תודה. קיבלתי הרבה (גם) מהשיתוף השני. אז מה, כל פעם ששכנה נכנסת לשלוח פקס, אני אתקשר? אני צריך לחשוב איך ליישם את זה.

תודה חברים. כן במהלך השנים, לאט ובטוח משהו מיוחד נפתח ביני לאבא שלי. למרות שלדעות איני חולה אלא חוטא ששב בתשובה הוא השלים עם מי שאני (יודע עלי הכל) ומקבל אותי וממני. עוד אחד מניסי התוכנית. ולדוטור, הניסיון האישי שלי הוא שלא כל השכנות שוות (תרתי משמע...) ולא כל הפקסים שווים. למדתי שהיכן שהתנועה היא לקיחה כדאי שאזוז. עם הזמן למדתי שאיני מחוייב לגשת לדלת בכל פעם שהפעמון מצלצל. היו פעמים שדווקא צילצולה של המחלה שלי הוא זה שנשמע ברמה...

שתתוקן בעיצה טובה. חיבוק.

בס"ד
תודה ברה נהנתי מהסיפור על "טעינת המצבר"
סיפור פשוט אך עם מסר עמוק
שנזכה כולנו ל"מצברים מלאים"
וחברים וכח עליון שיעזרו לנו ללכת בדרך הנכונה...

תודה, חברים. המסר בשירשור הזה ובכלל הוא שיש פיתרון שעובד. אפשר וכדאי לחיות בלי שימוש. ולאט לאט ככל ההחלמה מתקדמת, העיסוק המרכזי בחיי היום יום הוא הנוכחות בחיים עצמם ולא הבריחה מהם. שימו לב לדוגמא הבאה;

עם פרוס שנת השמיטה החלטתי שזה מעניין אותי. שלהבדיל מהשמיטה הקודמת הפעם אני חווה את זה. לא משעמם לי, אני עמוס בלא מעט עניינים שיכולים להוות תירוץ ראוי להשתמטות משמיטה, ואף אחד לא יוכל לבוא אלי בטענות למה השתמטתי, אבל עדיין אחמיץ הזדמנות לחוויה של פעם בשבע שנים. קיבלתי על עצמי להיות חלק. ללמוד את ההלכות ולהשתתף מעת לעת בכנסים והרצאות העוסקות בשמיטה.

השבוע השתתפתי בארוע שכזה. היה מרגש. להלן התקציר בעיניים של אסירותודה;

ההרצאה על אמונה תפילה וביטחון ניתנה על ידי חקלאי שומר מצוות. אדם פשוט, לא משכיל או מלומד. איש אדמה במלוא מובן המילה. הושטתי לכיוונו את ידי (בעצמה לא קטנה) וזו נעלמה לחלוטין בתוך כפו שלו. מבליעה בגאון הכל. מגע עורו המחוספס והעבה הבהיר מעל לכל ספק שבלי סוף רגבי עפר מוללו בידיים הללו בעשרות שנות פעילותן הנמרצת. הייתי שלו מהשניה הראשונה. איך שהוא התחיל את סיפורו המילים שלו שבו אותי. לא בגלל השפה הגבוהה שלו, ממש לא. ההפך, פשטות נעימה, לא מתחכמת - אני לא בחרתי במקצוע הזה, הוא בחר בי... כילד הלכתי עם אבא שלי לשדות, ו... נשארתי שם.

אתה לא יכול להיות חקלאי בלי אמונה. נקודה. אתה כל כך תלוי בגורמים אחרים שפשוט אין לך ברירה. כן גשם לא גשם, לזרוע או לא. אלו הן החלטות כבדות שאתה פשוט לא יכול לקבל בלי שיש לך משהו להאחז בו. שנה שעברה היתה שנת בצורת. היו כבר בצורות אבל אני לא זוכר דבר כזה. הכל היה הפוך, נובמבר גשום ופברואר קיצי... החיטה גדלה בבום ופשוט נעצרה (המצגת הויזואלית היתה נהדרת גם היא והתעכבה על החריצים העמוקים בקרקע בשיא החורף) רגע לפני שקצרנו אותה לשחת (עשב לבהמות) החלטתי להמתין. עוד תפילה אחת. ואז הגיע גשם. אחד, אבל גדול. והוא העיף את החיטה למעלה...

