ברוך הבא 'חוזר'. בהצלחה ובהחלמה רבה שיהיה לך, מן הסתם יצא לך קצת להסתובב פה בפורום ולהכיר מעט את התכנית והחברים. אני ממליץ לך בחום ליצור קשר על האנשים פה לפי בחירתך ולהכיר את מה שהתכנית יכולה להציע לך. כמובן שהפורום עצמו נותן כח חזק בפני עצמו אבל לצערי כפי שגיליתי על בשרי זה לג מספיק צריך להכנס לעומק התכנית- לדעתי אפשר לצאת רק נשכר.
בהצלחה. ושוב ברוך הבא.

צהר ים טובים וערב שבת שלום. קצת על הימים האחרונים וקצת הסטוריה.  .
כבר הזכרתי שאני בצבא בתפקיד פיקודי, ובכן לאחרונה השתנתה לחלוטין כל צורת העבודה שלי פה בצה"ל כאשר עברתי מפיקוד על טירונים- חיילים בהכשרה, לפיקוד על לוחמים בגזרה מבצעית.
באופן טבעי הפיקוד על חיילים חדשים הוא פשוט יותר שכן הם עדין חוששים ולא מעיזים להמרות את פי המפקד(אמנם שם יש אתגרים קשים אחרים אבל לא זה המקום). לעומת זאת בפלוגות המבצעיות החיילים מרגישים שהצבא רוקד לפי החליל שלהם וש' מי המפקד אשר אשמע בקולו'. ממילא בכל השבוע האחרון אני מתעסק בצורה מאד לא נעימה בחיכוכים עם החיילים החדשים שלי ומנסה ללכת בין הטיפות ומצד אחד לא להיות מפקד מציק שגורם לחיילים לשנוא אותו ולא לשתף איתו פעולה ומצד שני לודא שהפקודות מתבצעות ככתבן והישובים נשמרים כמו שצריך.
בהקשר הזה כמובן שיש הרבה תסכולים ותחושות לא נעימות, לדוגמא אם אני צריך לריב עם חייל ולהכריח אותו לעשות משהו שהוא לא רואה בו ערך זה גורם לכעסים ואכזבות. יותר גרוע זה ענין שלאחרונה אני ממש נתקל בו פעם אחר פעם, כאשר אני מבין שהדרישה שלי כלפי החייל לא מתקבלת בעין יפה ואז אני עומד בפני הדילמה האם ללכת איתו ראש בראש או ל'הקל' קצת ככה שהוא יבלע יותר בקלות את הדרישה ולפחות יקיים אותה באופן חלקי.  אם ויתרתי אני אוכל את עצמי בתסכולים מי אתה? אתה מסוגל לעמוד על שלך? אתה מפחד מהחיילים שלך? אז מה פתאום אתה מפקד? אתה עלול לסכן אנשים עדיף כבר שתלך הביתה. מצד שני כשאני קצת מצליח להתקרב לחיילים ולמצוא את הדרך לגרום להם לבצע משהו מתוך רצון והבנה שזה נכון ונצרך- פתאום אני מתמלא גאוה ופנטזיות (נקיות) על איך אני מצליח להחזיר את המחלקה הזאת למסלול נורמאלי, איך אני מנצח איתם במלחמה, איך אני נהיה מפקד נערץ... וכו וכו' כל מיני פנטזיות מטופשות על עתיד מזהיר שגורמות לי לזלזל בהוה ולהשתקע בחלומות עתידניים שלא יבואו- בגלל זה (יש לי אגב איזשהו כיוון שהתכונה הזאת ממש גרמה לי לפספס כמעט כל דבר שרציתי להתמיד בו- לאחר שהצלחתי פעם פעמים התחלתי לדמיין שנים קדימה כיצד אני פועל טוב וכיצד אני נהיה אהוב ומקובל על ידי הפעולות הללו ואז ברגע שאני מפספס פעם- פעמיים העבר תופס מקום- העתיד המפונטז נגוז וההווה נזנח- צריך לזכור בכל דבר שהעבר עבר והעתיד לא כאן- לפעול בהווה).
טוב קצת הארכתי ונסחפתי. אני מתנצל גם על השפה הצבאית שבטח חלק גדול מתקשים להבין, פשוט זה המקום שאני נמצא בו כעת (בעז"ה עד סוף זמן קיץ כנראה אני כבר אוכל לשתף אתכם בתחושות של בחור ישיבה גבוהה בוגר צבא שמנסה לחזור לענינים אחרי שנתיים של היעדרות )
תודה רבה לרבונו של עולם על יומיים וחצי של נקיות
על זה שהחיילים כן'מצליחים' למצוא את הרצון שלהם להשקיע פה ושם
על זה שאני זוכה לחיות פה בארץ הקודש ולסייע בשמירה על יושביה
על המשפחה האהובה שלי
על החברים
על האתר שמור עיניך והחברותא היקרה בו.
על אבא אוהב שיושב בשמים ומחיך כשאנו מדברים איתו ומתאמצים למלא רצונותיו כמו אבא שמשחק עם בנו יחידו וכשהוא לא מצליח הוא מחייך ועוזר לו בלי שהוא ישים לב.
אנא ממך אבי האהוב שבשמים תן לי כח להשאר נקי השבת, לעמוד על שלי מול החיילים בשבת על מנת להגן על היהודים הגרים באזור ומאידך לדעת לא להכנס לפינות ולחיכוכים שיביאו רק חוסר הקשבה וצער. כן תן בי כוח לשמור על קדושת השבת ילא לפול באוירה הלא פשוטה סביבי.
תודה אבא שבת שלום.

