בידוד. קורונה.
מגיע זמן מקווה.

האישה אומרת שאין מצב שהיא מוותרת (יש גבול למה שהקורונה תעולל לנו.. פסקה). אני כן נכון לוותר. לא עליה. על הרצון העצמי שלי. ככה למדתי. לזרום עם המציאות. להפסיק לברוא אותה. לחדול מלנהל את מה שנדמה לי כרצונו.

כי רצונו ייעשה ולא רצוני. ואני מבין שרצונו הוא שרצונה ייעשה. אבל איך? אין לצאת.. "לא אכפת לי. נלך לים", היא אומרת. טוב, יאללה, קדימה צעד. ללימוד ההלכות לטבילה בים. הפכתי לבקי בכל הפרטים. קראתי כל מה שהיה בנמצא. והיה לא מעט. נשארה שאלה אחת. בשביל צריך רב.

"אין צורך". יש את גב' פלמונית, הוא אמר.. היא 'בוגרת' קרונה.. תשלמו לה כמה שקלים יותר מהרגיל. תבואו ב 00:30, אחרי שכולם הולכים. היא מחטאת לפני, ואחריי. הכל בסדר". וככה היה. באמת שהכל היה בסדר לפני, עוד יותר אחריי.. שוב, רצונו נעשה כשאני עושה את רצונו מוותר על רצוני. ככה זה עובד אצלי. ביחד. לא לבד. להתייעץ.. לצעוד צעד 2..

חוויה נדירה. מלילות הטבילה המרגשים שהיו. והיו. ואני לא ילד. אסירותודה

מרגש לקרוא את ידו של אבינו מלכנו.
קראתי שר' משה שפירא זצ"ל אמר בהדרכה ליועצי משפחה חרדים,
שיגידו למטופלים שלהם, שאדם טועם באשתו את כל הטעמים, עם הזמן.
האמת שלא האמנתי לו כשקראתי את זה. אבל עם הזמן..

תודה אסירותודה היקר שחזרת להשיב לנו פה רוח החלמה ותקווה
גמר חתימה טובה

שמחת תורה.
כתבתי בעבר על החג הזה, לא מעט. גם כאן. לקח לי זמן להתחבר אליו. ושהוא, החג ייתחבר אליי. אבל שומדבר לא הכין אותי למה שחוויתי השנה. 'שמחתורה' של קורונה.. זה התחיל כבר בחול המועד. עד שיש שנה שבה יש יומטוב משבת לשבת עם שבוע של חול המועד מלא שאפשר לצאת ולטייל, אי אפשר לצאת ולטייל, והילדים מתחרפנים. כל אחד לפי גילו.

זה נמשך עם הקושי שלי מול שמחות בית השואבה מאולתרות שצעירי צאן מחתרתיים אירגנו כאילו הק.ג.ב הסובייטים מברית המועצות קמו לתחיה, המשיך עם הקונפליקטים שלי מול התנהלות הילדים שלי על פי רבותיהם ("ההשפעות הרוחניות של הקורונה חמורות מהפיזיות" - "חוגגים בישיבה כי זה פיקוח נפש רוחני") ,אני לא יכול לשלוח ילד לישיבה ולומר לו לא להקשיב לראש ישיבה שלו..

והילד שמירר בבכי שהוא לא הולך לעלות לתורה. אחרי שכל השנה חיכה. והתכונן. ולמד. ויודע את פרשת וזאת הברכה בעל כדי לקרוא כמו גדול לבד.. ולא רק שלא יקרא, גם לא יעלה לתורה. בכלל. שבעה קרואים חוץ מחתן תורה ובראשית וכל הנערים.. (כמובן שכל אחד בטלית שלו במקומו. המסומן.

אבל השיא היה בליל "החג". מעייריב. רחבת דשא. חום אימים. הקפות. רוקדים במקום. איש איש על דיגלו. למשפחתו. באזור שיועד לו (חוץ מחולה הקורונה שנצמד אלינו והרחיק אותנו - הרב אמר לו שמותר לו לבוא, כי זה שטח פתוח עם מסכה..), כל משפחה בתורה לוקחת ספר תורה עושה סיבוב או שניים עם הס"ת ואז עם האלכוג'ל. חמש דקות להקפה. שיר אחד ששרים כמה פעמים ודי. המסכה היתה ספוגה מדמעות. הרגשתי נזוף. עצוב. נלקח ממני חג שכל כך שמחתי בו. שעמלתי עליו.

