נעים מאוד newbody, שמי ראשית וגם אני מפלס את דרכי בין התאוות המוצעות לי בשפע (אל דאגה אף אחת לא רודפת אחרי, מדובר על פנטזיות פרטיות בלבד)
ממש לא תמיד, רק קצת לפעמים, מה שעוזר זו הצעקה המפורסמת נורא בי עמרם. זה מה שבא לי לצעוק כרגע, ואולי גם אתה בעצם צועק את אותה הצעקה?
לתאווה אני מאחל שתמשיך לפלס את דרכה מימינינו ומשמאלינו מעלינו ומתחתינו - זה לא איחול לאף אחד אחר, רק בשבילי ובשבילך ובשביל כל המעוניין לשחות בין הפיתויים האלו.
בברכת newheart, newsoul, newlife

הי חבר, לא הייתי כאן הרבה זמן,
כיף לקרוא את ההתקדמות שלך. שמחתי לקרוא שכבר הייתי בקבוצה חיה.
התמודדות לכולנו יש, אבל לא לכולם יש את האומץ לעשות עם זה משהו.
מאחל לך התקדמות בדרך ושבמהירות תרגיש את ההקלה שהתוכנית מבטיחה לנו.
מתפלל איתך לעוד יום אחד נקי ושפוי.

יום 26 לא מכוחי בכלל בכלל

גם אחרי אף אחת לא רודפת רק במוח המעוות שלי, הייתי בדרך לפורנו בשרותים כשהאתר הזה הציל אותי עכשיו, מבייש אותי לכתוב את זה אבל זה המצב, מזל שהאתר הזה הוא דף הבית, ומזל שהוא חי ויש פה אנשים שכותבים כך שאני החולה שליטה תמיד מרגיש כאילו אני מפספס משהו ואז נכנס לפה תמיד קודם.


ובנימה אופטימית (או לא) זו אני חוזר לשולחני
יום טוב ומחובר לכולם, מתפלל להצלה רק להיום, ואם לא לכל היום אז כמה שיותר דקות

הרבה מהכותבים פה מרגישים מבוישים, אני מרגיש מבויש גם מעוך, מחולשתי המופלגת לכל דבר שבערווה - וגם מהמיץ שאני נאלץ להוציא מעצמי כדי לדחות את התשוקה הזו לזמן ומקום לא ידוע. באמת שהתחברתי לכל מילה שכתבת.

דחיה של ה"סיפוק" לא עוזרת כי היא מצטברת...כמו שסוד הכניעה כתב פה בכמה הזדמנויות זה כמו לנסות לפקוק הר געש, הלחץ יהיה חייב לצאת מאיפשהו.

נראה לי שהבוס שלי עלה עלי שאני משתתף בקבוצות, פתאום הארוחות צהריים הן באחד ורבע, ואחר כך יש ישיבה עד שלוש (גם כשאני רוצה לאכול לבד במשרד פתאום מזמינים אוכל למשרד). אני כמובן פרנואיד, הוא היה מדבר איתי על דבר כזה, אני משתמש במחשב האישי שלי מהבית, ורק החיבור אינטרנט הוא של העבודה והרבה פעמים אני מתחבר דרך הטלפון הפרטי שלי, אז כנראה שהוא לא יודע וזה רק פראנויה ועדיין הלב דופק כשאני חושב על זה.
כשהייתי עם גברים לקח הרבה זמן עד שהייתי מוכן לאאוטינג, למרות שבסוף זה לא קרה...פה אני בכלל לא מוכן לשום סוג של אאוטינג, מספיק לי שאשתי יודעת וגם זה שני אנשים יותר מידי (אני ואשתי).

