היום נפלתי, לא סתם, היתרסקתי
רציתי לשתף, אפילו פתחתי את הפה לדבר, אבל לא יצא לי האוויר
איזו בושה, איזה כעס על עצמי, לפעמים אני חושב שאני קצת שונא אותי, ככה בתת מודע
היום התעוררתי לתוך סיטואציה של אוננות, כשההכרה נסחפת לה אט אט פנימה על ענני השינה, קלטתי שאני מאונן מתוך שינה!
כמובן שלא יכלתי לעצור, קול בתוכי קרא "זה לא בסדר, זה לא יגמר טוב" אבל הושתק ע"י סרטון פורנו בטלפון, אחרי מעשה פתאום קלטתי שהפסדתי תפילה בציבור והילדים יאחרו לבית הספר אם לא אעיר אותם עכשיו...קפתי מהמיטה כנשוך נחש, והתחלתי לעורר את הסופה בבית, תוך חמש דקות תוך כדי מלמול ש בירכות השחרהכנתי ראוחת בוקר למתעוררים הרמתי את התריסים והדלקתי את כל האורות בבית, רצתי כמטורף ממיטה למיטה מנענע את הילדים ומאיץ בהם לקום, כל זה תוך כדי שמירה על דממה כמעט מוחלטת, אשתי הייתה ערה כל הלילה עם התינוקת, ואם היא לא ישנה כמה שעות רצוף אני לא אחזור הבייתה אלא אל הגיהנום של דנטה.
הבן הקטן שלי שיהיה בריא, התחיל לצעוק, אני עם תפילין עלי ניגש אליו ומנסה להסות אותו, הוא רואה את אבא בא כועס ומאיים עם על הציוד עליוף תינוק בן שנתיים מתחיל לבכות בבית, מה לא הבאתי לו, מוצץ בקבוק סנביץ' ממתק, הכל רק שישתוק, סיימתי את ה"תפילה" למעשה זו הייתה הקראה מהירה מאוד ב-200% של הטקסט, האותיות יצאו חבוטות מפיהנחתי את ציוד התפילה על השולחן והלכת להכין את בני לגן, תוך כדי ביתי הגדולה כבר הכינה סנביטצ'ים לכולם ואכלה ארוחת בוקר... כולם היו מוכנים ליציאה... רגע יש עוד חצי שעה ליציאה... הכנתי את בני לאוטו ותוך 5 דקות כבר חזרתי הבייתה אחרי ששמתי אותו בגן וקניתי לחם נוסף, אשתי התעוררה, החרדת קודש נכנסתי לחדר השינה קבל את רוע גזר דיני. היא ביקשה לחבק את הילדים וכולם (כולל אותי) יצאו מהבית, על הכביש כל נהג שנהג מתחת ל-80 קמ"ש בתוך העיר ומחוצה לה ננזף בעזרת הצופר, בעוד אני רואה את מיכל הדלק מתרוקן אני מגיע לעבודה, ואז טלפון מאשתי...טלפון רביעי מאישתי...שחכתי להוציא את הטלפון מהשתקה, והיא שופכת עלי את קיטון הרותחין דרך הטלפון, שיחה שניה לאחר דקה של ניתוק שוב צעקות, בשיחה השלישית לא טרחתי לקרב את השפורפרת לאוזן פשוט חיכיתי שהקול יגווע והיא תנתק בכעס.
ככה נראה הבוקר שלי אחרי נפילה, רציתי להפסיק באמצע, באמת שרציתי למה לא יכלתי, כל היום בא לי לבכות מהחוסר אונים ולהקיא כשאני מעלה בזיכרוני את מאורעות הבוקר, התקשרתי לקבוצה בבוקר, לא סתם אלא כי רציתי לשתף מישהו... חיכיתי לזה אבל זה לא קרה... התקשרתי לקבוצה בצהריים שמעתי את סיפורו המדהים של שמואל (נדמה לי) הזדהיתי עם הכאב, כאבתי אותו עוד הבוקר וכל שאר היום שעובר עלי, רציתי לשתף, אפילו יצאתי מהשתקה אבל לא יכלתי, בושה, אשמה, כעס, ועצבות... כל אלו חוברות כנגדי ואני לא ממש יודע מה לעשות עם זה, אשתי רצתה שאפסיק להתפלל במניין כי הוא מסתיים מאוחר מידי ואני לא מצליח לעזור עם הילדים בבוקר, ואני מסכים איתה...אולי השם כועס עלי? הרי לא מורידים בקודש (עד כמה שהתפילה שלי היא כזו או לא לא ידוע לי עדיין, בדרך לבית הספר שאלתי את הבת שלי "נכון שאבא עצבני לפעמים בבוקר" היא ענתה לי שכן וזה מפחיד אותה, ואז שאלתי אותה אם היא מכיר אבות של החברות שלה והאם אני אבא רע...היא אמרה שהיא לא מכירה אבל לא נראה לה שאני אבא רע, חצי מהדרך לעבודה הייתי עם דמעות בעיניים
צריך שינוי, לא עוד היא סיסמא שחוקה כבר ולפי מה שקראתי אז לא רק אצלי, צריך לעשות מעשים ומהר.