חבר'ה, הוא קרץ בחברמניות, זה הספיק. שימו לב, ועבר להמשך המצגת. התמונות הבאות שהקרין חנקו אותי מבכי: הבן שלו צילם אותו יושב זורח על הקומביין כשזרם של גרגירי חיטה עפים לו מעל הראש מתוך השרוול אל 'האמבטיה'. כל תא בפרצוף שלו קרן. הברכה של השנה השישית התקיימה אצלי. היבול הזה הכניס לי רווח משולש. האור נדלק ואני נגבתי מהר את הדמעות.

בכיתי, כי אני יודע איך זה מרגיש כשהכל הפוך. מכיר את החריצים העמוקים האלה בקרקע (הנפשית) ואת האכזבה כשתקות החיטה הופכת לשחת... יש לי הכרות מעמיקה עם מה שמחוללת עוד תפילה אחת...  הפער בין האיש העצוב שמחזיק חיטה שדופה בידיו ופורש ידיים בתחינה למעלה, לבין הדמות הצוהלת שהברכה נגעה בה, הציף אותי. הזכיר לי את הפער בין האיש העצוב שהתאווה שדפה אותו לבין מי שהברכה נגעה בו.

אסירותודה שהייתי.

תודה אסירות.

אודה על האמת, לא כ"כ הבנתי את הקשר להחלמה.
אתה חושב שפעם לא היית מצליח להיות נוכח בכנס מסוג זה, להתרגש יחד עם הסיפור ולחוש את אמונתו היוקדת של אותו חקלאי חביב?

אני לא 'חושב'. לא הייתי נוכח. לא בכנסים פיזית ולא רעיונית. פיקפקתי בסיפורי 'הצדיקים' הללו, ובטח שלא התחברתי אליהם. אולי אשמע פומפוזי מדי, אבל לא. זה סוג של תחיית המתים.

העומס בו אני מצוי לא מאפשר לכתוב כבעבר. את מעט הזמן הפנוי שיש לי אני משקיע למען אחרים. גם בפוסטים. גם היום בשיחה עם הספונסר שלי, הייתי עסוק יותר בהתרגשות מציון הדרך שלו (22 שנים!) ופחות בצרכים שלי. לא בטוח שזה הדבר הנכון, אבל אין לי ספק שזה עוזר לי לצאת מעצמי הגם שזה קצת על חשבוני.

פגמי האופי המשמעותיים שפעילים אצלי לאחרונה הם - חוסר סבלנות, חוסר שקט, פחד מכאוס וכישלון, וצורך בשליטה. אבא, אתה יודע שאני משתדל לעשות למען האחים שלי, שאר הילדים שלך. תן לי בבקשה סבלנות שקט אמונה ביטחון וקבלה, כדי שאוכל להיטיב למלא את רצונך. מי יתן ואעשה רצונך, היום.

אמרתי לא מזמן לחבר שבהחלמה הפכתי להיות חצי פיל... חצי? שאל. כן, עניתי, קיבלתי מהפיל את האוזניים, רק בלי העור... יש לי רגעים שאני קולט הכול. מרגיש מאוד חשוף. המציאות באה לי לפנים במלוא העוצמה ואני אנה אני בא. ארוע מהסוג הזה היה לי היום בעבודה. הגעתי עם 'אוזני הפיל' שנכנסו לפעולה עוד מאתמול... בסך הכול החוויה אמורה להיות משמחת. מה לעשות שהיא לחצה לי על כפתורים מהעבר. התרגשתי, שמחתי, אבל גם הייתי כאוב. מוטרד מחסרים אמיתיים שעדיין לא נרפאו. עבר והווה התערבבו לי, והתוצאה המוכרת, המועקה גברה..

זה היה הזמן להרים טלפון לחבר. שיתפתי. הוקל לי. יכולתי לראות את הטוב. לזהות את ההזדמנות לגדול. גם מתוך העבר. סיימתי את המטלות שלי, הייתי נוכח מספיק כדי לדעת גם מה לא קשור אלי. בין לבין, קיבלתי טלפון שמכשיר ששלחתי לתיקון על דבר אחד, מקולקל במשהו אחר. וגם שם למרות חוסור נוחות יכולתי להתנהל מתוך קבלה של המציאות. הודיתי על השרות וביקשתי שאת החלק האחר אתקן בעצמי.

אסירותודה שיכולתי אחר כך לנסוע עם אשתי לפסיכולוגית של אמא שלה... אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.

לולא היו לך אוזני פיל ועור של כבש, הייתי מתעלל בך על הפסיכולוגית של האמא של...
אבל היות ואתה כזה חשוף ופגיע, אתאפק.

אסירותודה על כל מילה שאתה משתף.

תודה על ההתחשבות. נראה לי שמתקיימת בך ההבטחה האחת עשרה של הצעד התשיעי... (ע"ע הספר הגדול עמ' 71).