תשובה שלימה שבוע טוב

אני יכול רק לשתף מהנסיון שלי בפיקוד על חיילים שאינם טירונים זה שאתה לא צד בעניין, יש כאלו שיאהבו אותך ויש כאלו שישנאו אותך זה לא תלוי בך.
היו כאלו שעבורם הייתי מפקד סחבק והיו כאלו שלא יכלו לראות אותי והמרידו את שאר האנשים נגדי ככה זה, אל תשכח שגם להם יש לפעמים ריכוז עצמי משלהם ואתה צריך למסור את זה להשם, אתה תעשה את חלקך והוא ידאג לשאר.

שבוע טוב

תודה ניובדי אין ספק שצריך להשתדל שלא 'לקחת קשה' את היחס של החיילים ופשוט להשתדל לעשות הטוב ביותר אבל אין ספק שזה בכל זאת מאד גורם לי לתחושות לא נעימות והתנגשויות פנימיות. כמו כן יש לי בעיה שאני מאד מתקשה להתפס בצורה שלילית על ידי אחרים ככה שאני תמיד תקוע באמצע מרגיש שצריך לרצות את כולם ומרגיש לא בנוח כשמישהו נפגע ממני. האמת היא שזה ממש מוגזם אני נמצא במצב שאני לא מרגיש בנח להגיד לערבי במחסום שהוא לא יכול לעבור בלי תעודה אף על פי שזה ממש חשש מרחם על אכזרים ואין לי ספק שזו טעות ובכל זאת זה קשה לי. זו נקודה מאד בעיתית בהתמודדות שלי עם אנשים בכלל, למרות שבמקור יש בזה צדדים חיןביים ללא ספק.

אמנם שידרתי קצת ענינים כרגיל והכל אבל מצד הכנות אני חייב להודות שנפלתי השבת פעמיים לא הצלחתי להחזיק- כנראה בגלל שניסיתי להחזיק כנראה שמה שצריך זה להרפות- להכנע אבל מה זה אומר בדיוק איך מרפים? אני מכיר רק להלחם או להפסיד בקרב. לא מכיק דרך שבה נכנעים ומנצחים- למישהו יש ביאור?

מבקש סליחה מכול הקבוצה !!! נפלתי אחרי ארבע ימים  אחד ביום שישי ואחד בשבת ואני אכול חרטה ושוב סליחה :'(

תשובה שלימה היקר והאהוב, אשריך על הכנות, שהיא כנראה המפתח להצלחה בתכנית.

מה שעובד לי בחודש וחצי האחרונים זה להילחם על הכניעה.

נשמע אבסורדי, אבל אשתדל להדגים זאת:

נניח שיש לי התמודדות מסוימת מול תאווה.

בעבר, התגובה האוטומטית שלי הייתה "אני לא רוצה את זה! אני אלחם בזה עד טיפת דמי האחרונה (?)", ובסוף הייתי נופל.

היום, אני מנסה שהתגובה תהיה "אני מאוד רוצה את זה! אני חסר אונים מול זה! אני לא יכול להתגבר על זה! אנא ה' קח את זה ממני!".

