אוהבים אותך חבר יקר

מאחל לך הווה טוב יותר. אתה איש טוב. ואני חושב שמגיע לך טוב.

כשאני מרוקן מכל אנרגיה ואני מרגיש שאני מאבד את זה, אני מנסה לכתוב אסירות תודה. מנסה להזכיר ולהתחבר לכל נקודות האור בחיי לנסות לגרש את החושך על ידי התודה לאבא על מאות המתנות שכן קיבלתי.

קו מחשבה מעניין. לחשוב מה כן. לא להתעסק עם מה לא.
אם תחפש יש על זה פוסט יפה מהחבר 'חסר אונים'.

אוהבים אותך
הושיעה

תודה ניובאדי
אוהבים אותך
אין הרבה מילים לומר
מאחל לך שזה יהיה הצעד הראשון שלך.

טוב עוד כמה שעות יעבור יום שלם מאז הנפילה ייאיי
סימן שאני כבר מעבר לעייפות, נו מזל שאני לא צריך לנהוג.... בעצם אולי כן?!?! לא זוכר
כרגע למרות הרדיו אינטרנט שאני שומע (בזמן האחרון נדלקתי על תחנת ילדים מלונדון רק שלא נישרף  )
מתנגן לי שיר של פוליקר....בעצם רק שורה אחת "זהו כאב הפיכחון...ממנו השתיה גומלת" כמה שנים הזדהיתי עם השורה הזו
למרות שהיום (וכיום) מרגיש הרבה יותר טוב עם המציאות

על מה אני אסיר תודה היום? (לא בא לי לרשום כל מיני אסירויות תודה פיקטיביות אז לא יהיה הרבה)
על זה שאשתי חייכה אלי הבוקר
על זה שהבן שלי חייך כשנישקתי אותו לפני שיצאתי מהבית והוא עדיין ישן במיטה
אסיר תודה על זה שהתינוקת מתפתחת ומביעה רגשות כמו קינאה בעלות ואהבה ושמחה
על רדיו אינטרנט שמלווה אותי כל היום ועוזר לי לשמור על השפיות ע"י ניתוק מהסביבה
על שיחת טלפון מאישתי שאמרה לי שהיא אוהבת אותי
על שיעור שהיה אצלי אתמול בבית
על זה שיש לי קולה ועוגת שוקולד במקרר
על זה שאשתי עשתה כביסה והייתה לי הבוקר חולצה נקיה ללבוש (נרדמתי עם הבגדים אז הפריט היחיד ששונה היום מאתמול זה החולצה)
אסיר תודה על האתר הזה שמאפשר לי לרשום ולהוציא את מה שאני לא מדמיין ששוכן אצלי בראש
על תוכנית שברגע שאני מתמקד בה אז היא עובדת
על אוטו שעדיין יש לי לתקן (ומקווה שאצליח כבר שבוע רואה סרטונים ביוטיוב איך לתקן את האוטו)
על בית מדהים שאני לא יכול להרשות לעצמי עם בריכה בגינה (מקווה לטוב :D)

נו עברה עוד רבע שעה ואני מול המחשב, אינטרמת פתוח ולא גלשתי מדעתי ייאיי (אסירות תודה על רבע שעה של התעסקות בהחלמה ולא במחלה)

הבוקר התחיל לא טוב
שעה שלימה הסנזתי את השעון ובסוף התפילה שלי לא הייתה תפילה ואני אץ מהבית בדיוק כדי לפספס את האוטובוס המאוחר  מידי, שמגיע באיחור של כמה רגעים והופ גם את הרכת אני רואה מתרחקת 
כשהרכבת מגיעה אני בגיוק מפספס את מונית השירות
עעשיו אני על מונית השירות והיא לא נוסעת בגלל שהיא לא מלאה
ואני כבר באיחור של שעתיים לעבודה

השבוע הזה ממש לא מתחיל טוב

אוהב. שבוע טוב, רגוע ונקי!

אני כועס, אני עייף, ואני מתודלק בקפה מפה ועד סוף השבוע

הגעתי לעבודה סמרטוט, זה קורה אחרי שהלכתי לישון כל כך מאוחר שאפילו לא החלפתי בגדים.
ישנתי בקושי 5 שעות (כמובן שבזמן האחרון עם הנסיעות בתחבורה ציבורית אני 14 שעות ביום מחוץ לבית במינימום.
שתיתי כוס קפה עם סוכר אחד ושלוש כפיות של שני סוגים שונים של קפה (לא יודע למה האפקט הרבה יותר חזק).
אז הלחץ דם שלי בשמיים, זה מתבטא בזה שאני רואה נקודות מול העיניים, אבל הי לפחות אני מסוגל לתפקד (הידיים לא רועדות כלכ כך כשהן זזות)

