ברוך ה' עברתי יום לא פשוט כולו נסיעות זמנים לחוצים ואיחורים למקומות חשובים, בנוסף לקושי שמוסיפה כמובן העובדה שבנסיעות בתחבורה ציבורית יש הרבה טריגרים מהלכים סביבי. עם כל זה חסדי ה' גדולים הצלחתי לשמור על השלווה ועל הנקיות וזכיתי ללמוד תובנות חדשות מהספר הלבן. בעזרת ה' אני יותר ויותר מבין עד כמה אני מכור וחסר אונים מול התאוה ובעזרת ה' אני מקוה שלאט לאט יפתחו לי יותר אפשרויות ליצור קשר עם חברים/ ספונסר ולהתחיל לעבוד על הצעדים. אגב תודה לך טהרני על התובנות שעזרת לי לקבל בענין זה.
תודה לה' על זה שאני ביום החמישי לנקיות.
תודה לה' על כך שהציל אותי מנפילות כמעט בטוחות היום.
אנה ה' תן לי כח רק להיום להיות נקי, רגוע ועם קבלת כל אדם כפי שהוא (גם את עצמי).

שלום לחברי הצעדה ובפרט ל"הכל לטובה" !
נכון התחלתי לספור ואמרתי שזהו , אבל זה קרה לי הרבה פעמים בחיים ."מחר זה נגמר","ממחר מתחילים" וכו' הן ססמאות השגורות בפי, אך גם עתה שנכנסתי לתכנית ולקבוצות משהו השתבש.
כן ,קצת מאוכזב מעצמי.
יהיו ממכם שיגידו -זה חלק מהתהליך, יהיו שיאמרו תנסה לקחת את התכנית יותר ברצינות, יהיו שיגידו -דבר עם הספונסר פעמיים ביום, יהיו שיבטאו בקריאת עידוד הכל לטובה אחי , תתחזק יהיה טוב!
הכל נכון.
אבל אני רוצה לשתף אתכם במה שמתברר לי לאחרונה.
אני מדבר על חוסר אונים מול התאווה וההבנה שהגעתי לקרקעית שלי. מכאן אפשר רק לעלות.
אני חושב שבכל פעם שניסינו להפסיק והבטחנו לעצמנו לא הצלחנו כי ידענו שיש עוד מקום שלא הגעתי אליו, שהמינון אולי צריך להשתנות ואז יהיה טוב יותר, שאולי רק הפעם מותר לי כי אני במתח..אולי רק היום ומחר כבר לא... כי אם נאמר אחרת אז למה לא הפסקנו?

אני גם חשבתי לפני 3 חודשים שהקרקעית שלי הגיעה. ואחרי 70 יום הבנתי שעוד לא .. ואחרי כמה ימים גיליתי שאולי אני באמת לא סובל. כי אני לא חסר אונים. אז מה קצת תאווה לברוח אליה במצוקה זה מחלה? קצת צפייה בפורנוגרפיה הופכת אותי למכור?
אז החלטתי לחפש את הקרקעית. עד שארגיש שזהו חציתי כל גבול בא לי להתאבד ,אז אני יתאבד על התכנית וכמו כל המכורים הכבדים עושים מהפף, מסר אישי מדהים , גיבור הפורום, גיבר SA גיבור ישראל, פרס ישראל ומה שתרצו...
ואז אמרתי -לא .לא חייב.
האמת שקראתי סיפור אישי של סוד הכניעה שהבהיר לי את הנקודה הזאת.שווה קריאה.

