קיץ בריא. אסירותודה שתוך ארבע שעות מסיום החג כלי הפסח ארוזים במקומם. בלי לחץ. כולם עזרו (אני השתדלתי לא להפריע) ובאווירה טובה. לא מובן מאליו. היה לי מיוחד בהלל בשביעי של פסח. במיוחד במילים "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה". הרגשתי ממש איך דווקא הרגעים המאוסים עשויים להפוך לראש הפינה. אכן "מאת השם היתה זאת, היא נפלאת בעיננו". תודה אבא.

"איפה האמת שלך? איך את יכולה להסתכל על עצמך במראה?" - - - לא, הפעם, באסירותודה לא אני הייתי הדובר. המילים הללו נשמעו מאיש שעשה 'הליכה' עם אשתו. בתנועות גפיים נמרצות, הוא הרביץ את תורתו ברעייתו. משולהב לגמרי לא שם לב שיש עוד אנשים סביבו. שפת הגוף של האומללה שידרה שהיא ממש ''נהנית'' מההרצאה שלו. הסתכלנו אחד על השניה, אני ואשתי, בלי מילים. במבט ששווה הרבה יותר מאלף מהן, והודינו. לאבא אוהב שנכון להיום אנחנו לא שם. היא, אשתי, חייכה בחיבה. ואני, לא מפסיק לחשוב איזה גועל נפש היה לה ממני. איך היא ספגה את זה כל כך הרבה זמן? מהיכן שאבה כוחות? דמותה המסורה שוב הוארה באור יקרות. מה שמראה נוקבת מעוללת. תודה אבאל'ה שתיזמנת את ההליכה השפויה שלנו לידם. אוהב.

קורים לי דברים טובים. למרות עומס בלתי רגיל אני נוכח בחיים וזה לא מובן מאליו. בחסד השם אני 'חושב' החלמה גם בתוך העומס. הייתי כותב על כך פוסטים שלמים אבל ממש אין לי פנאי, ולכן אכתוב בקצרה על שתי אמיתות שנוכחתי בהם לאחרונה:

תסבוכת? מחלה! - המילים האחרונות של השותף המייסד, ד"ר בוב לביל היו "בוא נשאיר את זה פשוט". למעשה הפשטות מופיעה עוד קודם. בהקדמה למהדורה השלישית: למרות הגידול הרב בגודל ובהתפשטות של החברותא הזו, התמצית נשארה פשוטה ואישית. כל יום, באיזה שהוא מקום בעולם מתחילה החלמה כאשר אלכוהוליסט אחד מדבר עם אלכוהוליסט אחר ומתחלק איתו בניסיון, כוח ותקווה.

זהו. לא "הוראות" ספונסר, ולא סנקציות של קבוצה. לא תוכניות מורכבות 'להצלחת המשימה' הצלת הזוגיות או חינוך הילדים. פשוט. אני חי. רוצה גם?

מנוהל? מנהל! - אחת האקסיומות המקוממות ביותר עבורי היתה שאם אני מוטרד אז "משהו בי לא בסדר". השתגעת? שאלתי שאת מי שסיפר לי על זה בפעם הראשונה, המנוול פגע בי וזה כואב לי ואני 'הלא בסדר"?! הוא הסתבך. משהו בנחרצות שלי בלבל אותו. גם אותי. שנים אחרי אני יכול לומר שזה אחד המשפטים המדוייקים ביותר שנכתבו ביחס אלי.

הייתי מנוהל "מהלא בסדר" כי בתוכי ניסיתי לנהל את הטענה הזו - איך אפשר לומר שטעיתי כשאני לא... או, אז מה זה אומר עלי... אני הרי חייב להיות בסדר... ניהלתי רב שיח עם המשפט הזה, ואו שהצדקתי אותו או שדחיתי ונדחיתי מפניו. והוא, "הדיון" הזה, או המניעים לדיון הזה הוא הוא "הלא בסדר". שלי. אינני צריך לדחות טיעון כזה או להעלות תגובת נגד מוחצת. הפסקתי להלחם במישהו או במשהו גם בתוך הראש שלי.

ככה למדתי שאם אני מנוהל, אני מנהל. שיח שלם בראש שלי. מה עושים? טוב, זה פשוט... קבלה. גם של המנהל שבי.

אסירותודה.

אהלן חברים, בחודש האחרון לא הייתי פה ולפחות למשך עוד חודש כנראה שגם כמעט לא אהיה, העומס עלי מתעצם אבל בשורה גדולה עימו - לא משנה מה וכמה, אין למה. יש רק איך. איך אני מתקדם לדבר הבא. יש לי 'מיליון' פוסטים לכתוב. פשוט אין לי זמן. אם יהיו לי כמה דקות ארחיב בנושא "ביסים קטנים". זה מה שעוזר לי לבלוע את מה שמגיע לכיווני כיום. רבותי, זה עובד. ביסים קטנים. החיבור המתמיד הזה לאלוקים עוזר לי לבלוע במקום להיבלע.

שיהיה בתיאבון לכולנו.

תודה שאתה כאן גם כשאתה לא כאן. ונפקדת כי יפקד מושבך.

נראה לי שזאת פעם ראשונה שאני מגיב בשרשור הזה...

באמת היה חסר לי המבט של העיניים של אסירותודה...
לפי הודעותיך האחרונות נראה שנזכה לשמוע ממך כל ראשון לחודש הלועזי...

מקווה לאמץ את הטיפ הזה. כשאני לא נוגס מהחיים בביסים קטנים, הם נוגסים בי בביסים גדולים...