לא יאומן. קוראי ומכירי הותיקים יודעים על המשיכה המשונה שלי לתאווה מבוגרת... די בתחילת ההחלמה הבנתי את הקשר לחום שלא קיבלתי מאמא שלי. נואשתי משינוי. קיבלתי את עצמי על מוזרותי. תהליך טיפולי מדהים שהתחלתי לפני שנה, נגע בעקיפין לאחרונה שלא במתכוון גם בקשר שלי איתה, ומשהו בי נרפא גם שם. פגשתי בה לא מזמן וזה היה אחרת. שליו ונעים כפי שלא היה מעולם. לא ידעתי לשים את האצבע על השינוי עד שפגשתי נשים מבוגרות אחרות. פתאום תפסתי שהפעם לא הייתי צריך להשפיל מבט! משהו בי היה נקי מולן כפי שלא היה לי מעודי. אין לי ספק שישנו אחד ולו מלוא הכוח. הוא עושה את שלו, בזמן שלו.

ולמען הסר הספק העשוי להתגנב לליבי, אני חסר אונים מול תאווה. בכל הגילאים. הריני מאמין בכל לב שאין לי וגם לא תהיה לי, חסינות מול התאווה. חוסר הכוח שלי לא הולך להשתנות. לעולם. אם אפעל באופן תאווני, אשלם את אותו המחיר. בכל עת. 

תודה אבאל'ה על הכל.

אוהבים אותך אס"ת.
אכן יש לאלוקים את הזמן שלו...
והוא נותן הפתעות בשפע.
תודה רבה.

תודה לך.

ממש לפני הדלקת הנרות אתמול היו לי שני רגעים משמעותיים בזה אחר זה. הראשון - פחד לא נעים. אחד מבני הבית נעדר ולא ידעתי היכן הוא. ואז 'נמצאה האבידה', והגיע הרגע השני - המגדיל - במקום להתחרפן ולהתלהם 'ולחנך', דברתי על הדאגה שלי. שהיה לי לא נעים. חשתי שדברים שנאמרו מהלב נכנסו אליו. האמירה "מובן, זה לא יקרה יותר", פתחה ערב משפחתי מקסים. הברכות והימים ההם נזכרו יחד עם הזמן הזה. שהחיינו. כולם הדליקו, גם הנשמה הצעירה ביותר בת השנה וחצי. 

ואז רקדנו. כיף. עשינו מעגלים 'ושורות' (אל דאגה, תהיה גם רכבת) בנעימות. לא כדי לצאת ידי חובה. הרגשתי שפוי. בנאדם. בעל. אבא. חבר.

הסתכלתי על הנרות וחשבתי, איזו ברכה יש למכור מחובר שיכול לתת מהנשמה. זה בדיוק כמו להדליק להבה מלהבה. אש מאש. גם לשני יש וממך לא ירד כלום, ההפך. בסך הכללי יש הרבה יותר אור. תענוג.

תודה אבאל'ה על האור.       

תודה על השיתופים הקטנים מהחיים הגדולים,
ובעיקר משעובר עליך בתקופה אחרונה,
מצד אחד שזה נותן לי הרבה כח ותקווה,
אבל מצד שני זה מפחיד אותי כי אני מאמין שבעתיד אצטרך להגיע לזה כי אני לא זוכר כמעט את ימי ילדות שלי לטוב ולרע,
וזה קצת מפחיד,אבל כרגע בשבילי זה להביא יום נקי,
ושוב תודה על הכנות פה בפורום.

תודה לך. אני לא יודע אם זה מרגיע אותך, אבל גם אני לא זכרתי. כמעט כלום. ומה שכן זכרתי רק הכאיב לי ועיצבן אותי. עם ההחלמה ניעורו הזכרונות וקיבלתי כלים. להכיל. למחול. לגדול. לא מובן מאליו. אסירותודה.

-----

אחרי פסק זמן קצרצר חזרתי לתלם, לא פשוט. המצב הכלכלי לא משו. ובלי השתדלות ספציפית אין סיבה רציונלית שזה ישתנה. למדתי לבקש עזרה. לא קל לי. זו פוזיציה לא מוכרת. מרגיש נזקק. משפט של החלמה ששמעתי בעבר מאוד רלוונטי עבורי כעת ובכלל - "אי אפשר לשנות את כיוון הרוח, ניתן וכדאי לשנות את כיוון המפרשים"...

זה כנראה ההבדל בין השלווה לקבל, ובין האומץ לשנות..

שאזכה.