אני לא יודע אם מחר אני לא יפול. אבל אני יודע שאני היום ולא מחר מוסר את רצוני תנועותיי מעשיי מחשבותיי תאוותי לאלוקים. נותן לו לנהל את החיים ולא אני או התאווה שע"י אני מנוהל.
מקווה שתספרו מה בשבילכם עזר להבין שאתם חסרי אונים/הגעם לקרקעית

אוהב

כנפי רוח

נפלתי! אחרי חמישה ימים של נקיון נכנעתי אבל לא נתתי לרבש"ע לעשות את העבודה בשבילי. נכנעתי ונתתי לתאוה את מה שרצתה.
אני ממשיך להרגיש חסר אונים אני לא יכול להתנגד לזה אבל זה מקומם אותי מעולם לא הצלחתי בעבר ואני לא מצליח גם עכשיו להרגיש שהפתרון הוא להרפות. תמיד למדתי להיאבק להלחם לשלוט בנפש הבהמית שלי. זו טעות זה לא ההתמודדות שלי? קשה לי לקבל את זה הרי אני קמתי והכנסתי מה שהכנסתי לחיפוש, אני ישבתי בהנאה וצפיתי ב... ועשיתי... אם לא אני אז מי? אם אזרוק את האשמה מעצמי אז מה עוצר אותי?
יש פה איזשהו עומק שאני מרגיש אבל לא מצליח לגעת, איפה שהו בתחום הידיעה והבחירה או התשובה שקדמה לעולם. בינתיים אני כואב ומבולבל ורוצה לצאת להתגבר- אבל אולי זה לא מה שצריך...

וואי תשובה שלימה! כמה כאב לי לשמוע! משתתף מאוד בצערך. לא אשקר אם אומר שעלו בעיניי דמעות כשקראתי שנפלת.

לעניין ההתלבטות שלך - אני מסכים שזה קצת מסובך. בגיל צעיר יותר אולי היה קשה לי להבין את השיטה, וגם כיום אני לא בטוח שאני עובד לפיה. בכל אופן, הרעיון הוא שאתה כן נלחם, אבל מטרת המלחמה היא להיכנע ולהודות בחוסר אונים ומתוך כך בדרך נס ה' לוקח את זה ממך. אני חושב שהפוסט על הגלים קצת מסביר את זה.

אם כן, הפתרון הוא לא להרפות אלא להשקיע מאמץ בכניעה ובהודאה בחוסר אונים. להתייצב מול תאווה ולומר: "כן, זה מעניין אותי! אני חסר אונים מול זה!" ולא לרמות את עצמי ולומר "אני מתגבר על זה! זה מגעיל אותי!"

מקווה שעזרתי. אשמח תמיד לעזור בפורום, במייל, בטלפון ובכל דרך נוספת שתחשוב עליה 

בעזרת ה' יום ראשון עבר בנקיות.
חזרתי לשגרה הצבאית עם העבודה הצפופה. מתפלל לה' שהעיסוק המתמיד והחשוב יסיח את דעתי מתאווה וקלקול ומאידך שיהיה לי מעט זמן פנוי שיספיק לי להתחיל בעבודה על הצעדים ובקבוצות  הטלפוניות.

אני מוכרח לסיים כי אני נרדם תו"כ הקלדה וחוץ מזה כנראה אני גם קם עוד מעט
לילה טוב ונקי יהודים!

שבוע טוב בהרבה סיעתא דשמיא היה הרבה עיסוקים ועבודה מענינת בימים האחרונים (כולל שבת) ולא היתה לי אפשרות אפילו לפנות לבי לבטלה כדי שתכנס התאוה ולכן בלעדית בידי ה' אני נקי כבר יום שלישי.
אני רק מקווה ומתפלל שכאשר ירד קצת הלחץ אני לא אמצא את עצמי חוזר לתאווה הישנה וה'טובה', מה גם שיש לי פחות זמן לעלות לקבוצות, לעבוד על הצעדים ולא ליצור קשר עם חברים כמו שרציתי לעשות כבר מזה זמן.

אוי ווי אפילו בזה אני נכשל אחרי שכתבתי במשך עשרים דקות הודעה תוך כדי ניקור קשה אני פשוט נגעתי בעיפותי במקום בעיתי והכל נמחק. לא נותר לי אלא לכתוב שאני נפלתי אתמול בערב ואחר כך.עוד פעם ואני עייף ומיואש ומרגיש חוטא גדול. מחילה מכם על ארס היאוש שבדברים אבל אני שוחה בשגעון במעלה הזרם ולא מפסיק להסחף הלאה במורד.
אולי ה' יציל אותי הוא יודע כמה שאני רוצה אני רק עצלן מכדי לפעול לזה.