תודה אנשים. למרות העומס הגדול שיש לי קפצתי לפה היום לכמה שניות רק כדי לשתף אתכם בשני משפטים מיוחדים. האחד שמעתי היום מהספונסר שלי: "מכור שזכה בנקיון והחלמה מפסיק להגיע לקבוצות ולא מעביר זאת הלאה, משול לגביר שלא נותן צדקה"...

את השני שמעתי מהדהד בתוכי: קיבלתי סמס מייאש - "וכאשר אבדתי אבדתי", ברגע בהיר ידעתי מה להשיב - "וכאשר עבדתי עבדתי"...


חיבוק לכולם.
בהחלמה.

המוווון זמן לא הייתי פה. מסיבות טובות. אני עמוס בדברים שרק יכולתי לחלום עליהם. בימים הקרובים אהיה קצת יותר פנוי, אקווה להיות גם פה. לבנתיים ארשום שחסרתם לי מאוד. נשתמע.

"מסיבות טובות" ??!!
אולי למען האנושות,לא בשבילינו [עקרונות לפני אישיות,,]!

חבר אתה חסר.
מתגעגעים.

"הוי אריאל" אני עמוס בדברים טובים. תודה לה' עליהם. בחסד, גם עכשיו. לפני חמישה ימים ציינתי עשר שנים של ניקיון ב SA. התרגשות גדולה. בעיקר בגלל שישבתי עם אשתי והכנו מסר זוגי שהתעתדנו למסור יחד למחרת היום. נזכרנו יחד מהיכן באנו ולאן הגענו. אסירותודה. לא רשמנו כל מילה, זרמנו. ציינו נקודות. צחקנו, כאבנו, בכינו והתרגשנו. מהנס. במסר עצמו היינו שנינו הכי נינוחים שאני יכול לזכור. אמרתי לחבר שאת הכיף שלי קיבלתי כשישבתי עם אשתי בערב הקודם. לא יאומן. אכתוב בל"נ על ציון הדרך והתאריך פוסט נפרד. הדברים שאמרנו במסר הוקלטו ואי"ה אשתדל שיועלו על הכתב..

תודה השם על הכל.
אוהב.

הייתי שם, וקיבלתי כוח, תקווה, החלמה - במנות גדושות ביותר. אני אסיר תודה על שזכיתי להיות שם.

תודה. המסקנה שלי מהשנה האחרונה היא שפשוט אין מספיק זמן ביממה.. צריך לעשות עם זה משהו. רצונו ייעשה גם בזה.

דווקא לאחרונה היה לי קצת יותר זמן אז כתבתי מאמרים ארוכים יותר, אבל לא כדאי שאשכח את היומן המסור שאירח לי לחברה בכל הזמן שקדם לתקופה האחרונה. להלן סיפור נפלא - עיבדתי אותו בכדי שיוכל להופיע כאן, אין לי מושג אם הוא אמיתי - שקיבלתי במייל:

ילדון מנומש כבן שמונה נכנס לגלידריה והתיישב ליד השולחן. משניגש אליו המלצר הוא הודיע לו שברצונו לרכוש "במיטב כספו" גלידה. איזו תרצה? שאל המלצר, עם ריבת חלב, שוקולד ואגוזים. כמה היא תעלה לי שאלו הנמשים. עשרה שקלים השיב לו המלצר (טיפ משמעותי לא יצא לי ממנו , חשב לעצמו).

וכמה תעלה זו הפשוטה יותר, המשיך הזאטוט להטריד את המלצר. חמישה שקלים, השיב לו בקוצר רוח. הביט הילדון במטבעות שבידו ופסק, אז תביא לי את הפשוטה יותר. המלצר מילא במהירות את בקשת הקטנצ'יק, והדף לכיוונו בזעף את גביע הגלידה.

משסיים להתלקק באיטיות (רבה מדי לטעמו של המלצר), קם הילד השאיר במקומו את התשלום, ויצא מהגלידריה. כשניגש המלצר לאסוף את התשלום שהשאיר אחריו הילדון, דמעות עמדו בעיניו. על השולחן היו מונחים עשרה שקלים. חמישה שקלים עבור הגלידה וחמישה שקלים נוספים עבור הטיפ...

המסקנה? אל תקפוץ להסיק מסקנות מהירות...

זהו. שתי הסוכות היו. כרגע הן מפורקות והדפנות הקרשים והסכך אוחסנו במקומם עד לשנה הבאה ב"ה. גם חבלי הכביסה מתוחים. מוכנים ומוזמנים להיאנק תחת כובד להררי הכביסה משבוע ההפוגה. לא מובן מאליו. במיוחד לאור חוסר השקט שנח עלי מאד שעות הצהריים המאוחרות.

דווקא היה לי חג שמחת תורה נהדר. מכל הבחינות והמובנים. שרתי ורקדתי ללא הפסקה. בלילה וביום. עם הצאצאים. בבוקר בכיתי מתחת לטלית "סומך נופלים עננו ביום קוראנו", ותכננתי את הפוסט למוצאי החג ("חופף עליו כל היום", עוד אכתוב אותו בל"נ). אבל אז...

נזכרתי לתוך מה אני חוזר (שגרה לא ברורה בכלל, עם זעזועים בתחום התעסוקה) ונדרכתי כקפיץ. הילדים רבו ואני שכחתי שהם ילדים. רציתי שקט. וכמו שבדרך כלל קורה לי כשאני פועל בעקבות הרצון העצמי, עשיתי רעש. הרבה רעש.

אסירותודה שהתנצלתי. ביקשתי סליחה. התפללתי לאבא אוהב בשמיים שיהיה איתי והלכתי לפרק את הסוכות. זה הזמן להתפלל לחורף בריא. אבא, תן לי כוח לקבל את כל מה שאתה מכין לי. אני מאמין שזה הטוב ביותר עבורי. אוהב.

חורף בריא