד מתבייש בסוג המסויים של תאווה שאני נמשך אליה.
זה לא תאווה שהתלבשה על יצר המין הנורמלי, זה משוגע ומגעיל מראשו ועד סופו.
ואני חולם על זה. וצופה בזה.
ובלילה מאוחר, אחרי שיחה עם חבר ותוך כדי שיחה עם אלוהים, אני מרגיש רצון ללכת לעשות את זה בפועל.
אני אוהב את הגועל נפש הזה.
עד הרגע שאחרי.  אז אני נגעל מזה ומעצמי.
אני לא חושב שהפעם אני יצליח.
אני מודה בחוסר אונים.
ברור לי שאני אשוב לשם עוד ועוד.
אני לא מאמין שיש דרך החוצה עבורי.
אני יודע שלא כל החיים שלי מורכבים מהשימוש.
יש לי עוד הרבה תחומי חיים, בהם אני מצליח, ובאסירות תודה, גם רואה התקדמות והשתפרות.
קמתי הבוקר, הלכתי לעבודה. עשיתי את המוטל עלי כמיטב יכולתי.
זה  מה יש.
זה גם מה שנראה באופק.
לא מראה מלבב.
"הוא אדם טוב, הרבה איכויות וכשרונות, אדם מדהים. וגם צופה פעם בשבוע בפורנו. מדמיין את עצמו שם. בתוך ההשפלה. "
זה לא נשמע לי כמו אדם שאני רוצה בקרבתו.

כמו אבא אוהב שמחבק את הקטנצ'יק החולה שלו, שבדיוק הקיא את כל קרביו הישר על האבא המחבק, והאבא ממשיך לחבק, ממשיך להצמיד את הקטנצ'יק בדאגה ובודק את מידת חומו.

כן, בדיוק כך, ה' אוהב אותך עם כל הקיא והגועל נפש הזה שאותו הקאת אתמול. אוהב אותך, דואג לך, וממתין בסבלנות שתבריא.

ואתה תבריא, תחלים, אין לי ספק בזה.
כי הכנות שלך מדהימה, חוסר האונים שלך מדהים ומרגש ועוצמתי וחי כל פעם מחדש.
וזה מה שאבא אוהב.

אם האבא הזה אוהב לראות אותי סובל, שיבושם לו.

בלי קשר לג'יפה. חיבוק.

אוהב לראות אותך, על זה אין וויכוח

ביום שישי הייתי עצבני.
לא יודע למה.
אחי הקטן התחכם איתי, ואני תפסתי את ידו בחוזקה. הכאבתי לו.
עכשיו הייתי גם עצבני וגם מלא ברגשות אשמה.

ופה הסיפור מתחיל:
אמא שלי הייתה מחוץ לבית השבת. היא נסעה מוקדם ביום שישי, והיה צריך להביא אליה את שתי אחיותי הקטנות.
אבא ביקש ממני להסיע אותן לשם.
הסכמתי, שאלתי מה הכתובת.
הוא אמר שאמא תתקשר אלי תוך כדי הנסיעה ותאמר לי.
אני לא הסכמתי. אמרתי לו שאני צריך לדעת מראש לאן אני נוסע, כדי שתהיה לי הרגשת ביטחון במהלך הנסיעה.
הוא חשב לרגע, ואז אמר לי שם מוסד לימודי מסוים, בעיר קרובה.
יצאתי מהבית בחמישה לשלוש. הנסיעה עברה במהירות, ובשעה 15:17, כבר הייתי במקום.
אני מתקשר לאמא. מצלצל... אין תגובה.
מנסה שוב...... אין תגובה. ושוב.
שלחתי לאמא הודעה. "אני במקום, אנא חזרי אלי."
התחלתי להרגיש טינה.
אני עושה לה טובה. אז שתהיה זמינה אלי.
הרגשתי שמזלזלים בי. לא סופרים אותי.
ניסיתי לתפוס את אחד מבני הבית האחרים, אולי הם יודעים מספר טלפון של מישהו אחר שנמצא שם, ואני אתקשר אליו ואבקש את אמא.
אף אחד לא עונה.

