מזדהה מאוד, עברתי את זה המון, ובדרך כלל נפלתי בגלל המחשבות האלו,
ואשתף בשבילי מה שעוזר לי, ואקווה שזה יהיה גם לעזרתך,
המחשבה הראשונה היא "אני כבר כל כך בוער, אז בא נגמור עם זה וגמרנו. אחרי שאאונן יהיה לי קצת שקט. עכשיו אני רק מתוסכל וחסר-דעת ולא מצליח להתרכז בשום דבר אחר, לא באמת יכול לישון, לא באמת יכול ללמוד, לא יכול לעשות שום דבר. אין לי ברירה אלא לאונן.- תאונן ואז תוכל להתחיל לחזור בתשובה כמו שצריך"
אני מתרגל לעצמי, שיקרה מה שיקרה, אני יהיה חם חבל"ז אני לא מאונן, שיתהפך העולם, זה עוזר לפעם הבאה (לא לעכשיו, כי עכשיו אתה לא מאמין בעצמך) שאפי' שאני מרגיש שאני חייייייייייייבבבבבבבבב, אני לא משתמש ,
דבר שני, אני לא משתמש כי אף אחד לא מבטיח לי שמחר אני יהיה נקי,
"ויום נקי אצלי, זה פחות נפילות באותו יום"
ולזכור שהאוננות זה לא אופציה,
אני במעידות, אני כבר ממש ......... וכו',
אני לא מאפס,
ובעז"ה תגיע רחוק,
2. אחרי שאני מאונן אני מרגיש איזה יישוב-דעת. כאילו פתאום יש לי מרץ לעשות דברים, כאילו פתאום אני יותר ערני.
במחלה גם הרגשתי ככה,
זהו אני משוחרר, אני יכול להתחיל להתמקד בדברים שלי, ולהתחיל מחדש,
בהחלמה, באותו 3-4 שעות ראשונות מרגיש משוחרר, אבל אח"ז אני מרגיש שכל המחלה חוזר אלי, ריכוז עצמי, מנותק מהבית, אשתי ילדי "ועצמי"
לא מקדם לשום מקום, חיים חררה.
