איזה יופי.

היום הלכתי לקולנוע.
פעם ראשונה בחיים שאני בקולנוע.
בהוראת הספונסר.
אני יושב הרבה בבית וצופה בסרטים.
בחדר. סגור.
אני חי במין כפילות.
מרגיש ש'זה לא באמת אני'.


הספונסר אמר לי שזה כן באמת אני.
אני, יהודה יחיאל, אוהב לראות סרטים. נהנה מזה.
אני צריך להפסיק את ההכחשה. את הכפילות.
לכן, נגד רצוני, הלכתי לקולנוע.


האמת, שאני כבר הרבה שנים חולם על ללכת לקולנוע.
נשמע לי דבר מאוד עוצמתי. חוויה שאני חייב לעבור.
אבל, בציבור שאני משתייך אליו, לא הולכים לקולנוע.
מאד חששתי מההליכה הזו, מה יהיה אם מישהו יראה אותי?
אם יגלו את זה בבית. אך אראה שם את פני?
ואם אני אהנה בקולנוע, מה זה אומר עלי?


קניתי כרטיס לסרט בקולנוע ברמת-גן, ללכת משם ישירות לקבוצה.
אבא שלי תמה שאני יוצא מהבית מוקדם. אמרתי לו שאני נוסע לרמת-גן.
הוא יודע שיש קבוצה ברמת-גן, אבל היא בערב. אמרתי לו שהיום אני נוסע יותר מוקדם.
לא שיקרתי, אבל העלמתי את האמת. הרגשתי אשם.


חבר הסב את תשומת ליבי שפער הזמנים הוא קטן. הסרט נגמר אחרי תחילת הקבוצה, והקולנוע הוא בקצה השני של העיר.
לי אין בעיה, אני רוכב על אופניים, ואספיק להגיע במהרה אל הקבוצה.
חששתי מירידת גשמים, ולכן בדקתי גם את זמני האוטובוסים מביתי אל הקולנוע.
כשעמדתי לצאת מהבית ראיתי שהשמים קודרים.  ברקים נראו מדי פעם, ורעמים נשמעו בסמוך להם. היה ברור שהגשם כבר בפתח.
לא רציתי לוותר. אם אסע באוטובוס לא אוכל להגיע במהרה מהסרט לקבוצה.
ראיתי שהענן נראה כבד יותר בקרבת ביתי, וחשבתי שאם ארכב במהירות, אצליח לברוח ולהתחמק מהאזור הגשום.
לקחתי איתי שרשרת לאופניים. במקרה הכי גרוע - אוכל לקשור את האופניים באמצע הדרך ולנסוע באוטובוס.


חמש דקות אחרי שיצאתי השיג אותי הגשם.
בהתחלה התעלמתי. המשכתי ברכיבה.
הגשם התגבר. טיפות גדולות.
נכנסתי לחניה, מתחת לאחד הבתים, והתחלתי להתלבט.
ברור לי מה צריך לעשות. לרכב בגשם כזה זה טירוף.
אבל אני לא מסוגל לוותר. אני רוצה להספיק גם את הסרט וגם את הקבוצה.
תקוע.
מתלבט.
לא מסוגל להכריע.
ובינתיים הזמן רץ.


חשבתי להתקשר לספונסר, לשאול אותו מה לעשות. להסיר מעלי את נטל ההחלטה.
הספונסר לא ענה.
תמיד כשצריכים אותו הוא לא עונה.
התקשרתי לחבר.
תיארתי לו את המצב, את ההתלבטות.
רציתי שהוא יעזור לי. ייקח ממני את ההכרעה. את האחריות.
יגיד לי מה לעשות.


הוא לא מילא אחר הציפיות שלי.
הוא רצה להוביל אותי להחלטה.
הוא התחיל לשאול אותי מה נראה לי שכדאי, ומה אני הייתי אמר לאחרים.
התעצבנתי.
אמרתי לו:
"אני יודע מה צריך לעשות. לרכב בגשם זה טירוף. אני צריך לקשור את האופניים ולקחת אוטובוס. אני רק צריך שיגידו לי את זה"
- טוב, תקשור את האופניים ותיקח אוטובוס.
"תודה"


עדיין הייתי מעוצבן. רציתי להסיר מעלי את נטל ההחלטה, והוא לא נתן לי. אמרתי לו, בציניות:
"הייתי צריך לסחוט ממך את זה?"
הוא ענה לי:
"בעצם, בסוף לא אני אמרתי לך. זה אתה אמרת לעצמך."