איתא בספר הלבן, שצריך להיזהר שלא להיות עכבר, כלומר:
עייף מדי, כועס מדי, בודד מדי ורעב מדי.
בצבא בהחלט קשה לא להיות עייף מדי...
לבנו איתך!

הבנתי לפי ההודעות שלך שאתה הולך לקבוצות,
האם אתה באמת חושב שאתה "חוטא גדול" כמו שאתה כותב,
מהניסיון של החברים זה רק מפריע להחלמה,
בכל מקרה אוהבים,
אני נמצא במצב בדיוק שלך, כרגע.

תודה לכל המגיבים והמעודדים. לטהרני היקר אני אמנם מכיר את האמירה אבל לצערי עכבריות היא מציאות שלרוב נכפית עליך ולא קורית מבחירתך  (אולי חוץ מהבדידות שאני חש לעיתים גם כאשר 'נכפים' עלי חברים או בני משפחה רבים ואוהבים) .
ואבי אמנם לא הצלחתי עדין להביא לפועל את רצוני ללכת לקבוצות אבל כן זכיתי להקשיב (בעיקר) לקבוצות טלפוניות ולקרוא המון באתר, בפורום ובספרות הנלווית על כך שאין זה נכון להחלמה לראות בעצמך חוטא ולייסר את עצמך. אולם בכל זאת אני מרגיש עדיין שאיני מסוגל לכתוב שאני חולה ולא חוטא כאשר כל ישותי צורחת במרה על המעשים שאני עושה מרצוני החופשי ואפילו בהשתוקקות וצהלה (לא שמחה אגב אני מרגיש ששמחה היא מין רגש טהור ואמיתי שזכיתי להרגיש אותו פעמים מסספר ואין לי ספק שאין כל קשר בינו לבין אותו ריגוש פרוע שאני חש בעת מעשה העוורה). אמנם אני מבין בשכל שכך צריכה להיות הגישה אבל קשה לי עדין לקבל את זה.
בכל מקרה תודה ולילה /בוקר טוב לצערי אני לא יכןל לומר שמסתיים לו יום ראשון בנקיות כי היום נפלתי
על ידי הטריגר הכי עלוב שיש- היה לי משעמם בשירותים (...). אבל אני אבצע פה לפחות באופן חד פעמי מה שראיתי אצל אחד החברים (ניובדי נראה לי - תודה בכל אופן)  ואכתוב על מה אני מודה לה'--

על שנתן לי חברים טובים שעוזרים לי
על החיילים שלי שהם בחורים טובים עם הרבה מוטיווציה וקצת פחות משמעת
על חברי המפקדים על העזרה והאהבה הרבה שהם מעניקים
ועל הזכות המאד מיוחדת לעמוד על הגדר של אחד היישובים באיו"ש להביט בבתים החשוכים ולדעת שבתוכם ישנים בבטחה יהודים צדיקין וצדקניות ותינוקות של בית רבן ואני שליחו של ה' לשמור על חייהם מהמרצחים שגרים בסמוך.
על זה שזכיתי להתפלל מנחה, ערבית ושחרית במניין
על המשפחה האוהבת שיש לי בבית
על זה שבסוף אני יכול לנוח עכשיו ולא לצאת לעוד משימה כמו שתוכנן
ועל שיש לי אבא בשמים שגם אם אני אטום ולא מרגיש הוא שומע לכל תפילותיי ורוצה בטובתי כאילו הייתי בנו יחידו
אז מה כבר יכול להיות רע?

ברוך ה' הולך לישון לאחר יום נקי מתחיל את הספירה מחדש.
עוד מעט אני צרוך לקום לזמן מה ואז אני מקווה שתהיה לי אפשרות לשתף יותר את מאורעות היום ענין שהחלטתי מעט להקפיד עליו בזכות הפוסט של הדוקטור ובגלל הצורך הגדל שלי בעזרה. אולי אפילו אצליח בסוף להבין שאני חסר אונים ולהכנע בפני ה'..