היום זו כנראה הייתה תזכורת למה יכול לקרות ובאיזו מהירות וקלות, והדבר היחיד שמפריד ביני לבין התהום זה חסדו האינסופי ב"ה.
מבייש אותי לרשום באותה הנשימה 26 יום, ואני בשרותים בדרך לפורנו (בהודעה הקודמת) זה נטו הודאה שה-26 ימים האלו הם לא שלי, הגופה שלי עברה את הזמן הזה נקיה אבל הנפש שלי נשארה מכורה כביום הראשון, ככל שעובר יותר זמן אני מרגיש יותר פגיע ויותר רגיש לתאווה...זו תופעה נורמאלית? מזה בעצם נורמאלי? הרי אני לא כזה, אני מכור, עם נפש כזו שמחכה לבריחה הבאה, ל"חופשה" הבאה מהמציאות המכבידה, החיים שלי לא רעים, אבל קשה לי לחיות אותם משום מה

היי ניו באדי היקר, תודה על הכנות והשיתופים. זה מאוד עוזר לי. שמח שאני איצך בדרך.

היום אני הרבה יותר רגיש לתאווה מאשר תחילת ההחלמה.
תיקון טעות: היום אני הרבה יותר מודע לזה שאני רגיש לתאווה מאשר ההתחלה.

המכ''ם נהיה חד יותר. הרגשות מספרות לנו בחופשיות רבה יותר את שהן מרגישות,יש דו שיח יותר פתוח ביני לבין הנשמה שלי, הבונקר פתוח ויש תקשורת הגם לא מספיק מפותחת אך קיימת. לפעמים בהתחלה יש קריזים וזה לא קל, אך ההפרש בין הגלים הולך ומתרחב, חבל יהיה לחזור לתחילת הסדרה...

אין כאן אבל מקום לשיכנועים והסברים לוגיית למה לא שווה ליפול. פשוט יש פעולות. לך עליהם בכל הכוח. והשחרור הרוחני בא יבוא.
עוזר לי לנסות טלפון לחבר, (לא רק וואצאפ) או קריאה בספרות, או מאוד חזק פעולה של שירות,

אוהב
הושיעה

השירות שאני מכיר הוא לנסות ולשתף בפורום ובוואטסאפ ולהיות זמין ככל שאני יכול לחבר שאולי יתקשר, זה מצחיק, כשחבר מתקשר הוא בדר"כ אומר תודה, אני עונה תודה הוא לא יודע כמה השיחה עזרה לי יותר ממה שעזרה לו, למרות שאי אפשר לכמת את זהאני ממש מרגיש יותר נוכחות אחרי שיחה עם חבר, אומרים לי תתקשר למישהו, מה אני אומר? אין לי מושג, אני לא יודע לבקש עזרה...כשגדלתי אבא שלי לימד אותי שיש רק אדם אחד שאני יכול לסמוך עליו וזה אני.

היום ה- 27, מתקדם במסע
הספירה נראית חסרת משמעות
היום אני בייאוש ודיכדוך, חסר אונים מול כל מה שבא מולי,
רק להיום אפילו אין לי כח לתאווה, כמעט נרדמתי על ההגה, התקשרתי לקבוצות אבל לא דיברתי
יום אפור כהה כזה, ישנתי פחות משעתיים רצופות הלילה, אשתי כועסת עלי, אני מאוכזב ממני
יש לי טינות על כל בריה שראיתי היום, מזבובים ועד נשים (כולל עצמי).

מרגיש מפורק לגמרי, תפילת השלווה מרדימה אותי ואם לא הייתי עובד מול מחשב אז גם לא הייתי נכנס לפה

במקום יום זך יש לי יום כז(ב)

וואו איך שאשתי מנהלת אותי

באתי הבייתה...חושש מה יהיה, בפעם האחרונה היא ירקה עלי אש וגופרית...מה יהיה עכשיו
לא רציתי לחזור הבייתה, באמת...אבל סגרו את המקום עבודה להיום, אז חזרתי הבייתה.
נו טוייב...אז נכנסתי הבייתה ביראת הכבוד והעונש הראויות, אשתי נתנה בדיוק לילדים לאכול, שמונה בערב והם עדיין ערים
בדרך כלל בסביבות 7 הם כבר במיטות ישנים.
אחרי שהם במיטות שאלתי את אשתי אם היא עדיין כועסת, היא אמרה שלא, אז שאלתי למה היא לא דיברה איתי מאז שנכנסתי הבייתה?
היא אמרה שהיא חשבה שאני כועס, אמרתי לה שרשמתי לה מייל מאוד ארוך שבסופו רשמתי בבירור שאני מבין שהמייל שהיא שלחה לי זו ההתנצלות שהיא יכולה להפיק כרגע ואני סולח לה...אז היא חייכה אלי...לא ציפיתי לזה, פתאום אני לא עייף ולא אפור לי...לילה קריר בחוץ ונעים, אשתי שולטת בלב שלי ביד רמה, שלטון יחיד ללא עוררין, ב"ה שהיא אוהבת אותי

