אתמול בערב הייתי בקבוצה.
שיתפתי בדברים אישיים. נפתחתי.
הרגשתי ,כמו בכל פעם שאני עושה את זה, פחד גדול. הרגשתי חשוף. לא העזתי להסתכל לחברים בעיניים.
מיד הגיע גל של תאווה.
שם אפשר להסתתר.
שיתפתי חבר (בטלפון). לא עזר.
חיפשתי תאוה עד שעה מאוחרת בלילה.
בסוף מצאתי.
הלכתי לישון קרוב לשלוש. משומש.
הבוקר התעוררתי בסביבות תשע.
חסר כוחות לחלוטין.
השתמשתי כדי לקום מהמיטה.
מהמיטה ישר להעביר שיעור. לא היה לי זמן להכין.
דווקא הלך לי טוב.
התאווה עוזרת לי לשרוד בחיים.
בלעדיה, אני לא מסוגל.
אני לא רוצה כל הזמן רק לשרוד. לחיות על הקצה. אני רוצה להתחיל לחיות באמת.

אהלן יהודה.

הלילה פתחתי את המסע שלך, ונשאבתי.

אני מוצא את עצמי בסיפורים שלך.

במשחק מול הסביבה, בחוסר הכנות. בהרגשה שבעצם הכל שקר.

צדיק כמוני, כיפה כזאת.

בבקשה תמשיך לכתוב.

אתה נותן לי תקווה. תקווה למה? תקווה שאני אף פעם לא אתייאש. שגם כשאפול (כתבתי אם ושיניתי.) אני עדיין אאבק.

היום נפלתי אחרי 5 ימי נקיות.

אני אקום ואתמודד בעזרתך.

תמשיך לכתוב.

תודה

תמיד אמרו לי שהדבר הכי מסוכן זה להיות בהיי כי אחרי כל היי מגיע ביי.
לכן הבנתי שאני צריך לשמור על עצמי הכי הרבה אחרי קבוצה או מפגש וכדו'
בהחלמה.
אוהבים

הלוואי שהקבוצה היתה נותנת לי 'היי'...

הבוקר קמתי מוקדם. היה לי זמן מספיק להכין את השיעור.
במקום זה השתמשתי.
זה עוזר.
זה נותן לי הרגשה בטוחה,
שאני יכול להעביר שיעור בלי להכין (מה שנכון).
בכל זאת הרגשתי רע. אשם.
השיעור הלך טוב. גם הזקן שאני לומד איתו אח"כ היה עירני.
הייתי מרוצה.
פתאום חשבתי: 'זה לא מגיע לי. היום השתמשתי. לא עמדתי במשימה. לא מגיע לי יום טוב. מה פתאום קיבלתי יום כזה?'.
במחשבה שניה, הזכרתי לעצמי שאני חולה, אני לא אשם בשימוש, וגם אין סיבה שה' יתנקם בי על זה.

לימדתי בשיעור על עם ישראל.
בתקופת השופטים הם היו תלויים ברבש"ע.
בכל פעם שהם התרחקו ממנו - הם חטפו. וקשה.
הם ניסו שוב ושוב לחזור אליו, אבל לא הצליחו להתמיד. שוב הם נפילה, ושוב כאב.
עם ישראל כבר לא יכול לעמוד במתח הזה. הוא רוצה להפסיק להתלות באלהים. הוא רוצה מלך.
'ונלחם לנו את מלחמתינו'.
לא נצטרך כבר קרבת א-להים.
מצאנו תחליף.
בפרק י"ב, האמת טופחת על פני העם.
אי אפשר להתחמק מאלהים.
'וה' אלהיכם מלככם'.
בחרתם לכם מלך, חשבתם שיש תחליף.
טעיתם.
אם תהיו קרובים לה' - תצליחו.
אם לא - תיפלו.
'גם אתם גם מלככם'

אוהבים

אוהבים

יהודה,

תודה רבה על כל השיתופים אתה מאוד מחזק אותי.

אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם-שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ:

אין לברוח, אם השם שם אותי בנסיון אני צריך למצוא איפה הכוחות שהוא נתן לי להתמודדות
לפעמים הם בתוכי, לפעמים הם במישהו שצריך להתקשר אליו לפעמים הם באתר באיזו הודעה ישנה מעלה אבק שתקרא ולפעמים הם במיייל החיזוק היומי

אם נפלתי זה גם נסיון, האם אני אתן לזה לרסק אותי או שאני יקום וילחם, המלחמה היא לא על שליטה, המלחמה היא לעשות את מה שהשם רוצה ממני, אני אכנע או אמשיך לנסות להגיע עד אל השם

אם אסק שמים... שם אתה.. שם רחוק...
ואציע שאול... הנך.. כאן קרוב...

אוהב

נהנתי מהתובנה על ספר שופטים.
תודה.

אני חולה.
באמת.
כאב ראש, קור, צמרמורות, קלקול קיבה, בחילה.
בזמנים כאלה אני מרגיש בודד וחלש.
אשליית השליטה מתפוגגת.
אני לא יכול לנהל את חיי כרצוני.
קשה לי אפילו לנסות.

אני מרגיש כמו ילד קטן.
צריך חיבוק ונשיקה מאמא.
אבל כשאבא שואל מה אפשר לעשות, אני מרגיש תחושת מחנק. (פיזית)
אמרתי לו שאני צריך אוויר.
צריך שיעזבו אותי.

נכון, ישנו אחד ולו מלוא הכוח,
אבל אנחנו 'ברוגז'.

רפואה שלימה!


אולי אתה ברוגז איתו, אבל אל תשכח שהוא לא ברוגז איתך.
אוהבים!

אוהבים
שיהיה רפואה שלמה!
אני מאוד מתחבר לכנות שלך "אנחנו ברוגז" תודה