לפני כמה חודשים 'גיליתי' את סדרות הטלוויזיה.
יש באינטרנט המון סדרות בנושאים שונים, והן יכולות להעביר את הזמן בצורה מצוינת.
הצצתי. נפגעתי. התמכרתי.
מצאתי סדרה בסגנון שאני אוהב, סדרת דרמה עם ניחוח מדעי, והתחלתי לצפות.
מהר מאוד הבנתי שיש בסדרה יותר מאשר אמצעי להעביר את הזמן.
הדבר שכהי משך אותי שם אלו מערכות היחסים בין אנשים.
אנשים אוהבים, שונאים, מפחדים, בוטחים, מביעים רגש.
כל מה שאני לא מעיז לעשות בעולם האמיתי.
מצאתי את עצמי מתרגש יחד עם הדמויות, חווה את החיים שלהם.
לא הבנתי איך במציאות אנשים מחכים שבוע שלם בין פרק לפרק.
אני גומר עונה שלמה, בשבוע.
כל יום כמה פרקים.
הצפיה גבתה ממני מחיר.
בראש ובראשונה, בתחום הדתי.
אצלי בבית אין טלוויזיה.
גם לא אינטרנט. (גלשתי דרך השכנים).
סדרות זה לא חלק מהתרבות שלנו.
רק, בשנים האחרונות, זה נכנס לאט, רק לבנות המשפחה.
כשאבא שלי רצה פעם לראות איתן איזה פרק בסדרה כשרה,
אמא שלי אמרה לו שלא יעשה את זה, זה בזבוז זמן. עדיף שישקיע את זמנו בלימוד.
טוב, אני לא מסוגל ללמוד כל הזמן. גם לא רוצה. נמאס לי.
אבל אני מרגיש באיזה מקום אשמה על כך.
בליל הושענא רבה ישבתי וראיתי פרק מהסדרה.
אמא נכנסה לחדר:
"למה אתה לא הלך לבית הכנסת? קוראים את כל ספר דברים."
- אין לי כוח לשבת ולשמוע שעתיים קריאת התורה. זה משעמם.
"אז תלמד לבד משהו. זה יום חיתום הדין."
- לא רוצה.
"יהודה, אתה נראה לי אדם תורני, אדם שחפץ בקרבת ה'. נראה לך שזה מה שיביא לך את קרבת ה'?"
- אני יודע שזה פחות ירחיק אותי מאשר ללכת עכשיו ללמוד. זה מה שטוב לי עכשיו.
"אתה היית רוצה שהילדים שלך ישבו בליל שמחת תורה ויצפו בסרטים?"
- לא. במצב הנפשי שאני נמצא עכשיו, טוב לי יותר לראות סרט. אני מקווה שהילדים שלי לא יגיעו למצב כזה.
השיחה ההיא נגמרה מזמן, אבל בכל פעם שאני יושב ורואה סרט, אני מרגיש את ההרגשה של החמצה, הייתי יכול לעשות משהו מועיל במקום לבזבז את הזמן.
מסתבר גם, שהשחקנים והשחקניות בסדרה לא מכירים את כל דיני הצניעות.
עוד לפני שאני מדבר על התכנית. נניח שזה פריצות שאני יכול לעמוד בה, אבל זה נוגד את ההלכה.
אני מתרץ לעצמי שיש את ההיתר הזה:
http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=56349, אבל ברור לעצמי שאני לא עומד בקריטריונים שנכתבו שם.
חוץ מזה, גם אם השלמתי כבר עם העובדה שאני לא כ"כ צדיק כמו שאני חושב, שאר בני הבית עוד לא יודעים את זה.
כן, הם יודעים שאני רואה סרטים, אבל הם לא יודעים איזה סרטים. הם בטח חושבים שאני רואה סדרה של גרובייס.
מה שגורם לי בסופו של דבר להרגשה של ריחוק. "אם הם היו יודעים באמת מה אני רואה, הם לא היו מעריכים אותי."
אבא בא אלי יום אחד:
"יהודה, אולי מספיק עם זה, אתה יושב כל היום ושורף לך את הזמן."
- תודה על ההתעניינות.
"זה קורע לי את הלב לראות אותך ככה יום ועוד יום."
"אולי תעשה עם עצמך משהו?"
התחלתי להוכיח לו שאני במסלול של התקדמות. מה שנכון.
אבל ההרגשה הקשה נשארה.
כל זה לא מנע ממני להמשיך ולצפות.
השבוע גמרתי את הסדרה, ואת סדרת ההמשך. (16 עונות סה"כ)
התחלתי לצפות בסדרת המשך נוספת, והתגלתה בעיה.
הסדרה הרבה יותר בוטה מקודמותיה. היא כוללת תוכן ארוטי.
הסימון שלה הוא 14+.
כמעט בכל פרק יש סצינה במיטה.
אני לא יכול לצפות בזה. אני יודע שזה יהרוג אותי.
בכל פעם שניתקלתי בסצנה כזו הסבתי את המבט. עצמתי עיניים.
פעמיים אפילו כיביתי את המסך.
בכל זאת, הראיה הראשונית, ההצצות (אולי זה כבר נגמר..), המתח במהלך הסרט (מתי יגיע כבר החלק שאני כ"כ אוהב, וכ"כ מפחד ממנו),
כל אלה הורסים לי את הצפיה.
אני חייב להפסיק.
פניתי לספונסר.
שאלתי אתו אם הוא מכיר סדרה אחרת, באותו סגנון אבל צנועה.
או לפחות, פחות בוטה.
הוא הלך שלב אחד אחורה.
הוא חזר ואמר דברים שכבר שמעתי ממנו.
הצפיה בסדרות היא אובססיה עבורי.
נסיון לברוח מהתמודדות עם החיים. לחוות במקומם את החיים של דמויות הסדרה.
אז להפסיק?
"אתה לא חייב להפסיק. אתה יכול להוריד את המינון. אתה יכול?"
- לבד אני בטח לא יכול.
"אם אתה חסר אונים, תתנהג כמו חסר אונים."
"אל תראה סדרות מאוחר בלילה. תפתח מעגל לפני. תבקש מחבר שיתקשר אליך בסוף הפרק."
(שלא לדבר על "תקבע לעצמך סדר יום, ותצפה בשעה קבועה")
- הבעיה שאני צופה בסדרות גם כדי למלא לי זמנים מתים.
"באמת יש לך יותר מדי זמנים מתים."
הבנתי את העיקרון.
יש לי רעיון.
אני מתבייש בכך שאני רואה סדרות.
אני עוד יותר מתבייש בעובדה שאני עושה את זה בצורה אובססיבית.
אני מקבל על עצמי לפרסם כל יום בפורום, בתוך ההצהרה היומית, בכמה פרקים צפיתי היום.
מקווה שזה יעזור.
(וחוץ מזה, יש למישהו המלצה על סדרה טובה?
)