בס"ד
תודה רבה
קראתי הרבה מסרים (שפעם כל אחד מהם היה פוסט בפני עצמו...)
אפשר לומר גם שקיבלתי כוחות לשנה החדשה...

תודה חברים. התוכנית עובדת. גם בסוכות. בסוכה ומחוצה לה. כתבתי לא מזמן שבסוכות אני מאותגר באופן מיוחד. להלן תיאור יום של חול המועד סוכות. אבאל'ה אוהב סידר לי יום מחלים. כזה שבקלות יכל להפוך לקטסטרופה מתמשכת. שיהא לתועלת.

וכמו תמיד היום מתחיל מהלילה. כבר זמן שאחראי קו הלילה מבקש ממני לעשות שירות ולהיות תורן. אמרתי לו שביום של חופש מהעבודה ומשאר מטלות אהיה. קבענו למוצ"ש. הייתי. הגיעו לא מעט שיחות. כואבות ומשחררות. היתה לי תועלת. נזכרתי בימים אחרים. סיימתי את 'המשמרת' אחרי חמש בבוקר. ישנתי מעט וקמתי לתוך מה שהיה אמור להיות יום שבו כולנו מקיימים את מצוות היום - "ויצאת בחגך" לדרכים (ונתקעת בפקקים) ומרגע זה כל מה שתוכנן קודם השתבש.

למורת רוחה של זוגתי מיקום ותזמון המפגש המשפחתי שונה. אוף, "צריך לאכול בבית". אחרי שעתיים היה גם מה לאכול בסוכה. דקות לפני היציאה לדרך גם החולצה של הצאצא אכלה. צלחת גדושה בעוף אורז ושאר ירקות (אמיתי) נמרחה על חולצה לבנה. תוצר ישיר של חוסר שימת לב, פזיזות ושובבות. התעצבנתי. כהוגן. על החולצה ומי שלבש אותה ועל אלוקים 'שמנסה' אותי בניסיונות שאיני יכול לעמוד בהם. ההתרחשות כולה ארכה חלקיקי שניות. וגם זה בעיקר בהתפוצצות פנימית. אמרתי לילד שאני חסר אונים מול הכעס והעצבים. ושבלעדיהם הוא כנראה היה זוכה 'במתת חינוכי הגון', שאני נמנע ממנו כי הוא יהווה חיסול חשבונות גרידא ויצאנו לדרך.

לאחר שיצאנו ידי חובת כל 'השיעורים' בהיתקעות בפקקים, הגענו למחוז חפצנו. היה נעים, אבל גם מעייף. כשהביקור המשפחתי תם רעייתי קיבלה טלפון מחברת תוכנית (אס א נון) 'אולי תקפצו לבקר'... אשתי אמרה מיד שאין מצב כי 'בעלי תשוש'. תכל'ס קפצנו. רק כי ידעתי שאשתי תשמח. למרות תשישותי היה לי את הפנאי נפשי לחוש שהיא זקוקה לזה. יכולתי לצאת מעצמי ולהכיל את נפשה. פקק נוסף וביקור 'קצרצר' בן ארבע שעות חלפו ביעף גם הם. בהחלמה. לא היה קל. היה מתגמל. התירגול על יבש השתלם. יכולתי לברור בזמן אמת את האופציות. להחליט עבור מה יש לי כוח ומה נכון לי.

גם בחגים היו לי כבר ימים מחלימים, אבל מקבץ כזה של אפשרויות למעוד ולגדול לא היה. תודה אבא. על האפשרויות וניצולן. 