כששמעתי את המשפט הזה רציתי להרוג אותו.
אני לא יכול לקחת אחריות על החיים שלי. אין לי את הכוח הנפשי לבצע החלטות. לא יכול לוותר. כל מה שביקשתי זה שתקל מעלי את הנטל. תחליט בשבילי. לפחות תן לי אשליה שאתה מחליט בשבילי. למה אתה לא עוזר לי?

אמרתי לו, בכעס:
"אחרי מה שאמרת עכשיו, אני בכוונה אסע בגשם. לדפוק אותך."

באתי לנתק, הוא התחיל לנסות לפייס אותי.
אמרתי לו:
"אתה לא מבין שכל מה שאני רוצה זה להסיר מעלי קצת אחריות?"
הוא אמר:
"טוב, תקשור את האופניים. על אחריותי."
"תודה"

סוף השיחה.

הגעתי בסוף לקולנוע.
הגעתי באיחור. רטוב ועצבני.
לא נהניתי מהסרט.
הספקתי גם חצי שעה של קבוצה.

אני עדיין מנוהל מהסיפור עם החבר.
מרגיש שלא קיבלתי תמיכה כשהייתי זקוק לה.
אני מכיר רק מקום אחד שנותן באמת תמיכה.
אני בטוח שהנפילה תגיע.

בינתיים, רק להיום אני נקי יום אחד.
וראיתי היום פרק אחד מהסדרה.

תודה שאתה משתף אותנו בדרך.
זה נותן לי המון

אוהבים

אוהבים יהודה
אוהבים את הכנות והפתיחות
ואת הדרך שלך להעביר את הסיטואציה והתחושות
תודה
ה' יהיה עמך

תודה. על הכנות. מזכיר ומעורר אותי לדברים שאני יעני כבר עברתי ויעני כבר במקום אחר ויעני כבר שונה ושולט, כשאני בעצם לא מקבל שום דבר, לא מקבל

תודה על השיתוף והכנות.

בהחלמה

תודה יהודה
לא כל כך הבנתי מהשיתוף -
האם זה טוב שמישהו אחר יחליט עלי,‏ או שזה לא טוב?

מדהים! התחברתי, כ"כ אמתי... כ"כ אני...


ה' ישמור אותך נקי רק להיום


אכי"ר

תודה לכל המגיבים.
ולד"ר הנכבד:
נגעת בנקודה חשובה.
אני בד"כ לא סומך על אף אחד. רוצה להחליט בעצמי. טוב לי עם זה. אפילו כשההחלטות שלי שגויות העיקר שיש לי שליטה.
הבעיה מתחילה במקומות שניטל ממני הכוח להחליט. אני יודע מה נכון ומה טוב, אבל לא מסוגל לעשות את זה. פגמי האופי שלי גורמים לי לעשות מה שאני לא רוצה.
איבדתי שליטה על החיים.
אתמול הייתי במצב שראיתי את אבדן השליטה.
התקשרתי לחבר וצעקתי 'הצילו. קח ממני את ההגה. אני לא מסוגל לנהוג.'
הוא לא הסכים, וזה מה ששבר אותי.
(ולא, הפתרון של 'אני מבקש מא-להים שיתן לי כח' הוא לא פתרון אמיתי. זה רק למקרים של חוסר אונים בכאילו, שאני מרגיש עדיין יכול. האלהים הדמיוני הזה לא מסוגל לעזור לי בקשיים אמיתיים)

נפלתי

אוהבים בכל מצב !

יהודה יחיאל,
יש לך כשרון כתיבה אדיר.
כיף לקרוא אותך.

יהודה אוהבים,


אסירות תודה על הכנות לא מובן מאליו.

הצצה לחיים, מבט על החיים.
נתן לי המון.