זו עדיין מלחמה, ומלחמה קשה, מכמה סיבות, ביניהן: א. זה שונה ואפילו הפוך מדפוס הפעולה שאני רגיל לו. ב. אני מכיר באמת המרה על עצמי ולא מנסה להתכחש לה. ג. אני מוותר על התאווה.

מקווה שעזרתי. מקווה אולי לכתוב פוסט בנושא.

חשוב לי להוסיף, שפעמים רבות כאשר אני פועל בדרך הזאת ומוותר על התאווה (וגם כשאני כותב את התגובה הזאת), מתפשטת אצלי תחושה פיזית ומרגשת של נעימות, שאולי מפצה קצת על הריגוש של התאווה. אולי זה קשור לרעיון שכתבתי בפוסט "להחליף אובססיה באובססיה". תוכל לראות אותו בקישור הבא: forum.gye.org.il/index.php?topic=5462.msg57055#new

תודה רבה טהרני זה כיוון מעניין הלואי ואצליח. לדעתי הבעיה שלי בהקשר הזה היא כואבת אפילו יותר. גם אם אני כנוע ומרגיש חסד אונים קשה לי פשוט לסמוך על הקדוש ברוך הוא (ואו זה מזעזע לכתוב ככה אבל זה קצת המצב לצערי וזה גם מזעזע לחפש תמונות וסירטוני זימה באינטרנט) ולהיתלות בו פתאום קלטתי שיש לי חוסר באמונה. מעולם לא הצלחתי פשוט להתפלל לאבא ולסמוך עליו שיעזור למרות שאני יודע שהוא שם אוהב ורוצה בלב נשבר ונדכה. או שאולי אני משלה את עצמי? אולי אני סתם אומר את זה כי למדתי שטוב לחשוב ככה? אני עד כדי כך לא אמיתי עם עצמי?

חוזר בתשובה היקר אל תצטער הצער והאשמה גורמות לנו לנפילות נוספות. תפעל תודה תהיה כנה ואמיתי וה' יעשה הטוב בעיניו.
אני מקוה שזה לא מפריע לך אבל אף על פי שאני יודע בודאות שכל מה שכתבתי עכשיו זה אמת גדולה אני לצערי לא מצליח לפעול לפיה ואני עצוב ומרגיש אשם ולא סומך על ה' כמו שהייתי רוצה- אבל תלמד מהיהודים החכמים שיש פה שפועלים נכון וה' מצליח בידם בעזרתו גם אני אגיע יום אחד.
אוהבים!

בוקר טוב תשובה שלימה!

אני חושב שבשלב ראשון אינך צריך להילחץ מזה שאינך מרגיש שאתה יכול לסמוך על הקב"ה.

הצעד הראשון הוא להכיר שאתה חסר אונים.
הצעד השני הוא להכיר בכך שכח גדול ממך יכול להחזיר אותך לשפיות (בעיקרון זה הקב"ה, אבל נראה לי שיש כאן קצת מורכבות. מקווה לכתוב על כך בקרוב פוסט בשם "אלקי ישראל ואלקי התכנית").
הצעד השלישי הוא למסור את חייך אליו.

נראה לי שחשוב להבין שמדובר בשלושה צעדים שצועדים אותם שלב אחרי שלב, ולא בבת אחת. ייתכן שכבר בצעד הראשון תרגיש את רוחם של הצעדים הבאים חופפת עליך, אבל זה ממש לא הכרחי להצלחה בתכנית. לכן, בשלב ראשון נראה לי שלפי התכנית עליך לחוש חסר אונים, גם אין אתה לא מרגיש שיש מושיע שאתה יכול לפנות אליו (זה גם מקום לבירור אמיתי של האמונה - מה שאתה באמת מרגיש, ולא מה שאתה רגיל לומר מהשפה ולחוץ. אם אתה "קוקניק" זה בטח יתחבר לך עם מאמר "הדור" )

כך נלע"ד. אמנם, טרם כתבתי צעד ראשון, אבל אני קצת מרגיש שאני מתחיל להרגיש אותו (כדי לך לקרוא מה שכתב לי סוד הכניעה לגבי צעד ראשון כאן: forum.gye.org.il/index.php?topic=5421.0).

נראה לי שכדאי שמנוסים וותיקים יותר בתכנית יחוו דעה, אך כך הבנתי מהספרות ומהניסיון הקצר שלי בתוכנית.

