נפלתי עכשיו.
הרבה הכחשה לפני הנפילה.
אני רק בודק משהו. ועוד משהו. ועוד אחד.
ואז, רגע אחד של עונג עצום. התמסרות טוטאלית.
אחרי תשעה ימים בלי, השימוש יותר ממלא.
ואז החרטה, עדיין 'בקטנה'. בהמשך יבוא עוד.

הבוקר השתמשתי שוב.
אני לא מסוגל לקום לבד מהמיטה.
כשאני בהחלמה, אני מתקשר לחבר ומבקש עזרה. זה עוזר.
כשאני במחלה, אני משתמש. זה עוזר גם.
אבל עכשיו ההרגשה הרעה תוקפת.
אני מרגיש סמרטוט. חדל אישים. חסר כל חוט שדרה.
נבזה.
אבל בעיקר אני מרגיש מרוקן.
פתאום, אין לי כוח לעשות כלום.
לא רוצה ללכת לעבודה או ללימודים.
להתקשר ולהודיע שאני חולה.
למזלי, תחושת החובה שלי כלפי העבודה והלימודים גדולה יותר מזה.
ה' יעזור.

(אני כועס על עצמי על ההתבכיינות הזו. מה יש? נפלת? תקום כמו גבר. חיוך קטן. לנקות את האבק. לא קרה שום דבר, זה לא כואב, ולהמשיך.)

יהודה,

אוהבים אותך,

עצם זה שאתה משתף אותנו ומודה בחוסר האונים זה דבר מדהים כשלעצמו.
שולח לך הודעה באישי.

בן

כתבתי באריכות על היום הדפוק שהיה לי.
נמחק לי הכל.
רצונו ולא רצוני.
לילה טוב

נדפק לך הפוסט ביום הדפוק!

אוהב אותך יהודה.
אתה נותן לי כוח.
ולא, זה לא קיטצ'י.

בבקשה תמשיך.
הבהירות שלך בתהליכים שעוברים עליך מדהימה אותי ועוזרת לי בהתמודדות שלי עצמי.
אחרי יום דפוק אולי יבוא שניצל טוב 
אוהב
הושיעה

אני אוהב שניצל עם קטשופ אפשר?
מחבק ומזמין ארוחה. אח

אוהבים. תודה

נפלתי שוב.
בהתחלה, כמיהה גדולה. פנטזיות. הפעם זה ימלא אותי. אני חייב את זה.
אני צריך להפסיק כבר עם הפורנו ולעלות שלב למגע אנושי. זה בטח ימלא אותי.
נתחיל בפורנו ונראה מה הלאה.
הלאה.
שעה ארוכה של שוטטות ברשת, של התלבטות, של התרגשות, של כמיהה הולכת וגוברת.
וקול קטן שואל: "שוב? לא סבלת מספיק?"
ואז רגע של עונג. וכאב.
וריקנות.
ורק הקול הקטן מהדהד בה.

כואב לי בשבילך, אבל חזרתי טיפלה אחורה והתעודדתי דווקא ממך.

אוהבים

אוהבים!
תודה על הכנות

תודה על הכנות היה לי בוקר ממש קשה ומלא תאווה בחסדי ה' הצלחתי איכשהו להפסיק את האוננות - אני ממש בדיכאון מהמעידה/נפילה
אשמח לדבר אתך אתה מוזמן להתקשר


בן

אתה תחזור אלינו אני בטוח בזה!
אוהבים אותך אחי!
הלוואי שאלוקים יראה לך את הדרך!

נקי היום. אסירות תודה.
ראיתי שני פרקים מהסדרה.