איזה חבר מדהים! בלי להכיר, אני מאד אוהב אותו!!

תודה אסירות על כל השירות שאתה עושה לנו בכלל ואלי בפרט. תודה על הכנות עם כל מיני 'מתחילים' כמונו...
זה באמת נותן חשק להתקדמות לראות את התהליכים שאתה עובר.
תבורך.

בס"ד
שלום לך אסירותודה יקירנו!
הסקרנות שלי לא באה על סיפוקה... :-\
אבל !!!
בכל אופן מאחל לך המון המון הצלחה בדרכך החדשה...

חודש עבר. האתגרים המשמעותיים גורמים לחודש להרגיש כמו שנה. לטוב ולמוטב. למרות שלא ניתן לגעת בבמה הזו ובכמה מילים בכל רוחב ועומק השינויים. בחלקם, כן. הפעם אכתוב על אחת המתנות המופלאות שקיבלתי בתוכנית - הפנמה של המצב, והתמקדות בפיתרון:

אבא טלפון. לא, זו לא קריאה של אחד מהצאצאים המגיש לי שפורפרת. זו המציאות שלי. הקשר עם הילדים עבר לטלפון. כשאני חוזר למלון (להלן הבית) הם כבר ישנים. והם פשוט חסרים לי (אסירותודה!) מה שחייב חשיבה אחרת. מחוץ לקופסה. בחסד אבאל'ה אוהב נמצא הפיתרון. להיות 'אבא טלפון'. שלא אהיה 'אבא של שבת' בלבד. וזה מעניין. מאוד. במיוחד עם הגדולים שבהם. כבר זמן שבחסד התקשורת איתם השתפרה באופן ניכר, הטלפון הוסיף ארומה משלו. יש לי תחושה שההתעניינות שלי בהם (עוד מתנה!) מחמיאה להם ותורמת לרצון שלהם להיות חלק מהשיח. או הלימוד. (כן, הטלפוני) וזה כיף.

תודה אבא.

   

תודה על הרעיון אסירות. בקרוב אתחיל להיות כמעט לגמרי אבא של שבת אחרי חצי שנה שהילדים שלי ראו אותי כמעט כל הזמן בבית.
מקווה ליישם את זה לפחות קצת.

תודה אבא טלפון!
אוהבים!

אני משתדל להיות אבא של בוקר ולהסיע אותם למסגרות

זה גם נותן לי זמן איתם וגם לאשתי זמן נוסף לישון בבוקר
לפעמים זה אפילו בא על חשבון של להגיע בזמן לעבודה

אוהבים!

אני מאותגר כהוגן. מכל מיני דברים וברמות שונות. אבאל'ה אוהב איתי. הוא זה שעוזר לי להיות איתו. מאפשר לי 'להיות' בסיטואציות בלתי אפשריות  הכי קרוב אליו (במקלט עם המון תאווה מפורשת) שהכרתי. לצוף בחרדה חונקת ולקבל את חוסר האונים כמציאות ולהשלים עם אפשרות לכישלון. הוא זה ששולח אלי את מי שאני זקוק לו בדיוק ברגע הנכון.

תודה אבאל'ה. 

אז זהו, במציאות לא נכשלתי. ההפך, גדלתי. למדתי כמה המוח מכשיל. בדמיון. תודה אבא.

עברו חודשיים. עומק השינוי נותן תחושה של שנתיים. כעת הפוגה. אתנחתא קלה. ארחיב בהקדם. זה הזמן לסיכום ביניים קצרצר:

- המודעות אינה חזות הכל, אך בלעדיה אין כלום. היא תחילת כל תהליך.
- גם חוויה מאתגרת וכואבת יכולה להפוך לחוויה מלמדת ומתקנת.
- למחשבה השפעה מכרעת על ההרגשה. חיובית ושלילית כאחד.
- ההווה בנוי על העבר. כך או אחרת הדלת לא נסגרת. 
- אף אחד לא מבקר ושופט אותי בחומרה כמוני.
- בכל רגע ומכל ארוע אפשר לגדול.
- גם לקבלה עצמית אין גבול.
- התוכנית עובדת. תמיד.
- אין כמו אבא.

אוהב.

הלוואי ואדע על מה אתה מדבר

אך דבריך הם כאור בקצה המנהרה החשוכה שנותנים כח וחשק לא לברוח אחורה מרוב חשכה.

תודה

כל שורה פנינה ושווה פוסט נפרד.

תודה

תודה. אנסה להרחיב מעט מסביב לרקע עליו צמחה החוויה האישית של המשפטים השונים. הראשון - המודעות אינה חזות הכל, אך בלעדיה אין כלום. היא תחילת כל תהליך. אין לי ספק שידע בפני עצמו אינו כח מספק. אני יכול להסכים עם מי שיטען שלעיתים הידע עשוי להוביל לפעולה לא מתאימה ולמכשול. אבל וזה אבל גדול, מאוד. לאחרונה נוכחתי לדעת איזו חשיבות יש לתהליכים שהמודעות עשויה לייצר:

שנים אני חי בתחושה שמצבים מלחיצים מוציאים ממני את המירב. למעט מקרים ספציפיים שהתרגשות מיוחדת שנלוותה ללחץ השביתה אותי לחלוטין, לא היה לי חשש מלחץ. רק ציפיה דרוכה. האדרנלין הגועש בעורקי הופך אותי לחד וממוקד. כך היה גם בכל עת שעמדתי למבחן בעיני עצמי ובעיני הסובבים אותי, השאיפה להצלחה דרכה ומיקדה את מאמצי לכיון חיובי.