אני עוד לא כל כך מנוסה, אבל לפי מה שקיבלתי מהספונסר יש שתי שלבים בצעד 2,
1. לחבר חדש "כוח גדול" זה חברים וותיקים שאם הם יכולים להיות נקי, אני גם יכול, ואני אמור לשאול אותם אייך הם נקויים? והתשובה היא דרך צעד 3.
2. בהמשך הדרך יש "כוח עליון" שזה אלוקים שהוא שומר עלי נקי, אבל אני עוד לא נמצא במקום להבין מה זה שונה מצעד 3.

תודה טהרני ותודה אבי. הדברים שלכם נכונים ומעודדים תודה על הדאגה.
השאלה שלי פחות היתה על צעדים שתים שלוש כי באמת אני עוד איפה שהוא באמצע צעד אפס. השאלה  היתה יותר איך לא ליפול היום- מחר- בפעם הבאה שאותקף על ידי  התאווה. הלא המלחמות שלי מעולם לא הניבו פרי ופה גם למדתי שזו לא הדרך אלא צריך להרפות ולהכנע.
בנוסף מה שכתבתי בעניין האמונה היתה פשוט פריקה של מה שהכביד לי על הלב ביותר באותו רגע.
שוב תודה.

כמו כן בפעם המי יודע כמה אני מתחיל ספירה חדשה יום ראשון לנקיות בתפילה גדולה לקב"ה שלא יתן לי היום תאווה כי אם כן אני לא רואה איך אני מצליח להתגבר על זה. בעוונותי.

היי תשובה שלימה

בקשר לרצון שאחרים תמיד יאהבו אותך גם לי יש את זה וזה עבודה לוותר ולהבין שאתה לא שולט באיך שאנשים אחרים מרגישים כלפיך
וזה גם מסתדר עם הכניעה
כשבאה התאווה צריך להרגיש שזה מגיע כי אני לפעמים לא מרגיש עד שזה מאוחר מידי
ולעשות "צעדי מניעה", אתה לא חייב להתפלל לאלוקים, אתה יכול להתפלל לכח גדול ממך שכרגע יכול להיות כל אדם אחר שהוא לא בבולמוס של תאווה
תתקשר לחבר, במייל היומי של לפני כמה ימים היה רשום איך צריכה להיות מסירה מסודרת של ארוע לחבר
תיאור (מינימלי שלא להפיל את החבר) תיאור ההרגשה (באריכות ותיאור של הרגשות נלוות שאתה פתאום מבין במהלך השיחה) ובסוף הצהרה שאתה חסר אונים מול זה

חוסר אונים אומר שאני לא יכול על זה ואני צריך מישהו חזק ממני שיעזור לי....יכול להיות שאני שחיין אולימפי אבל ברגע שנקלעתי למערבולת ששואבת לתוכה הכל אז אני זקוק למישהו עם מסוק שיחלץ אותי, גם אם הוא לא יודע לשחות.

חוסר אונים כמו שאני מבין אותו זה שאני לא יכול להתמודד עם הסיטואציה ואני צריך שמישהו יגיד לי מה לעשות
אין לי ברירה כי מה שאני אומר לי מה לעשות לא עובד ואני נשאב במערבולת עוד ועוד וככל שאני מנסה להלחם יותר כך אני מותש יותר ונשאב בקלות יותר לתוך המערבולת
פשוט לצעוק הצילו, שמע ישראל, או כל מה שעובד עבורך

שיהיה יום מחובר

צהרים טובים, תשובה שלימה.
לגבי הדילמה הראשונה שלך (קצין במילואים ולשעבר בחטיבת חי"ר בסדיר), השאלה היא כלל לא האם יאהבו אותך, אלא מה נכון לעשות. חיילים מעריכים מפקדים עם עמוד שידרה שלא זזים לפי התחושות של החיילים, לכן עצתי לך, תהיה אמיתי ופעל לפי מה שנכון ומקצועי מתוך דוג' אישית, וסוף המשמעת והכבוד לבוא.

לגבי התאווה, אני חושב שבשלב הראשון החסימה (פיזית או ע"י ספונסר) הן תנאי בסיסי כדי להרים את הראש מהרפש. אחרי כמה ימים אפשר להתחיל לחשוב צלול, ולהתקדם בתכנית.
אחרת באמת עלולים להיתקע בשלב 0.

אצלי, כל התקדמות משמעותית הייתה אחרי סטירה רצינית שחטפתי, בלי זה פשוט לא הצלחתי להתרומם.

בהצלחה בכל אשר תפנה.