איזה יופי הכובש!
כשאני מעודד את עצמי כמה אני כבר רחוק מהתאווה כי כבר 47 יום אני לא התקרבתי לזה, אני אומר לעצמי שאם הייתי אומר את זה לאחד מחברי הוא היה חושב שאני משוגע, "אתה מטומטם??? אתה נשוי ואתה גאה בזה שחודש וחצי לא הסתכלת על מישהי שהיא לא אשתך?? מה יש להיות גאה בכך??" (לא בקטע של לייאש את עצמי אלא יותר בקטע של תירגע אתה צועד בדרך הנכונה וכל הכבוד לך, אבל תפוס פרופורציה זה עדיין רחוק מלהיות נורמלי....)
נראה לי לא נכון למדוד את עצמי ביחס לאנשים נורמליים.
(אם כי אני עושה את זה כל הזמן... :-\).
יש לי בעייה בסדר גודל שלא קיים אצלם.
לנכים יש תחרות שחייה נפרדת...
ספירת הימים בשבילי נועדה להפיח רוח של תקווה.
אני מתקשה לעכל את מספר הימים הנקיים,
ומגיע לאמונה שאלוקים בהחלט יכול ורוצה
לתת לי עוד יום אחד כזה
עלי רק לבקש ממנו
ולנסות לעשות את המוטל עלי.
אז אני מבקש ממך לסיים את היום הזה בנקיות.
קשה לי לעשות את המוטל עלי.
אני מבקש ממך את הנכונות והכוח לכך.
***
אני אומר לעצמי: אתה בן אדם נשוי, זה לא מתאים לך ולא מכבד אותך, פשוט זה לא בשבילך אז עזוב...
וזה עוזר לך?
לי כל השיכנועים ההגיוניים בגנות התאווה לא עזרו...
זה עדיין נשמע גם לי מוזר,
אבל אני יודע מניסיון שיותר יעזור לי לומר לעצמי:
"אתה מכור, זה מאוד מתאים לך!
אבל זה רעל בשבילך. זה מאוד מזיק לך!
כדאי לך לוותר על זה.
ואם אין לך נכונות לכך,
בקש ממי שלו מלוא הכוח
שיתן לך נכונות ושחרור".
ב-301 הימים האחרונים
הכיוון הזה עובד עבורי.
מעולם לא הגעתי למספר הזה,
בכמעט עשרים שנות התמודדות,
בהן ניסיתי לאמץ את המלחמה.
עוזר לי מאוד להפסיק להילחם בכוחות עצמי
ולהתחיל להיכנע ולבקש עזרה