היום, לפני כשעה היה אמור להיות היום השלושים ושלוש (לג בנקיות ?!?!)
אבל זה לא המצב, אני לא נקי, כרגע אני לא מרגיש כלום, מרגיש את כל הניורונים בראש שלי מתכוננים לירות כאב וייאוש אבל בינתיים כלום,
כמו מישהו שנחתך מנייר בשניה הראשונה לא מרגישים כלום אחר כך זה שורף...

אני רוצה לתאר את מאורעות הימים האחרונים שהובילו אותי למעמד ה"מכובד" הזה של לא נקי.

ביום חמישי ההורים שלי כדרכם באו לביקור, במהלך הביקור כדרכם אבי ואשתי רבו ביניהם (יש להם אופי מאוד דומה),
לאחר הביקור אשתי הכריזה שהיא לא מוכנה לביקור פעם בשבוע (אני שמעתי אני לא סובלת את ההורים שלך, תיזהר שלא להתנהג כמוהם)
התקשרתי לחבר להתייעץ, ידעתי שהעניין מפיל עלי עומס נפשי לא רצוי כרגע ורציתי לחלוק.
ביום שישי לא התעוררתי, החליפו את השעון, וככה הלכו לי התפילה, ההערה של הילדים למסגרות, והסידורים שתיכננתי...
אבל אני מפותח, נכנסתי לקבוצה ולימדו אותי שצריך "למסור את זה", אז דיברתי עם אבא שבשמיים ואמרתי לו שאני לא כועס ואם התוכנית שלו שאני לא אספיק כלום
זה לא בעיה שלי ואין לי יכולת להתנגד.
נכנסה שבת בדחילו ורחימוואיך שהוא מצאתי את עצמי בבית הכנסת, מצב רוח מרומם אבל רק באופן מלאכותי, בפנים עדיין חשבתי על אשתי וההורים שלי והילדים והשעון הארור.
קידוש, באתי לאשתי ורציתי לקדש על מיץ ענבים...אשתי אמרה לי שהיה לה שבוע קשה והיא דווקא מעדיפה יין, ויין מסויים ויקר שיש לנו לארועים מיוחדים (ברטנורא מוסקטו אם אתם חייבים לדעת)
לא רציתי אבל רציתי לרצות את אשתי, את הסטטוס קוו אף אחד לא ישבור פה גם לא החולשה שלי מול אלכוהול.
קידשנו הרמנו לחיים גם הבן שלי בן השנתיים וחצי שתה קצת ואז התנהגל לא יפה ובכה וצרח ושמתי אותו במיטה..כשעברתי את סף דלת חדר הילדים קרה אסון
נפלה המזוזה (או יותר נכון הפלסטיק החיצוני של המזוזה, עם הקלף?), פזצטה על הריצפה לחפש את הקלף, הבן שלי נורא התעניין מדוע אבא שוכב על הריצפה ומנסה להכניס ידיים מתחת לארון.
בסוף גם הזזתי את הארון ואז התחוורה לי התמונה...אין ולא היה קלף, הלב שלי דפק בקצב לא אחיד, אשתי אמרה "ידעתי, הוא מתעורר בלילה כאילו עשו לו בווו"
במהירות לקחתי את המזוזה עם הקלף מחדר האורחים וקבעתי אותה בדלת של חדר הילדים (לא יודע אם זה מותר בשבת אבל עשיתי).
ישבתי ליד השולחן ועכשיו כבר גמעתי את היין בקצב מהיר יותר ופזלתי לעבר הבירה, אשתי שקלטה את תנועת הנפש מיהרה להרגיע אותי ולהצניע את הבירה.
הלכנו לישון (או שלא) לאשתי יש איזו בעיה רפואית כך שכואב לה אחרי כמה זמן של פעולות כאלו, ניסינו בשבת (ביוזמתה) ושלוש פעמים הפסקנו באמצע
אז עוד לא הרגשתי בעיה כלשהי למרות שידעתי שאני לא במצב יציב כשהייתי יום קודם לכן.
