שוב נפלתי
אין לי באמת מה לכתוב אני מרגיש שאני נסוג למרות שהיתה לי תחושת התקדמות קלה.
בושה.
עצב.
תסכול.
זוועה.
פחד.
יאוש.
תסכול מזה שאני צריך לא להתיאש ואין לי אופציה כזאת.
מבוכה מזה שכל פעם מחדש אני כותב הודעה כזאת פה בשרשור הזה. ממש כל יום- יומיים וכבר נמאס לכם בטח לשלוח לי שאני מתקדם ןבסוף אני אצליח.

סליחה שאני כותב את זה אבל צריך פה כנות. ככה אומרים:


אני רוצה עוד.

תהיה חזק, אחינו. מבינים לגמרי את ההרגשה...
ראיתי משהו יפה שכתבו (אולי בפורום הזה?), שזכו מי שמכורים לתאווה שהם יודעים מה עניינם המיוחד בעולם.
אז זה הניסיון המיוחד שלנו, המכורים. וכגודל הנפילה כך גודל הפוטנציאל לפיסגה אליה אנחנו יכולים לטפס.

אוהבים. מזדהה.

אומרים שבשעת התקפה הדרך היעילה היא כניעה. להרים טלפון. לדבר. עוד אחד. עוד אחד. להתחבר

הבעיה שבשעת התקפה כמעט ואין קול של החלמה.
עכשיו כשאני בהנג אובר מבועס ורוצה לא להית שוב במצב כזה אני מוכן לעשות הכל בשביל זה אבל כשאני תחת התקפה... יש רק דבר אחד שאני רוצה.
וזה כואב וזה לא אמיתי אבל זו המציאות בפועל.

ראיתי עכשיו פוסט של אסירותודה בהקשר של הדחף שלנו לרצות את כולם גם במחיר השפלה עצמית ולקיחת אובר אחריות וכד' מה שמאד התחבר לי לנקודה הזאת אצלי שפגעה בי לאורך כל החיים (כל חיי חששתי מלהפריע לאחר ברמה כזאת שהרגשתי לא בנוח כשההורים הביאו לי ממתקים לטיולים, פחדתי-ועד היום קצת פוחד- להתקשר לאנשים- בכל ענין- גם אם הם ממש קרובים ושמחים לעזור,פחדתי לפנות לרבני, מורי, מפקדי...הורי- למרות שרובם הפגינו רצון ומוטיווציה לסייע  ועוד כהנה וכהנה). אני משתף אותו כאן בעיקר כדי לראות אם הבנתי איך עושים את זה אבל מי שזה יעזור לו- שיתפדל.

forum.gye.org.il/index.php?topic=1273.0

ערב טוב תשובה שלימה!
אני באופן אישי מעריך מאוד את עבודתך הרוחנית הנפלאה המשתקפת מבין השורות שאתה כותב.
אני ממש מעריץ את היכולת לשוב כל פעם לפורום אחרי נפילה ולשתף ולנסות להתחדש. זה לגמרי לא מובן מאליו.
בעיניי, הנחישות הזו היא חידוש גדול יותר מאשר נקיות. במובן מסוים הקימה המחודשת המיידית היא הרבה יותר קשה (ובכל אופן, מאחל לך שפע של נקיות...  )

לילה טוב! ונקי!!!

טהרני

בוקר! גלגל השמש מטפס במזרח...
ברוך ה' כבר לא בפילבוקס צפוף ושכוח אלא במוצב בתוך ישוב יהודי.

דילמה כואבת- יורד בשבע מהעמדה ובשבע וחצי תפילה ביישוב. ללכת לישוב? להתפלל בנץ (כבר לא יהיה היום) בעמדה וללכת לישון עד תשע?
אם אני אתפלל בישוב אני כבר לא יכול לישון כי אחר כך כבר תתחיל שגרת הבוקר ואז אהיה עיף וגם קצת עכב"רי ובכלל זה מסוכן- מה אם תהיה הקפצה? אני המפקד של כח הכוננות שנמצא פה איך אני אלך ככה? זה מסוכן?
מצד שני אם אני לא אלך אני ארגיש אשם על זה ועלול להיות מבעוס שזה גם לא בריא וחוץ מזה מה זה התירוצים האלה? חשוב לך תפילה במנין או לא? הרי מותר לך ללכת מאמתי זה שאתה עייף אומר שאתה לא מתפלל? אל תשכח שהפעם האחרונה שהתפללת במנין (גם אם לא באשמתך) היתה ביום רביעי בבוקר. אז מה תוותר?

