איסרותודה אני מבין שזה חלק מהתהליך אבל אני אתן לך דוגמא קטנה איך זה מרגיש לי...
לי יש פחד גבהים (מצחיק בהתחשב בגובהי), אבל הייתי בטקסס והקבוצה שאיתה הייתי החליטה ללכת לפאר שעשועים
לא רציתי אבל הלכתי (כמו הקבוצות חיות או טלפוניות וכמו כל התוכנית הזו בכלל תיכף אסביר) רציתי באמת להינות מפארק שעשועים כמו שצריך בפול סייז ולא דוגמיות כמו שיש בארץ
שיכנעו אותי לעלות לרכבת הרים תמימה למראה, עם ציורים של הלוני טונס, זה גם היה ליד הכניסה אמרתי וואלה בטח רכבת הרים למתחילים, בעשר שניות הראשונות היה סביל, חרקתי שיניים, הידקתי אחיזה במעקה הרופף תוך כדי חצי חיוך בערך, ואז הייתה עליה,ועליה ועליה וראיתי את הנפילה, החרדה השתלטה עלי ורציתי לרדת, ירדו לי דמעות, לא יכלתי לרדת מהרכבת בגובה עזריאלי אז נשארתי בכיסאי קפוא, תמחילת הנפילה ועד שהרכבת עצרה זעקתי באימה אפילו בלי זמן לקחת אויר...
למה אני מספר את כל זה? כי זו ההרגשה שלי כעת, שניה לפני הנפילה הגדולה אחרי כמה טלטלות, רוצה לרדת מהרכבת אבל לא יכול, ברגע שהמסע התחיל ירידה מהרכבת יכולה להסתיים בפציעות קשות או מוות ואני לא רוצה למות (פעם ראשונה בחיי שאמרתי את זה בכוונה).
בכי, זעם, משטרה, טינה, כאב, תאווה, קבוצות....פתאום הכל מעורבב, יש לי רעש בראש שאני לא יכול לכבות, גם בלילה לפני השינה, גם כשאני מתפלל, גם בנסיעה וגם באכילה...
הדבר היחיד שמשתיק את זה קצת ולקצת זמן היא כניעה לתאווה אחרת שכנראה חוזר לנוף חיי, האלכוהול, ואני לא רוצה לשתות, באמת, בכוס בירה הזו כבר השתנתי לעצמי הרבה לפני שידעתי מי או מה זה AA ובטח שלא הכרתי את SA.
אמר לי אתמול חבר "תמסור את זה להשם, תרד על הבירכיים ותתחנן, לא יודע למה זה עוזר אבל זה עוזר"
אין לי מה להפסיד, אתמול לפני הכניסה לגוב אריות אחד שזה ביתי ירדתי על הבירכיים, תפילת השלווה לא הרגיעה אותי אז הוספתי קצת מעצמי, בצעד כושל ובידיים רועדות פתחתי את הדלת, היה כנס כל וועד הורים, ב"ה אשתי עסוקה (מי אמר שתפילת השלווה לא עזרה?)...חמקתי לחדר, רציתי להתקלח ולהרדם לפני שהיא תדבר איתי, לא הספקתי, על הדרך היא הטיחה בי איך שאני נוהג כמו משוגע (לא טענתי שאני לא ובזמן האחרון אם מישהו יבדוק יש סיכוי לכדורים צבעוניים), שאני שותה לעיתים סתם לבד, ואיך שאני מתדרדר, הקשבתי מתוך הגולגולת שלי, ממש ראיתי אותה כאילו דרך חלון של בית, לא הייתי שם, בבוקר חמקתי מהמיטה הערתי את הילדים בדממה מוחלטת והוצאתי אותם מהבית במבצע צבאי מורכב, ויצאתי לדרכי, משאיר מאחורי את חוסר האונים מול אשתי בדרך לחוסר אונים אחר מול המשטרה...כשהגעתי חזרתי על תפילת השלווה, ונכנסתי פנימה...לאחר שעה המתנה אמרו לי שהחוקר שאמור לחקור אותי לא יהיה היום הוא חוקר איזו תאונת שרשרת מחרידה באיזור ואמרו לי לבוא מחר...באוטו חזרה הודתי לאבא שבשמיים על עוד יום אחד של נסיעה בכבישים ולא בגיהנום (עבורי) שנקרא תחבורה ציבורית.
הפעם לא נסעתי מהר, נהנתי מהנוף בדרך לעבודה וכעבור שעה גם הגעתי לעבודה.
עכשיו ממשיך עם הרעש בראש שותה קפה שאוכל להשאר מרוכז, עונה לאשתי כמעט רק בסמסים (אם היה ספונסר בטח היה אומר לי לענות לה ולדבר איתה, אבל לגמתי כבר את מנת הצעקות החודשית (ואולי אף השנתית) שלי ממנה אתמול, למרות שזה היה גם טוב, למדתי על החרדות שלה שאני גורם לה...עוד רעש נוסף לי לראש, צעקות ובכי שלה... אם הקב"ה רוצה לדבר איתי הוא יצתרך לצעוק מאוד חזק כי את עצמי אני בקושי שומע...
אה כן... יום 12 יוצא לדרך, נקודת אור בים של טירוף