ביום ראשון אשתי התחילה בשעה טובה ללמוד ואני ביקשתי מההורים שלי להגיע לעשות בייביסיטר ועל הדרך לבטל את הביקור מאוחר יותר השבוע בזמן שאשתי כן נמצאת.
כשהגעתי הבייתה ניהלתי שיחה שהלכה והחמירה עם אבי...
פה צריך לעשות הפסקה ולתאר שאני מאוד מעריך ואוהב את אבא שלי, אבל גם ירשתי ממנו תכונת אופי לא טובה
אני לא שוכח, וגם אם אני סולח המצב לא חוזר לקדמותו ופעם מזמן הוא היה אחראי לזה שבסופו של דבר נפרדתי מהחברה הראשונה שלי דבר שהשליך אותי למערבולת של אלכוהול ונשים עד בלי די,
מאז בואו נגיד שאני לא מתייעץ איתו בערך על כלום.
                                                                  ...אז השיחה מחמירה ואני מסביר לו בעדינות ולא בעדינות שאני לא אתן לו לפגוע בילדה שלי (הסביר לה שהיא צריכה להוריד במשקל) ובבן שלי
(מנסה "לחנך" אותו באותה הצורה שחינך אותי ואת אחי) ובאשתי (מוצא את הדברים שהכי כואבים לה ומזכיר לה כמה שהיא לא שווה כלום) והוא מצידו לא הבין מה אני מדבר, אחרי כמה דוגמאות הוא השתכנע
ו"ביקשתי" ממנו יפה שחוץ משלום שלום לא ידבר יותר עם אשתי (את אותה הדרישה קבעתי גם לאשתי באותו הערב).
אחרי שההורים שלי הלכו רציתי לאכול, רציתי להתפלל, רציתי את אשתי שעדיין לא חזרה, הסתובבתי בבית חסר מנוחה...איך שהתחלתי להתפלל ערבית אשתי חזרה, סימנתי לה שאני מסיים ואני אהייה איתה.
באותו הערב (למרות שזה קצת מצא חן בעיניה) הכרחתי את אשתי למין, אשתי התרשמה מכמה שאני מתאווה אליה ולא העלתה לדקה במחשבתה שזה לא קשור אליה בכלל.
יום שני עבר בקושי, לא רציתי כן רציתי לא רציתי אבל בסוף הלכתי לקבוצה...הייתה לי הרגשה רעה ולא ממש רציתי לשתף, לא זכרתי אפילו כמה ימי נקיוות היו מאחורי, אפילו את השיתוף בקושי שמעתי,
היה לי רעש חזק בראש שנחלש טיפה כל עוד אני דיברתי וחזר לפול ווליום אחר כך, אחרי הקבוצה נשארתי לדבר עם חברים, לא הבנתי איך אני משתף אותם בדברים כאלו אבל זה יצא ממני כמו מפל מים.
אחרי שהחבר האחרון פרש לביתו (היה מאוד מאוחר) נסעתי לקניות...בקניות דיברתי עם אשתי כל הזמן כדי לא לשים לב מה קורה מסביבי.
חזרתי הבייתה אחרי חצות וקצת אחרי אחת הלכתי לישון...את השעון המעורר לא שמעתי וגם את המכות שאשתי היכתה אותי בנסיון להעיר אותי לא הרגשתי, התעוררתי כרגיל מאוחרוהבוקר היה טרוף לגמרי.
תפילה של ראש חודש + חוסף ותוספות 50 דקות, להכין את הבן שלי עוד חצי שעה ועפתי מהבית כדי להגיע לעבודה שוב באיחור...מאוכזב בפעם המי יודע כמה מעצמי שלא הצלחתי מה שרציתי.
אחרי ששלחתי מהשרותים מייל לאשתי שמסביר שאם זה כל כך מפריע לה אז אני אשן בחדר אחר לא יכלתי יותר, איבדתי את המעט שפיות שעוד נותרה בי.