אני חושש שההתמקדות בעיניין תשעים הימים קצת גורמת לי לדשדש במקום. בסוף הצעדים הם הפיתרון ולמעשה תשעים ימים זה לא מה שאנחנו רוצים, אנחנו רוצים יום אחד- היום הזה!
אני לא יודע למה אבל אני לא מצליח לעבור את צעד אפס. כלומר חלק מזה קשור לעובדה שקצת קשה לי להגיע לקבוצות באמצע השבוע כשאני יוצא רק בחלק מהשבתות וקצת קשה לעלות לקבוצה טלפונית ולהגיד ' אני תשובה שלימה מכור לתאווה שמתבטאת באוננות, צפיה בפורנו ומציצנות' כאשר יש סביבך חברים 24/7 שבטוחים שאתה צדיק הדור. אבל בכל זאת יש דברים שאני חייב להתחיל ואם לא אני לא אגיע בחיים לנקיון אמיתי וגם אם יהיה לי סך של ימים נקיים תמיד אחיה בידיעה שזה שריר המתכווץ ומתכווץ ובסוף יקרע והנפילה תהיה איומה ומייאשת. כי הפיתרון הוא לא להצליח לנצח את התאווה אלא לטפל בחסכים והפגמים שאפשר ולגיע  לדבקות ותלות מוחלטת ברבש"ע.

האמת היא שאני לא יודע מה גרם לי בכלל לכתוב כאן את כל זה מה גם שמעיפות אני מוחק כל הזמן שורות שלימות וכותב מחדש. כנראה רציתי להזכיר לעצמי מול מה אני עומד כי אני מתחיל כבר יום שלישי בנקיות שזה אומר כבר יומיים מאחרינו שזה יומיים שהצלחתי להחזיק מעמד כנגד התאווה ובעצם פתאום אני חושב לעצמי מה גרם לי להחזיק מעמד? ואני עונה- זה שאני בבסיס ולא רואה נשים, זה שאני עייף ונרדם ברגע שאני נשכב, זה שעד אתמול הייתי בסיורים שתים עשרה מתוך עשרים וארבע שעות (ובכל זאת 'הצלחתי' למצוא את הזמן ביום שלישי לעשות הרע בעיני ה'...
בקיצור הרבה סיבות יש לכך שאני לא נפלתי בימים האחרונים אבל זה לא יעזור לי. גם אם אזכה בקרוב לכתוב שאני נקי כבר שנתיים אם הכל יהיה בגלל התגברות והתעלמות אני עדיין אהיה בפנים ובעצם אין ערך לזמן אם אין לו משקל ועל זה אני רוצה לעבוד ולא מצליח משום מה להתחיל. תודה על ההקשבה להרהורי העייפים עוד רגע אוכל כבר להתפלל שחרית וללכת לישון ואולי היום ה' יתן בי את האומץ והעיזוז לקום ולעשות מעשה אמיתי. אולי איזה טלפון אמיתי או תחילת כתיבה.
אנא ה' אל תיתן לי לפול לאופוריה שקרית ואל תיתן לי לצלול שוב לתהום האיבוד העצמי לדעת שמציעה התאווה.
*ובכל זאת לא אהיה כפוי טובה- תודה לך אבא יקר ואוהב שהצלת אותי בשיטות שלך מלטמא בחוזק יד את גופי נפשי רוחי ונשמתי אף על פי שלי אין יכולת לשמור את עצמי מזה.
תודה אבא.
כמו כן אני מצטער אבל שוב אין לי זמן לכתוב כמה אתה עוזר לי ותומך בי באירועי הימים האחרונים ולשטף מעט מה הם הרגשות שאיתם אני מתמודד כמו שרציתי לעשות.
לילה/ בוקר טוב.

ברכה והצלחה

אני מאמין 1. שאתה הרבה יותר צדיק ממה שאתה חושב,
אני מאמין 2. שאתה בדרך הנכונה להתחבר למסלול שישמור אותך נקי וטהור לאורך זמן.
שבת שלום וקיץ נעים

אני אתכם למרות שעוד דקה אני מתפוצץ אבל אני אלחם ואיך צועקים בכדורגל יאללה מלחמה!! נקי 4 ימים  ;D