בבית כנסת, ממש ליד, מניין של בוגרי קורונה. צווחים ומקפצים בכל עוז: "אנא, אנא, אנאאאא. עבדא דקודשא בריך הוא..".. ואני בכיתי. בשבילי השיר הכי מרגש שהיה היה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". במנגינה של סיום נעילה..

אבאל'ה, לשנה הבאה בירושלים הבנויה. לשנהההה הבאההה, בבקשה, בירושלים הבנויה. בבקשה.

וואלה אחי איזה פוסט מדהים יש לך את זה, אולי תסביר לי איך מגיעים "רצף ניקיון נוכחי: 5497 ימים" אני פשוט מת לדעת את סוד הקסם להיות כל כך הרבה זמן נקי...

פנימה כתב on 24 ספט' 2020 10:49:

נו, עם הזמן, גם אצלי בע"ה.
תן לזמן זמן... 

דייב 2 כתב on 12 אוק' 2020 14:47:

תודה.
בכנות, לא בטוח שתאמין לי, אבל.. זאת האמת. אני מאמין שבתכלס זה עניין של כמה כללים די פשוטים, ו.. יום אחד. כן, אחד. בלבד. יום. היום.

וזה ההסבר: הרצף של הניקיון זה מתנה מלמעלה. ככה החליט מי שנמצא שם. התפקיד שלי, החלק שלי, הוא להתמקד בכאן ועכשיו. ביום אחד. יום אחד בו לא אשנה מהאמת, אתאמץ ככל יכולתי להיות כנה, יום אחד בו אשתדל מאוד להיות עסוק בלתת, יום אחד שבו אתרגל התנהלות עקבית, יום אחד בו לא יהיו לי סודות - דברים שאני שומר לעצמי ומתבייש לדבר עליהם - יש לי כמה אנשים קרובים שאיתם אני מדבר על הכל. הכל. 

במשך שנים היו לי המון הסברים הגיוניים וצודקים (!) למה לא להתנהל לפי הכללים האלה, הייתי הגיוני וצודק, ומסטול מתאווה. ברגע שהפסקתי להאמין לראש שלי מייצר, התרגלתי לפעול אחרת ממה שהתרגלתי, החיים השתנו לטובה. למרות האתגרים הגדולים, התמדתי, יום התחבר ליום. ו.. ב"ה.

יקירי, רק להיום. זו לא סיסמה. זו מציאות חיים. שאני מאמין שיכולה להיות של כל אחד. אמן

16.
שנים.
היום.
ואיזה שנה.. יואו. גם אם הייתי יכול לכתוב פה הכל, לא הייתי יכול לכתוב פה הכל.. כי זה פשוט גדול יותר ממילים. כן אכתוב בקצרצרה, שכשהנפש/נשמה מתחברת-מקבלת את מה שהיא זקוקה לו, היא נוסקת למרחבים בלתי נתפסים. בשנת הניקיון האחרונה, לצד חוויות מורכבות מאין כמותן, חוויתי שלווה שלא ידעתי אודותיה וכמותה.. כבר זמן שאני יודע שזה הולך יחד, אבל לא ככה. תודה אבאל'ה על זה, ועל זה. ועל בכלל ועוד. ובעיקר על הנוכחות שלך בחיי. איזה חיים זה איתך, ואיזה לא חיים זה בלעדיך. תודה.

נ.ב
לא אבטיח להיות פה כל הזמן. לא הגיוני שייתאפשר. כן אנסה לקפוץ לפה יותר בקירוב. ולו בשביל להחזיר מעט למרחב שתרם לי כל כך.
אוהבתכם

מזל טוב
ציון דרך מדהים
באמת חשוב שותיקים עם נסיון חיים גדול יותר מול התאווה, ונקיות ברמה גבוהה יותר,יכנסו מידי פעם לפורום לענות ולהדריך להפיח חיים במתנדנדים.

המון מזל טוב! 

זה מציף אצלי זכרונות מתחילת הדרך שלי כאן, כשהיו לך שמונה שנים וזה היה נראה לי להיות על גג העולם. היום אני בעצמי מתקרב למספר הזה, ואני מבין יותר את הדברים ששמעתי ממך אז. המספר פחות משנה, זו בעיקר דרך חיים.

אז נכון שב-NA אומרים שתקופת נקיון מדברת בעד עצמה, ואני באמת חושב שאפילו לניקיון טכני במשך תקופה ממושכת יש השלכות חיוביות רבות, אני בסך הכל גם רואה את זה על עצמי, אבל עיקר העניין זה לחתור בעקביות ובכל פעם מחדש אל העבודה שנדרשת ממני.

מאחל לך עוד הרבה שנים נקיות, נעימות וטובות!