תודה על השיתוף,
לפני תחילת הלילה של השירות, שמחתי לראות אותך בקבוצת חברים, וזה היה לפני כל המסע של היום הארוך שאחרי,

אפשר לתקן. יותר נכון, לפעמים ניתנת מתנה של חוויה מתקנת. ככה אני מרגיש כבר כמה שנים. במיוחד בהושענא רבה השנה. בדיוק לפני 11 שנים בליל הושענא רבא הייתי בדיוטא התחתונה. כפשוטו. אין לי מושג למה, אבל דווקא באותו הלילה החליט אבאל'ה להוציא אותי מהזבל. לכת ערב עליתי עם חבר לשמוע מסר בכינוס חג של SA, חבר יקר הציע שאבוא גם לקבוצה של שמור ונעניתי. גם כשביקש שאדבר שם... דברתי. היה כיף. פגשתי מישהו שהיה זקוק למה שניתן לי. אחר כך הייתי בפגישה טיפולית נהדרת אצל המטפלת שלי. בדרך חזרה לבית 'קפצתי' לבקר חבר מקסים שפגשתי לפני חמש שנים אחרי שבעל זועם פתח לו ת'ראש. פיזית... ואז התקשר איש יקר מהעבר ורצה לשבת איתי. הייתי איתו. אחרי שלוש הוא יצא מהבית שלי. הייתי מותש. אבל אין לי אפשרות לתאר את תחושת הברכה העצומה שליוותה אותי  - הבילוי של הלילה הזה לעומת הלילה ההוא. תודה אבא.

מרגש. יהי רצון שיתקיים בך תמיד שמחנו כימות עיניתינו שנות ראינו רעה

ולא הזכרת את הקבוצה הטלפונית.. תודה רבה גם על זה קיבלתי שם המון החלמה.

מה שנכון נכון. בדרך הביתה היתה יופי של קבוצה. כיף. זהו, נגמר סוכות. גם הסוכה כבר מפורקת. אסירותודה שלא נגררתי עם זה. חורף בריא.

אתגרים. כבר למדתי שזו הזדמנות מגדילה. גם כעת. אבל עדיין האינסטינקט הראשוני הוא פאניקה. בורכתי בכמה מהם בארבעים ושמונה השעות האחרונות. הטיפול הרגשי שובר לי מחיצות בלתי נראות בליבי ומציף בי הכול מהכול. לצד תחושות מרגשות לסובבים אותי (נדירותה של אשתי בלתי נתפסת. באמת) עולות בתוכי גם תחושות לא פשוטות מסביב לארועים בהווה דרך משקפי העבר. לדוגמא; בני שיצא לטיול אופניים ותמים עורר בי את זיכרם של שיטוטי האופניים הבלתי נגמרים שלי בחיפוש אחר מילוי לריקנות. אסירותודה על רגעי פחד גדולים שהתבטאו בעצבנות וחוסר שקט והתחלפו עם ההודאה בחוסר אונים בקבלה שפויה של המציאות. הלוואי עלי פרומיל ממה שיש בו ולו, בגילו. בגילי. תודה אבא.

וכשהגלים החזקים נרגעים, הרגעים המחזקים מתגלים. תודה אבאל'ה.

מאחורי כל מילה יש סיפור שלם,
לתועלת החברים אולי תשתף קצת לתקווה וכוח,
תודה מראש

תודה. אני לא יודע כמה אוכל לתאר כאן, בכל זאת זהו פורום ציבורי ומדובר בהתרחשויות אישיות. אתייעץ. לבנתיים אכתוב שהאמת היא שזה הרבה מעבר לסיפור, מדוייק יותר יהיה לומר ספר... אולי אפילו ספריה... זה בעצם החיים בעצמם. במשך עשרות שנים הכול חלף לידי. כעת כשאני ער, בחסד אני חי את המציאות, חש אותה, כל מה שקורה הוא חוויה. וכול הזמן קורים דברים. מול עצמי מול אשתי מול הילדים שלי החברים שלי הספונסיים שלי. ואפשר להוסיף לרשימה את כל מה שפוגש אותי במהלך היום. בעת האחרונה זהו בעיקר הטיפול הרגשי שאני עובר. הוא נוגע במקומות מאוד פנימיים בתוכי. אסירותודה.

עוברים עלי ימים מיוחדים. לא בהכרח נעימים, לא תמיד קל, ההפך, לפעמים המציאות מורכבת וכואבת מאי פעם. אבל קורים לי דברים מקסימים, פסיכיים לגמרי. משוללי היגיון בעליל. וזה כיף לא נורמלי. אני מוצא את עצמי מדבר, אומר, וכותב, דברים שלא חשבתי עליהם עד לאותו הרגע והם קולעים אל השערה בצורה בלתי רגילה. אולי זה שייך לאחת ההבטחות מהצעד התשיעי "נדע בדרך אינטואיטיבית כיצד לנהוג במצבים שהיו מבלבלים אותנו בעבר".