טוב הדילמה לא באמת כל כך כואבת מה שכואב זה שיש דילמה זה מעמיד בצורה מוחשית את חוסר החיבור לה' ולמצוות את ה'מלומדה' את זה שאני דתי ולכן מאמין ולא להיפך. לא שלעשות את הדברים בלי חיבור זה לחלוטין דבר רע יש בזה טוב אבל הייתי רוצה להיות מחובר יותר למה שאני עושה ולהרגיש יותר את אבא שבשמים.

הגיגים.

יהודי יושב וכותב מדם ליבו ואז פשוט נמחק לו הכל. זה מתסכל שאפילו אין על מי לכעוס כלומר-כמעט אין.

אז ככה בלכתי לתפילה במנין עם ספר תורה. אחר כך נסעתי לסיור להכרת הישוב עם הרבש"ץ ואז אכלתי א. בוקר בשמחה רבה ובידיעה שאני עשיתי הרבה דברים מועילים היום... ואז נגמרו לי הדברים המועילים אז התחלתי עם דברים לא מועילים והשתדלתי להנות כמה שיותר זה נגמר בזה שמחקתי את האינטרנט ונהייתי עצוב ומלא רגשות עצמה וגם ברגש קטן ובלתי נשלט שהולך ותופח מרגע לרגע- שאני רוצה עוד, היה נחמד.

נראה לי שאני ארד קצת מהמשיכה לתאוה וכד' יש לי דברים יותר מפחידים לדאוג להם:
forum.gye.org.il/index.php?topic=5495.0

כלומר אני לא  הולך ל'חגוג' על תאוה אבל אני לא יודע אם זה ישנה בכלל כל עוד אין לי רצון עצמי ואישיות משלי.

אתמול היה יום עמוס מאד. בבוקר ישנתי בצהרים יצאתי לסיור ובערב הייתי באיזו משימה מעניינת.
בלילה הייתי אמור לעלות לשמור בשלוש וקמתי בשבע מזועזע עד עמקי נשמתי מלמצוא מוצב ישן ולא נעול(!) בירור קצר העלה שהחייל ששמר לפני העיר אותי (לפי דבריו) ואמרתי לו שאני קם אז הוא  לך לישון... לא מכיר דבר כזה.
בקיצור קיבלתי תמונת מצב מאד לא נחמדה על האופן שבו הכח שאני אחראי עליו עובד. המקום מטונף לאנשים לא אכפת מהשמירות ואף אחד לא עושה את העבודה שלו בצורה יסודית. בנוסף אין שום חשיבות למילה שלי אצלם, לא כבן אדם ולא כמפקד. בנוסף ממסתבר שגם אני ממש לא בסדר ראה ערך הסיפור שהיה בלילה ןהאופן שבו הפקרתי את העמדה- גם אם טכנית הייתי ' אנוס'  בשניה הזאת אני בסוף אחראי על המקום ואשם בזה זשהוא הגיע למצב הזה.
בקיצור כולי מלא כעסים אל החיילים שלי ותסכולים על זה שאני לא עושה את התפקיד שלי נאמנה ורגשות אשם על הלילה ועל זה שלא דיווחתי עדיין מה היה. בנוסף לזה אחרי תפילת יחיד שהתפללתי בתשע נפלה לי התפילה של ראש על הרצפה ונמעך לה השפיץ. ככה שזה נוסף לכבדות שיש לי על הלב.
בקיצור היום הנקי שהיה לי אתמול נבע מהשתלשלות כמעט ניסית של הענינים שלא נתנה לי להגיע לזה. היום העניינים משתלשלים להם באופן ניסי בכיוון ההפוך. מזל שאני עוד בעמדה אבל עוד מעט זה יישתנה.
תודה על ההקשבה וסליחה על זה שאתם צריכים לסבול את כל הלכלוך שאני מוציא.