אחרי כרבע שעה, בשעה 15:32, הצלחתי ליצור קשר עם אמא.
אמרתי לה שאני כבר מחכה בפתח רבע שעה, והיא אומרת לי שאבא טעה, היא בכלל במקום אחר (באותה עיר).
שאלתי אותה מה הכתובת, היא לא יודעת. מה שם המקום? היא גם כן לא יודעת.
רגע, היא תצא החוצה ותבדוק את הכתובת.
אחרי כמה דקות, הכתובת הייתה בידי.
עוד כרבע שעה של נסיעה, ואני כבר רואה את אמא מרחוק.
כל מה שרציתי היה להוריד את שתי הקטנות לידה, ולהתחפף משם.
אני מגיע, עוצר. אמא נכנסת לאוטו. "אני אראה לך לאן לנסוע".
נכנסים אל תוך המתחם. שער חשמלי. אמא יוצאת, לוחצת על האינטרקום והשער נפתח.
נכנס, מוריד אותן, נפרד לשלום, מסתובב, נוסע.
מרגיש מלא טינות. שולח הודעה בווטסאפ של הקבוצה "מישהו פנוי לדבר?" מרגיש חייב לשתף.
מגיע לשער.
השער סגור. גשם. אין אינטרקום. רק מבחוץ, ואין שום גישה לשם.
"די. למה אתה עושה לי את זה?" צעקתי לה'. הטחתי אגרוף באוטו.
מתקשר לאמא.
יש שער בצד השני של המתחם. אמור להיות שם אינטרקום.
מגיע. השער סגור. גם פה אין אינטרקום. גשם.
מתקשר לאמא. הטלפון כבוי.
צרחתי "!dammit" הרגשתי משוגע לגמרי.
התקשרתי לחבר, שיתפתי אותו. לא עזר.
התקשרתי לכל אנשי הבית, לנסות שוב אם יש למישהו טלפון של מי שנמצא במקום, הרוב לא ענו, ומי שענה לא יכל לעזור.
התקשרתי לחבר נוסף. הוא שמע את הכל, והזכיר לי שאני לא יכול לשנות את המציאות.
אמרתי לו במרירות: "כן, מה שנשאר לי זה לקבל, זה מה שא-להים רצה עבורי. התחשק לו לדפוק אותי היום."
תוך כדי דיבור חזרתי בי. אמרתי שאני יודע שזה לטובתי. וא-להים עושה את הדברים רק בשבילי. אמרתי, אבל לא הרגשתי ככה. הייתי מריר.
השיחה עם החבר קצת חיזקה אותי.
הבנתי שאני צריך להסתובב עם האוטו, לחזור לכיוון המגורים, ולחפש את "הג'ינג'י עם המפתח", שיפתח לי את השער.
הסתכלתי אחורה, ראיתי שביל מתחבר אל הכביש שהייתי עליו.
התחלתי בנסיעה לאחור, תוך פניה לכיוון השביל, ע"מ להסתובב.
ופתאום - בום.
השביל לא הגיע עד הכביש.
היתה ביניהם תעלה בעומק כחצי מטר.
שני גלגלים אחוריים באוויר. הרכב יושב על הכביש. עוד חצי שעה שבת ואני עוד צריך לחזור הביתה.
התקשרתי לחבר שוב. כמעט בכיתי לו בטלפון.
הרגשתי חוסר אונים.
גמור.
החבר שמע אותי.
הלכתי ברגל לכיוון המגורים. מצאתי את אמא. עדכנתי אותה בדברים (היא באה לראות). הבאתי לה את המפתחות של האוטו.
הג'ינג'י הזמין לי מונית הביתה.
כל הדרך אני משנן לעצמי "שום דבר, באופן מוחלט שום דבר, אינו קורה בעולמו של א-להים במקרה."
אני לא יודע למה זה קרה. אולי א-להים מנסה להראות לי שאני לא יכול להסתמך על שום דבר חוץ ממנו.
עדיין יושב לי קצת על הלב.


סוף דבר.
במוצאי שבת נסענו להרים את האוטו.
ביקשתי מאחי שיבוא לעזור. הוא לא הסכים. אמר שהוא לא יכול. יש לו מבחן חשוב מחר.
אמרתי לו שהוא לא רוצה. שהמבחן יותר חשוב לו.
הוא התחיל למחות, אבל אמרתי לו שזה בסדר מבחינתי, שאני מקבל את זה.
חשבתי שהנה, אני מנסה שוב לשלוט במציאות, לסדר את העניינים. לארגן איך הדברים ייעשו.
וא-להים שוב מסמן לי להרפות.
הרפיתי. קיבלתי על עצמי לשחרר בנושא, לתת לאחרים לנהל את העסק.
נכון, לא בלב שלם. עדיין רציתי לשלוט. לתקן את האשמה על שגרמתי לבלגן.
אבל השתדלתי.
לפחות הצלחתי לקבל באמת את חוסר הרצון של אחי לבוא. מותר לו.

נסענו כמה חבר'ה, דחפנו מפה ומשם. ברוך ה', השתחרר בקלות.
נשאר לי רק לשחרר את כל התחושות הרעילות שעדיין יושבות לי בפנים. בקטנה, אבל יושבות.

אוהבים אותך חבר יקר

איזה סיפור!