אני כועס (או בשפה שלנו יש לי טינות)
- על אחי שכל פעם שאני מבקש עזרה הוא עושה לי פרצופים והרבה פעמים גם "לא יכול", אבל כשהוא היה צריך וצריך עזרה אני תמיד שם בשבילו, וזה פוגע בי  >
- על אשתי שלמרות שאני משאיר לה את האוטו (לאחר שהרסה בפעם הרביעית בארבע שנים את המנוע, זו המכונית השניה) עדיין לא הגיעה לקחת את הילד מהגן בגלל שהיא הסתכלה על וילונות בשביל הבית  >
- על הבוס שלי שאף פעם לא מרוצה משום דבר שאני עושה, אם אני כזו אכזבה בתור עובד את תשלח אותי לדרכי, למה ההתעללות הנפשית הזו, וכן אני יודע שאני יכול ללכת אבל אין לי אומץ לזה כי אני וחד על הפרנסה למרות שאני יודע שהפרנסה מהשם יתברך.
- על נהג המונית שירות שעיכב אותי בבוקר 15 דקות כשהוא חיכה שתבוא עוד רכבת ותתמלא המונית...אם הייתי רוצה לאחר עד כדי כך הייתי לוקח את הרכבת הבאה בעצמי  >

- על המחשב שכל פעם שאני בא לרשום תגובה הוא הופך לי לאנגלית וכל פעם שאני רוצה לרשום כתובת אינטרנט הוא הופך לי לעברית  >  >  >

נקי בערך יום...אבל לא צופה שזה ימשיך בדרך הזו

היום 20 יום לנקיות אבל רק כמה דקות ואולי שעות לנוכחות ולשפיות

אתמול היה ארוע משפחתי (מכונן מה שנקרא) ואני בגלל שלא התייעצו איתי צרחתי על אשתי באוטו שאני לא מוכן כי ככה כי אני החלטתי, גיסי שכמובן יש לו טראומות מבעלה הקודם של אחותו שמע את הצעקות ונחרד, שיחת טלפון לאחר כמה דקות ביטלה את בואו לארוע, ואז כמובן גם של כל שאר המשפחה, כך קרה שלקחתי יום חופש בכדי לחגוג ובכל זאת מה שקרה בפועל הוא שהרסתי במו ידי את הארוע לי ולכל המשפחה.
לאחר כמה דקות של צרחות על אשתי עצרתי את האוטו באמצע הכביש המהיר (אי שם בצפון הרחוק) יצאתי מהאוטו והתחלתי ללכת ברגל, בלי כסף, בלי טלפון, בלי כיוון היכן הוא הבית.
אשתי (הצדיקה) התחילה לקרוא תהילים שאחזור, ואחרי כמה מאות מטרים כששבה אלי חלק מהכרתי שמתי לב שהם לא חלפו על פני ודאגתי שמא קרה משהו למשפחה שלי, בזעם פני להשם ואמרתי לו שהוא צריך לעשות נס, לא אכפת לי על חשבון מה ואיך אבל הוא צריך לעשות נס, והנס קרה, אשתי לא הזיזה את האוטו בתפילה שאני אחזור וחזרתי.
נכנסתי לאוטו ולא דיברתי מילה עם אשתי או הילדים (שישבו מפוחדים מאחורה, מי שמכיר ילדים יודע כמה קשה לגרום להם להיות בשקט בנסיעה ארוכה).

נעצור כאן למרות שהיה המשך ואולי אמשיך אחר כך, הסיבה לעצירה היא כי זה לא התחיל כאן, ה"חמין" הזה התבש בתוכי הרבה זמן.
פיטרו אותי מהעבודה, זו לא הייתה הפעם הראשונה דבר כזה קורה לי, אבל זו פעם ראשונה שבמודע אני לא פונה לתאווה בכדי להרגיע את הפגיעה (אנחנו לא צריכים אותך) הפחד (לא תוכל לשלם שכר דירה ותיזרק לרחוב) תחושת חוסר הערך (אתה לא שווה שום דבר).
כמה הפגיעה הייתה עמוקה ועד כמה היא התעמקה ככל שלא טיפלתי בה לא ידעתי, מבחוץ הרי אני בסדר, אשתי סבלה מהלחץ שהשתחרר מהסדקים של אשיותי (לא עוזר בבית או עם הילדים, מתייחס אליה כאילו היא לא שווה כלום).
אתמול איכשהו אחד הסדקים זלג דרך הטלפון גם למשפחה המורחבת וגרם לשבר של ממש, אשתי לא דיברה איתי כל היום, הרסתי לה את הארוע שלא יחזור, השפלתי אותה בפני המשפחה שלה, והילדים שלנו מפחדים מאבא, אשתי עשתה ארוע קטן עם הילדים בלי אבא, הרגשתי נורא, הרגשתי שהנה הרגשות והקולות הפנימיים האלו צודקים, אף אחד לא צריך אותי בעולם,  בערב, קצת לפני הקבוצה הייתי צריך לדבר עם מישהו לא הגעתי בסוף לקבוצה ישבתי בתוך האוטו הסגור והתפללתי להשם שיגמר החמצן ואני פשוט יחלוף, חשבתי על זה...למי אני אחסר? לאשתי בטח לא, הילדים לא יוכלו להיזכר בדמותי בעוד כמה חודשים איך אבא היה נראה, אולי אמא שלי תבכה קצת, חוץ מזה העולם ימשיך להסתובב ואנשים ילכו לעבודה, הגופה שלי תירקב היכןשהוא באיזה קיר קבורה ואני יעבור מגיהנום אחד למשנהו.