תשובה שלימה בוקר טוב

יש לי שאלה... הכעס שלך על החיילים או על עצמך מועיל לך במשהו?  ???
אני מניח שלא כי לי הוא גם לא מועיל...אז השלב הראשון יהיה כנראה לשחרר את הכעס, זה שלב קשה מאוד...לי אישית כמה אגרופים בקיר (עדיף בטון שלא יסדק) עוזרים...הכאב הפיזי מעמעם אצלי את הכעס, לצעוק עוזר אם יש לידך תחנת רכבת או טרקטורים שעובדים, הכרתי מישהי מקרית גת שפעם בשבוע הייתה יוצאת אל פסי הרכבת וכשהרכבת עוברת צועקת ומשחררת את כל ה"אנרגיות" השליליות שהצטברו לה.  :o

אחרי ששיחררת את הכעס,אפשר בצורה קרה לחשוב על תוכנית פעולה, כנראה לכתוב נהלים של החלפה 1 תמורת 1, נוהל של חובת שינה לפני השמירה וכו' (אתה המפקד ובטח יודע יותר טוב ממני).  8)
כל העשייה הזו תעביר אותך את הגל הנוכחי ואולי אם ירצה השם תצבור לך עוד יום נקיות רק להיום

תשחרר, "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שלא מכריזים עליו מלמעלה" זה לא בכוחי רק כח גדול ממני יכול לאפשר לי לנוע בכיוון הנכון.
הליכלוך הזה שאתה "מוציא" הוא הליכלוך של כולנו, כולנו מכירים את זה וכולנו חושבים כמוך שזה לא נעים לאחרים לקרוא כמו שכתב  חבר נוסף פה

אוהבים ושיהיה בהצלחה  :-*
יום נקי ומחובר

תודה ניובדי הרבה ממה שכתבתי הבוקר היה מתוך סערת רגשות גדולה לקח לי הרבה זמן להרגע מזה שקמתי באיחור של ארבע שעות והתפילין שנפלו לי גרמו לי לעוד רגשות אשם ובכללי הרגשה נאכסית אבל קצת התאוששתי עכשיו פרקתי קצת את הכעסים נרגעתי ואני רוצה להדגיש קצת טוב- קשה לי אני בבלבלות קשות, אני בסיכון מידי לנפילה (ממש כל רגע אני נמנע פיזית מלעבור למקומות אחרים באינטרנט- מזל שאתמול לא הייתי פה והצתבר פה הרבה חומר שלא קראתי) ובכללי אני לא יודע מה עושים מכאן הלאה.
אבל אתמול בניגוד לכל הסיכויים ה' שמר עלי נקי.


יום נקי אחד לראשונה מאז יום חמישי שעבר.

כשאני בבלבלות בדר"כ אני צריך מישהו שיגיד לי לאן להתקדם, אני לא יכול לבד, בעניין של הצבא יש מפקד או מפקדים חברים באותה הרמה שלך
בעניין של החלמה יש ספונסר וחברים שאמורים לעזור

מחזיק לך אצבעות שהשם יחזיק אותך רק להיום

אתמול זכיתי ליום נקי. אבל היום לא וגם שלשום לא. אין לי כח אפילו לשכנע את עצמי שאני לא רוצה כי כשזה בא אני לא רוצה שום דבר אחר רק את זה.

אני לא יכול נגד זה אני רוצה את זה ואם אני אנסה לעצור את עצמי- אני+תאוה חזק יותר מסתם אני.

אני חייב עזרה. אני נמצא במקום שבו מציעים עזרה. אנשים רוצים לעזור לי אבל אני דוחה אותם אני לא מקבל את העזרה המוצעת או כי אני עדין לא אמיץ מספיק כדי להרים טלפון לחבר או גרוע פי כמה- אני לא מספיק אמיץ כדי להפטר באמת מהתאווה הארורה. אני לא מעז להתחיל תהליך שאמור להציל אותי ממה שמציל אותי מהתסכולים מהבדידות ומהיעדר טעם בחיים.
רבון העולמים אני מתקשה לדמין מציאות שאינך קיים ולכן ודאי בכחך וברצונך לעזור לי לרצות להפטר מהתאווה הארורה.
תודה.

תודה רבה כמובן לכל החברים האמיתיים שמגיבים ומעודדים ואפילו עוקבים עדיין למרות חוסר ההתפתחויות. תודה ה' יהיה איתכם בדרככם שלכם וייתן לכם כח להתחזק ולחזק אחרים.

יום שישי היה מטונף אבל שבת קודש היתה נקיה מקוה להמשיך. בינתיים קצת אין לי כח לתכנית וכל זה, כנראה אני צריך להפנים שאני לא רוצה את כל הצרה הזאת. בינתיים מדשדש במקום אבל חשוב לי להשאר בפורום בשביל המסגרת ובשביל שיהיה לי לאן לחזור כשאחליט. טוב לי פה אבל עדין לא מתפתח אבא תלמד אותי לבחור בטוב. בבקשה.