קחו דוגמא מאבא שלי, עוד מעט יש לו יומולדת. הוא מחליף קידומת וזה משמעותי לכל צאצאיו. החלטנו לעשות לו משו חביב בהפתעה. היום קיבלתי ממנו טלפון; "שמעתי מאחורי הפרגוד שאתם מארגנים לי משהו? שמע, תגיד לכולם שאני לא מוכן. זה מיותר לגמרי". נשמתי עמוק. התפללתי וקיבלתי כוח לפצוח באחד הנאומים המרשימים ביותר שלי בשנים האחרונות, בטח מולו;

אני: אבא יקר, אני רוצה לומר לך כמה מילים מלב אוהב. מבלי לאשר או להכחיש את קיומו של ארוע או אי קיומו של ארוע חגיגי עבורך, נראה לי שכדאי שתשמע את מה שיש לי לומר לך. שמעתי אותו נדרך, נו בבקשה אמר, אמרתי לו תודה והמשכתי - אבא, הורים תמיד רוצים ונותנים לילדים שלהם. נראה לי שיש זמן או שלב שעליהם לתת לילדים שלהם לתת להם... פשש, אתה מיישם עלי איזו קורס או הרצאה ששמעת?

חייכתי. אמרתי לו שזה נובע מהקירבה שלנו אליו. שזה בשבילנו לא פחות ממה שזה עבורו. אנחנו האחים והאחיות זקוקים לזה. לביחד שלנו ואיתו. הוא ניסה עוד קצת 'לשנות את רוע הגזירה', אבל אם... אמרתי לו בנחישות נעימה - עזוב, מבלי לאשר או להכחיש, מה שצריך לקרות זה מה שיקרה. הוא סיים איתי את השיחה ב - נו, טוב. שיהיה. בחיים לא דיברתי איתו בשפה הזו, היו לי כמה שיחות מופלאות כאלה בעבר (הצוואה) אבל זו היתה שיחה עם ארומה מיוחדת.

דוגמא נוספת; במהלך כתיבת הצעד השישי גיליתי שאחת הפוזות האהובות על מחלתי היא 'האביר על הסוס הלבן'. תנו לי נזקק שאחת מיכולתי המופלאות יבואו לידי ביטוי בעזרה לו וכל סדר יומי ישתנה (כמובן שרק אם ארויח מהסיטואציה) ואם זו נזקקת אני בכלל עף על עצמי. כפעולה הפוכה לשם החלמה ,סיגלתי לי דפוס פעולה; אני לא משנה כהוא זה מתיכנוני המוקדם ללא שיחה עם אדם המכיר אותי ואת מחלתי, ויהי מה. אין לכם מושג כמה צער נחסך ממני ומבני ביתי מהכלל הפשוט הזה.

כשהחניתי היום את רכבי בחניה רגעים לפני פגישה מתוכננת ניגשה אלי בחורה ואמרה שנגמר לה המצבר ושאלה אותי האם יש לי כבלים. יש לי עניתי, אבל אני צריך להרים טלפון... התקשרתי לחבר ושיתפתי אותו בסיטואציה. שלוש דקות אחר כך הרכב שלה הניע ואני כבר הייתי בדרך לפגישה בלי מילה או מבט מיותרים.

חברים, יש מי שממלא לי את המצבר, משאיר אותו מלא. תודה אבא.

אין מילים...
קיבלתי
יש אופק

תודה על הכל, אסירות.
באמת תודה, במיוחד על לילות-השישי-המרתקים, תודה

תודה על השיתופים. דווקא מהשיתופים הפשוטים, לא מתובלים בתובנות וכו', אני מקבל המון.

אגב, נראה לי שגם אבא שלך ידע בדיוק עם מי מהילדים כדאי לו לדבר, נכון?