שלום חברים יקרים ואהובים!
אני רוצה לשתף אתכם במשהו לא כ''כ טוב שקרה לי בכדי שתוכלו ללמוד מהניסיון שלי.
מיום חמישי בלילה ההכחשה שלי לגבי הבעיה התעוררה שוב. הנסיבות לא כ''כ משנות כמו הרעיונות החולים שעלו לי - אולי אני לא כ''כ מכור (עוד פעם?!

)? אולי אני כבר יכול לבד ולא צריך תוכנית? אולי התוכנית בכלל פוגעת בי ועוצרת אותי מלהתקדם בחיים? למה אני לא מזדהה תמיד עם מכורים אחרים?
מאחורי כל הדברים האלה עמד ביסודו מחשבה אחת - אני כבר לא מאמין שמבט ברחוב יכול לזרוק אותי חזרה לאיפה שהייתי. לא מאמין שסרטון ביוטיוב יכול לזרוק אותי לשימוש מסיבי כמו קודם. תכל'ס, אני יכול לבד ולא צריך יותר לעבוד קשה.
אז מה אמר לי המוח שלי לעשות? הוא אמר לי - תראה לכל הסקסהוליסטים האלה שלא קורה כלום כשמסתובבים ברחוב.
ביום שישי בבוקר היה לי אירוע משפחתי בכותל, מה שהצריך אותי להסתובב בהרבה חלקים הומים של ירושלים, ואני בהתרסה-הכחשה שלי אומר לעצמי שזו ההזדמנות להראות לי (להם?!) שאני יכול להתאוות כמו ג'נטלמן.
הסתובבתי בירושלים ובפועל כמעט ולא פספסתי אפילו מושא תאווה אחד. כל בחורה, כל מחשוף הסתכלתי כשהמוח שלי אומר לי - תראה כמה שיותר, ככה הרושם של זה שלא קרה לך כלום יהיה יותר חזק.
מי שבשלב הזה כבר מחייך לעצמו ואומר שאני דפוק שאני מקשיב למוח שלי, אני רק אומר - אתה צודק...
ובאמת לא קרה לי כלום, אפילו די נהניתי... הצלחתי לראות הרבה מושאי תאווה וממש לא רצתי לשירותים כדי לאונן.
אז אני לא מכור?!
מה שקרה בהמשך הוא שדיברתי עם חברים וסיפרתי להם את ייסורי הנפש שלי שנובעים מכל החששות שהזכרתי בהתחלה והם הזכירו לי שאני כנראה בהכחשה.. ואפילו ביקשתי פעולה וקיבלתי לקרוא את הצעד הראשון שלי לחבר (עוד פעם...).
האמת שזה הזכיר לי למה הגעתי לתוכנית... כנראה שאני (או ש"הייתי" לפחות בשלב הזה של שישי בצהריים עם כל ההכחשה שלי) אדם חולה מאוד. התאווה ליוותה אותי כל חיי, ואין סיבה שאחרי ארבעה חודשים של תוכנית היא פתאום תיעלם.
אבל להזכירכם, אני עדיין בהכחשה (רק שהחומות שלה קצת ירדו), וככה גם נכנסתי לשבת אפילו אחרי הרבה טלפונים.
ואז בשישי בלילה זה התחיל.
פנטזיות על סצנות מין שראיתי בתקופת השימוש התחילו לעלות לי במוח, ובצורה חזקה הרבה יותר ממה שהרגשתי בזמן האחרון. בהתחלה פטרתי את זה כדבר רגיל וניסיתי להתעלם (הכחשה, זוכרים?) אבל זה לא כ"כ עזר.
זה הגיע למצב שבלילה התביישתי להוריד ממני את השמיכה כי היה אפשר בקלות לראות מה עובר לי בראש...
בקיצור, ככה זה המשיך לפרקים במהלך כל השבת כשאני נתקף מדי פעם בזכרונות (חזקים ממני!!!) מהעבר, ואין לי הרבה מה לעשות עם זה.
אפילו ניסיתי לדבר עם אלוקים במהלך השבת (גם על התאווה, וגם על דברים אחרים), אבל הייתי כ"כ לא מחובר בגלל הפעולות שלי בשישי ככה שלא הרגשתי שזה עושה משהו.
במוצ"ש כבר התחלתי להבין שיצאתי טמבל... יותר נכון המחלה שלי, שחלק בלתי נפרד ממנה הוא ההכחשה הוציאה אותי טמבל, והצליחה לגבור עלי בדרך חדשה.
כשאני כולי אפוף מחשבות על תאווה ניסיתי להתחבר לחברים וגם בראשון בבוקר עשיתי פעולות, אבל בפועל מצאתי את עצמי יושב בשירותים ומחפש שירים ביוטיוב בלי לדאוג יותר מדי מכל התאווה שאני רואה שם. זה משהו שלא עשיתי כבר ארבעה חודשים
אני מרגיש עכשיו בחוש את ההידרדרות שמבטים ברחוב יכולים לפעול עלי. נכון, לא רצתי לאונן, ויכול להיות שיקח הרבה זמן עד שאני אפול כי ראיתי בחורה ברחוב ולגמתי ממנה, אבל אלו לא חיים שפויים. כשאני מנותק ומתחבר לתאווה, אפילו קצת, אני מידרדר לאט לאט, כי היא לא מוכנה להסתפק במועט, והיא מתחילה להשתלט לי על החיים עד כדי כך שאני עושה את מה שהיא רוצה ולא את מה שאלוקים רוצה שאעשה.
אני אהיה כנה, חומות ההכחשה לא ירדו לגמרי, ואולי זה נראה לכם מוזר, אבל עדיין אני לא מאמין שלגימות ברחוב יכולות להרוג אותי (רוחנית, רגשית), ואני אפילו לא מוכן עדיין להאמין לגמרי שזה מה שיגרום לי לרוץ לצפות בפורנו ולאונן.
אבל זה כן סדק את החומות האלה, ואני מתחנן לאלוקים - אני לא רוצה לחזור לשם! אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי בחיפוש אחר משהו שאני פשוט לא יכול למצוא!
אני מכור בהכחשה. אבל לפחות עכשיו אני יודע את זה...