תודה רבה ששיתפת אותנו

וואו איזה סיפור...
אוהב אותך יהודה

אמצע הלילה.
יותר נכון לפנות בוקר.
אני אחרי שימוש.
ישבתי (שכבתי) מול מסך, ופגעתי בעצמי על פי ההוראות של המלכה בסרטון.
ועכשיו, אחרי, אני מרגיש מרוקן. אני בוש בעצמי. אני נגעל מעצמי. "לזה אתה מתאווה? מילא מכור, אבל לפחות שיהיה לפורנו רגיל."
מרגיש עלוב.
מחר אני סוגר שלוש שנים בפורום.
מסתכל אחורה על השנים.
ואוו, כמה שינויים עברתי.
אבל, לא הפסקתי להשתמש.
אפשר לומר שהשימוש שלי אפילו החמיר.
אולי אקח שוב ספונסר? אנסה את הצעדים?
- לא. הוא יגיד לי לסגור את האינטרנט. להפסיק לראות סרטים. לעשות סדר יום. כתיבה יומית. טלפונים. קבוצות. חשבון נפש. לצאת מהבית. לעשות דברים שאני מפחד מהם.
אני לא מגיע.
אז מה, אני מעדיף להישאר ככה? כזה עלוב? עם הכאב שקורע אותי, מלווה קבוע?
- לא, אני רוצה גם וגם. לצאת מהכאב בלי לעבור דרכו.
אתה יודע שהתכנית אומרת שזה בלתי אפשרי.
-אבל אולי אני אמצא דרך אחרת. אני יודע שהשימוש הוא רק סימפטום לבעיות עמוקות יותר. בשביל זה אני הולך לפסיכולוג באופן קבוע.
הרי אני מרגיש דפוק באופן כללי. גם שאני לא משתמש. תמיד אני מוצא סיבה למה להרגיש דפוק. איפה אני לא בסדר.
אולי אני מכור להרגשה הזאת. אפילו השימוש שלי הוא באותו סגנון.
-יופי. אז אתה מטפל בעצמך. מה הבעיה?
אין לי דרך למדוד את היעילות של הטיפול. האם הוא באמת יעזור לי בסוף גם מול השימוש?
חוץ מזה, אין לי כוח לחכות יותר.
כשהתחלתי את התכנית הייתי משתתף בשתי קבוצות טלפוניות ביום. שתי קבוצות חיות בשבוע. טלפונים רבים לחברים מדי יום. חברותא קבועה בספר הלבן. קשר קבוע עם הספונסר. הייתה לי תקווה וזה נתן לי כוח להשקיע.
ובכל זאת, כשהייתה מגיעה התאווה, הייתי משתמש.
והספונסר: "למה אתה לא מתקשר לפני".
אין לי כוח להתחיל שוב את הכל. מי אמר שהפעם אצליח?
אני שומר על קשר. קבוצה אחת בשבוע. לא מאמין באמת שיש לי סיכוי.

וואו! כמה זמן לא שמעתי ממך! התגעגעתי.
תודה רבה על הדברים. קיבלתי מהם הרבה.
אני דווקא מאמין באמת שיש לך סיכוי.
בהצלחה רבה! יהי האלוקים עימך!

כבר נמאס לי לגלוש בפורנו באופן יומיומי.
בבית אין לי בכלל אינטרנט, רק בפלאפון.
עברתי לאינטרנט רימון, בדרגת 'שמור' דרך המסלול הירוק של סלקום.
הבעיה הייתה שיכלתי בכל פעם שרציתי להחליף מסלול.
חוץ מזה, מהר מאוד מצאתי אפליקציות שעוקפות את רימון.
היום, אחרי הקבוצה, ביקשתי מחבר שיחליף לי את הסיסמה לאינטרנט. גם הוספנו סיסמה לחנות האפליקציות שלא אוכל להתקין אף אפליקציה שאין לה סימון בטיחות לגילאי שלוש ומטה.

אני יודע שלא זה מה שיעצור אותי. אני מספיק חכם כדי למצוא עקיפות חדשות. חוץ מזה, הייתי מכור הרבה לפני שידעתי מה זה אינטרנט בכלל.
בכל זאת אני ביצעתי את החסימה על מנת לשים גדר וגם כדי לעשות פעולה של כניעה.

מאוד קשה לי עם ההרגשה הכובלת הזו. אני לא יכול להחליט מה לראות ומה לא. האינטרנט חסום ואין לי את הסיסמה. אני מרגיש אבדן שליטה. לא רק פורנו חסום לי עכשיו, גם 'סתם' סרטים. איך אפשר לחיות בלעדיהם?

רק להיום, הכאב של השימוש גדול יותר מאשר אבדן השליטה. אני יודע שאם השליטה בידי, אני מיד שוקע בשימוש. לכן אני מוכן לשחרר. מקווה לזכור את זה גם בימים הבאים ולא להיתפס לשאננות ולחשוב שאני יכול לבד ולא צריך את החסימה, וגם לא להיתפס לשאננות ולחשוב שעכשיו, כשיש חסימה, מובטח לי שלא אפול.