אי שם, לפני כמעט שלושה עשורים הפסקתי לעשות מבחנים. בטח שבכתב. כילד בבית הספר ביליתי במסדרון או שפשוט לא עניתי כי לא ידעתי. ובשנות העשרה עסקתי בעיקר בפיתוח מיומנות שהפכו אותי לחמקן בלתי נלאה שאינו נראה . כיום, כשנתבקשתי לעבור מבחן, נדרכתי. ידעתי הייטב לפני מה אני עומד ולאחר הכנה ניגשתי 'לעשות את העבודה'. "חד וממוקד". ו... בום. כלום. נתקלתי בקיר. או יותר נכון דף חלק. המוח התרוקן. לחלוטין.

נבהלתי. לא רק בגלל ההשלכות המעשיות של כישלון. משום מקום התנקזו להן כל תחושות חוסר התוחלת והיכולת האיומות ביותר שחוויתי מעודי. ראיתי בחוש איך ההווה בנוי על העבר. כך או אחרת הדלת לא נסגרת.  במהירות הבזק חלפו בראשי  תמונות רבות מהזמן שבילתי במסדרונות בית הספר ומעל כולן הפריעה לי מחשבה דומיננטית במיוחד - אתה לא יוצלח ההולך להיכשל - אסירותודה על היכולת להרגיש מה קורה איתי בזמן אמת ולהיות מודע למבטים האוהדים של מי שהיו במחיצתי, כך יכולתי לחוש איך אף אחד לא מבקר ושופט אותי בחומרה כמוני.

הדבר הבא עליו חשבתי היה שזה בדיוק הזמן למסור את חיי להשגחתו של האבא האוהב שלי, להתפלל ולעשות מדיטציה. התפללתי, ביקשתי. התחברתי. הרגשתי רגיעה מסויימת והבנתי שלמחשבה השפעה מכרעת על ההרגשה. חיובית ושלילית כאחד. אבל ברגע שקלטתי שהשעון מתקתק ואינני מתקדם  חוויתי התקף חרדה מחודש. ובעוצמות גבוהות הרבה יותר. פשוט נחנקתי. פיזית.

בתחילה חשתי רק בזיעה. למרות מיזוג האויר הסביר בהחלט, נטפתי כסוס לאחר מירוץ. לא רק הבגדים שעלי נדבקו אלי כטופח על מנת להטפיח, גם הכיסא עליו ישבתי נרטב בצורה חשודה.  (לא צחוק. לרגעים השתכנעתי שעשיתי במכנסיים) בהמשך הרגשתי שהדם השוצף לי בורידים נע במהירות מסוכנת ושפעימות ליבי המאיימות לפרוץ מבית החזה, יצליחו במשימתן. רגע לפני שאני מתערפל לגמרי קלטתי שהנשימות הפכו לרדודות ושטוחות. והתחלתי להסדיר את הנשימה.

התובנה שזה עתה חוויתי ארוע יוצא דופן שאוכל ללמוד ממנו. פינתה לי קצת יותר חמצן ועזרה לי לחוש שאני בסופה של הסיטואציה. התפללתי תפילה נוספת לאבא אוהב - זה מה יש. ככה אתה רוצה אותי ואני מקבל את זה. עם כל המשמעויות. כן, הרגשתי שאני מקבל את הפאדיחה כל הרבדים שלה. את הקושי עם ההשלכות שלו. התעודדתי, חשתי שגם לקבלה עצמית אין גבול. רגעים לפני תום הזמן הצלחתי לשרבט כמה שורות בכתב רועד והרגשתי טוב ולו בגלל שעשיתי את המירב שיכולתי בתנאים שנקלעתי אליהם, ושיצאתי ידי חובת ההשתדלות.   

הרבה זמן אני יודע ומרגיש שבכל רגע ומכל ארוע אפשר לגדול. אבל רק כשחלקתי בכנות את קשת התחושות המלאה של הארוע הזה עם אחרים (ספונסר חברים ואנשי מקצוע) תפסתי את החידוש שבהתרחשות - עד כה לא ניתנה לי הזכות להיות נוכח בתוך כאב משמעותי מאוד שלימד בבהירות רבה - שגם חוויה מאתגרת וכואבת יכולה להפוך לחוויה מלמדת ומתקנת.

המעבר היחסית מהיר בין התסכול הבושה והמבוכה לקבלה והכלה, הפך לי את השהות במחיצתי לנוחה הרבה יותר. תכל'ס, גם לא נכשלתי. את המבחן עברתי. תרתי משמע. למבחן הבא אבוא מוכן יותר. מה שגרם לי לקלוט שכמו כל דבר בתהליך המופלא הזה  אני לא באמת מבין ויודע איך, אבל זה עובד. התוכנית עובדת. תמיד. ושאין, אין כמו אבא.


- - - - - - -

שניות לפני שסיימתי לכתוב את המאמר הזה, הקטנצ'יק שישב על ברכי לחץ לי על 'דֶלית'.. בשניה הראשונה נהיה לי חושך בעיניים. כשהוא התחיל לבכות מהקפיצה ההמומה שלי, חיבקתי אותו. כי אין כמו אבא... 

תודה. אבא.

אוהבים. תודה עלזה. ועל החיבור. ועל הדרך ועל הילד עם הדלייט.
מאוד מזדהה עם הקטע והמבחן, לא מזמן התחלתי לחזור לזה גם, מבחינתי זאת פעולה בשביל לשחרר ממני את התוצאות, ולא להיות תלותי בשווי ובציון.

מאוד אוהב את התובנות שלך, יישר כוח