אחרי שעה כשלא נגמר החמצן באוטו הבנתי שאפילו אלוקים לא מעוניין בי, אמרתי טוב ונכנסתי הבייתה, ניסיתי שוב (בפעם השלישית באותו היום לדבר עם אשתי) היא לא הייתה מעוניינת, בהרצאות על זוגיות תמיד אומרים שהעונש הכי קשה לאישה זו הדממה, ברגעים אלו זה נראה בדיוק הפוך, ישבתי על כיסא הנדנדה במרפסת שלנו, ובכיתי לסירוגין בסוף לא יודע אם זה מעייפות או מרחמנות קצת שעוד נותרה בה היא באה לדבר איתי, דיברנו, בכיתי, היא הטיחה בי האשמות שהיו צודקות, שתקתי, הסברתי לה (ולעצמי) עד כמה כואבת לי כל הסיטואציה הזו, היא הבינה...היא לא הצדיקה אותי אבל הבינה.
התנצלתי, זה לא אני, היא תיארה לי אדם רע חסר רחמים שמתעלל במשפחה שלו, התנצלתי, לא התכוונתי לזה, לא ראיתי סנטימטר מעבר לאף שלי, אף אחד.
למרבה הפלא גם היא התנצלה.
אחרי שנגמרו הדמעות, והעשן של השריפות מכל היום הזה שקע הלכנו לאכול ארוחת ערב ביחד, לפני השינה הרגשתי כאילו אני מחלים ממחלה קשה, כל הגוף כואב ואני מרגיש עייפות של כמה שנים.
בבוקר קמתי, עדיין כואב, אשתי התעוררה מהשעון ואני התעוררתי מקולה של אשתי "תכבה את זה" נפלתי מהמיטה בבהלה וחיפשתי את הפלאפון מצאתי והשתקתי, עדיין כאב לי כל הגוף עדיין חשתי תשישות, הסעתי את הילדים למוסדות וחזרתי הבייתה לאכול ארוחת בוקר עם אשתי, איחרתי לעבודה...שיחנקו גם ככה הם כבר פיטרו אותי.
בבוקר התחילה לחזור אליי ההכרה, וקצת מן השפיות (נראה לי).
אני עדיין בוכה כשאני חושב על איך שאני מרגיש, עדיין כואב כשאני נזכר באתמול, זה לא עובר לי, היום כשהלכתי לקנות אוכל עברו מולי כל מיני מושאי תאווה, אבל ראיתי אותם כאילו דרך עיני שעון החול של רייסטלין (למי שקרא את רשומות רומח הדרקון), אני עדיין מרגיש שהשם כועס עלי ועדיין לא אכפת לי.....בעצם כן, קצת, לא מספיק בכדי לפעול.

היום אני לא בריאה חדשה, אני המשך של אתמול כואב במיוחד.

מזדהה עם מה שאתה עובר עם אשתך.
קשיים עם האישה השפיעו לא פעם על ההחלמה שלי. משתדל להתקשר לחברים.

שתדע יפים טובים, יפים ומלאים בחיבור!
אוהב.

וואו. אתה מוזמן לקרוא כמה מצבך דומה למה שהיה לי. לא רק בהתרחשות, גם בצורת הכתיבה. התעודד, כיום אנו חברים טובים באמת. יש דרך. היא מרפאת גם את הבית. בקש מאבא להשאר על 'השביל'. חיבוק.

מרגש מאד לא רק עוצמת הכאב אלא ההכרה שלך במה שאתה ויכול לשנות ע"י התכנית הנסיונות הקשים לדבר איתה שוב ושוב אחרי מצב כזה ,גבורה אמיתית של ראיה מפוכחת...
מאחל לך רק אושר מתוך החלמה, בהחלמה...

אוהב.
מתפלל.
מזדהה.

בס"ד
דמעות עלו בעיני מעוצמת הכאב...
אך מה שהכי מרגש
זה שאחרי כזו התרסקות
פשוט ממשיכים לצעוד!
חיזקת אותי מאוד! יישר כחך!

אוהב ומעריך מאוד מיאני...