הגב כואב לי והייתי מאוד עצבני והכאב ראש המדובר מתגלגל לו לחזית הראש

עכשיו כבר פועם לי כל הגוף בכאבים פיזיים ושאינם כאלו, רצון עז לבכות, ורצון עז יותר לא לאבד את המסיכה, של עובד שעובד.
מבקש מהשם שהנפילה (מילה כל כך עדינה למה שהיא מתכוונת) לא תהפוך להתרסקות

אגב יש בעיות עם ההרשאות באתר

בס"ד
ל - newbody היקר!
וואו!!!
קראתי ולא יכולתי להפסיק
מאוד מזדהה עם הנפילה בעקבות המערבולת הרגשית...
לימדו אותי בתוכנית כמה דברים בעניין הזה...
והעיקרי והחשוב שבהם זה
תפילת השלווה
כלומר לא רק כתפילה אלא כדרך חיים
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
בעצם זה הדברים שתלויים בסביבתי בחברי, משפחתי, אשתי, הורי וכו'
אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי
זה בעיקר הדברים אצריך לשנות אצלי בחשיבה, בגישה, בדיבור, במעשה וכו'
ומכיוון שזה לא כל כך פשוט להבחין בין הדברים
אנו מתפללים לתבונה להבחין בין השניים
ויש מסיימים את התפילה במילים רצונך יעשה ולא רצוני...
שבעצם מחדיר לנו את התחושה
שאנחנו אחראים רק על הפעולות הנכונות שיש בידנו לעשות
אך לא על התוצאות...
בהחלמה רבה מכל הלב!

היום יום אחד לנקיות  :-\

ב"ה שאתמול לא נגמר בהתרסקות, למרות שעדיין מגרד לי התאווה (זה כל כך מתוק, רק עוד קצת ודי), הלגימה הראשונה הייתה יקרה לי מידי  :'(

הבעיה לאחר שקראתי שוב ושוב את הפוסט הקודם מתחלקת לכמה שלבים:
אני נכנס לסטרס ריגשי - אני לא משתף או משתף אבל לא משחרר
אני נכנס למערבולת ריגשית - במצב כזה אני עסוק בהישרדות (כפי שאני מבין אותה) ולא מבצע שום פעולה שלא קשורה (להבנתי הצרה מאוד) באופן ישיר להישרדות
אני עומד על קצה התהום - בפחד תמידי ליפול בקושי נושם רק לא לאבד את שיווי המשקל
אני נופל - הרוח הקלה ביותר מפילה אותי לתהום ללא תחתית.

אני צריך צעדים
אני צריך חברים
אני צריך קבוצה

בלעדיהם אין לי סיכוי והתהליך הזה פשוט יחזור על עצמו.

אוהב ומצטער לשמוע.
שיהיה רק לטובה בעז"ה.

אוהבים אותך באופן מיוחד ניובדי!  אתה אחד מעמודי התווך של הפורום! 
מצדיעים לך על זה שקמת כל כך מהר, ומאחלים לך שפע של נקיות!!! חזק ואמץ!

mi כתב on 01 אפר' 2014 21:39:


אני מנסה וזה ממש לא קל




אני בוחר להאמין שאין רע יורד מלמעלה ולכן רק צריך עוד לגלות את הטוב




לא מרגיש כמו עמוד אבל תודה אני מניח
אני פשוט רושם לעצמי יומן בכדי לראות לאן אני הולך ואם אני מתקדם לאן שאני רוצה ובקצב שאני מעוניין...
בקשר לתגובות שלי על פוסטים של אחרים זה בגלל שיש לי דיעה על כל עניין בעולם בערך, זו לא תכונה טובה, במיוחד כשאנשים נפגעים ממנה (בעיקר אשתי)
מקווה שלא יקרה, מקווה ש"למען הסדר הטוב" יערוך כשצריך, ומקווה שהשם יקח את זה ממני לפחות רוב הזמן אם לא לצמיתות