לאחר מעידות קשות שעברתי בשבוע האחרון, אשר רק בנס לא הסתיימו בנפילה והתרסקות כואבת הרבה יותר, חשבתי לשתף בתהליך שעברתי כאן, ובתובנות שקיבלתי בעקבות המעידות שלי, בתקווה שזה יהיה לתועלת.
הגעתי לאס.אי. לפני כמעט חצי שנה, וזה קרה אחרי חודש בערך של קריאת חומרים באתר של שמור עיניך והשתתפות בפורום כאן.
כמו רבים אחרים כאן בפורום, בתחילת הדרך עסקתי בעיקר בכל מיני שאלות והתפלספויות סביב התוכנית, אך בכל זאת הרגשתי שזהו זה. זה המקום שבו אמצא פתרון לבעיה שמעיקה עליי שנים רבות, וזה הביא אותי לנכונות לצאת לדרך.
(ובדרך אגב - תמריץ חזק לקפיצה למים, היה הכנס הארצי של שמור עיניך שהתקיים באותה תקופה, ואשר בו פגשתי לראשונה אנשים נפלאים, שהיו בדיוק באותו מקום שלי, וכיום כבר אינם שם.)
אמנם הסקסוהוליסט צריך לפגוש את הקרקעית שלו, כדי להיות מחוייב לדרך החיים הרוחנית, אך גם זה קרה לי ממש בתחילת הדרך, הן בעקבות נפילות שהיו לי אחרי הפעם הראשונה בה הגעתי למפגש חי, ואשר הביאו אותי סוף סוף להכרה שאם אני לא מתחיל לפעול מייד אני לא יצא מזה, והן בעקבות תקרית קשה שהייתה בביתי, ואשר חידדה לי – בחסדו של אלוקים – את העובדה הפשוטה, שאם חפץ חיים אני, אני צריך לפעול.
ואכן שלושת החודשים הראשונים שלי בהחלמה היו נפלאים, כי אכן פעלתי בהם בדייקנות "לפי הוראות הספר", ביצעתי כל מה שהספונסר שלי אמר לי לעשות, וחוויתי לראשונה בחיי שחרור וחופש רוחני.
הבעיה שלי הייתה התופעה המוכרת אצלינו המכורים, והיא שהתבשמתי מידי מהר מאוויר הגבהים הזה שחוויתי.
השינוי שעברתי, והעובדה המדהימה שלראשונה מאז גיל 12 אני יכול לא לאונן שלושה חודשים ברציפות, ובנוסף לחוות שחרור וחיים רוחניים, מתוך ויתור על התאווה ולא מתוך מלחמה שבה אני חסר אונים, הביאו אותי לשכרון חושים,  ולא הפנמתי  שהחיים החדשים שקיבלתי במתנה הם אך ורק תוצאה של הפעולות היומיומיות שאני עושה.
אני זוכר שייחסתי את החיים החדשים שקיבלתי, בעיקר לחברותא, לשיתוף עם החברים, לכך שלראשונה בחיי אני לא לבד עם הסוד האפל הזה, ופחות לפעולות היומיומיות, ולכן למרות שהמשכתי לאורך שלושת החודשים לבצע בדייקנות את הפעולות, חשיבותם בעיניי הלכה ופחתה, ויחד עם זאת הלכה ופחתה לה תחושת חוסר האונים מול התאווה, כך שלמרות שהמשכתי לדקלם באוזני החברים ובאוזני אלוקים שאני חסר אונים מול התאווה, נעשיתי פחות ופחות מחובר לכך.
כמובן שקראתי על כך שאנו לעולם לא נחזור להיות אנשים רגילים, וגם ראיתי חברים שנפלו אחרי תקופות ארוכות, אך משום מה הדברים לא הופנמו אצלי, גם כשהייתי מדקלם אותם, והיו לי אלף ואחד סיבות לחשוב שאצלי זה יהיה שונה, אם בגלל אופי השימוש ה"לא כבד" שלי (אף שכיום אני יודע שגם אם הוא לא כבד ברמה הפיזית, הוא כבד מאד ברמה הנפשית והרוחנית), ואם בגלל עצם השיתוף והיציאה מהבדידות, וכו' וכו', וכך קרה שאחרי שלושת חודשי נקיות התחלתי לחפף בפעולות היומיומיות, ובנוסף התחלתי להתקע בצעדים, שהם לב ליבה של ההחלמה, וכך קרה שכבר קרוב לארבעה חודשים שעדיין לא סיימתי את צעד 4, בלי שום סיבה מיוחדת, אלא סתם מעצלות וחוסר נכונות להתחיל לפתוח את כל המקרים ולעבור על פגמי האופי שלי.
המעידה הראשונה שלי הייתה לפני חודש וחצי, והיא הייתה בשבילי איזושהי איתות אזהרה, והוכחה לכך ששום דבר לא השתנה, ולא ישתנה אם לא אעשה פעולות, ואכן זה ניער אותי במידה מסוימת מהאדישות ששריתי בה בחודש שקדם לה, אבל כנראה שזה לא הספיק, וכך קרה שבשבוע האחרון היו לי עוד שלוש מעידות קשות, אשר אמנם לא הזקיקו אותי לאפס את הנקיון לפי הגדרות אס.אי.,  (שזה נס בפני עצמו שקורה רק בזכות התוכנית, כי לפני שהגעתי לכאן, לא היה מצב שאני לא מאונן על עשירית ממה שראיתי...) אך הם החזירו אותי באחת לכל שימושי העבר, לכל הזבל והלכלוך שהייתי שרוי בו, ורק כעת אני מרגיש שנפל לי סוף סוף האסימון, שאני אכן חסר אונים מול התאווה, וששום דבר לא ישתנה בחיים שלי בלי תחזוק יומיומי של הפעולות, אשר שומרות אותנו בכושר רוחני מתאים.
את כל המילים היפות האלו ידעתי לדקלם היטב גם קודם, אך כנראה שהייתי צריך לעבור טלטלה כדי שהדברים יופנמו על ידי, ורק כעת אני מרגיש שההצהרה "אני חסר אונים מול התאווה" באה אכן מתוך תוכי ועומק פנימיותי.
חכם לומד מטעויות של אחרים. טיפש לא לומד גם מטעויות של עצמו.
אני לא הייתי חכם ללמוד מנסיונם של קודמיי בתוכנית, מתפלל שלפחות לא אהיה טיפש, ושאוכל לשמר את תחושת חוסר האונים לאורך ימים ושנים ארוכות.
 

תודה על התזכורות,
פעולות, צעדים. ועוד פעם פעולות, צעדים.