שלום חברים יקרים.

מזה תקופה די ארוכה שאני רוצה להתחיל יומן כלשהו של ציוני דרך, רגשות, חוויות וסתם דברים (אם יש כאלו אצלי).
הדרך הצועדת במשעולי ההחלמה מפותלת דיה כדי להצדיק את תיעוד הדברים. אלא שככל שהרעיון קורם עור וגידים הוא הופך למסובך יותר ולו מהסיבה הפשוטה שיומן שכזה חייב הרי להתחיל בפתיחה מרשימה לחלוטין כנאה וכיאה לסיקור חייו של איש מורכב כמוני.
מאחר ו"אוייבו הגדול ביותר של המושלם הוא המושלם ביותר" לא נותר לי אלא לקפוץ למים ולהתחיל. כמובן שאין לי מושג מתי ואיך ייכתב היומן אבל אני סמוך ובטוח על אלוקים שאם הוא ירצה גם זה ייעשה.



הגעתי הנה בחסדי ה' אי שם בתחילת חודש אדר תשע"ב כמעט לפני יותר משנתיים וחצי. החוויות והתחושות שעברת כאן הלא הם כתובים חלקם במרחבי הפוסטים שלי מאז. אם ירצה אלוקים אכתוב בהמשך על עצמי בצורה יותר מפורטת.

בחסד ה' אני נמצא היום ביום ה89 של סבב הנקיות הנוכחי שלי, ואני תקווה שתקופה זו תמשיך ותוביל לנצחון הולך וגובר על התאווה, בדרך להחלמה יציבה ושפוייה בכל שטחי החיים.

להתראות בינתיים.

קיבלתי הרבה מהפוסטים שכתבת עד עתה,
וגם מהשיחה (הראשונה) שלי איתך אתמול.

שמח לראות שאתה גם פותח יומן מסע,
ומאחל לך שאלקים יהיה איתך לאורך כל הדרך!

כבר מזמן הבנתי שאצלי אין כמעט מצב רגיל. התרגלתי לחפש את הריגוש וכשזה לא בא כבר עדיף הייאוש. אתמול אמרתי לחבר שאצלי מד המהירות חלוד במהירות שבין 80  ל 90 קמ"ש. האופצייה הזו פשוט לא קיימת.  סתם כך חיים ממש מונוטוניים? אין חייה כזו. לא פלא שהראש שלי מחפש תמיד את הדבר הבא וכשהוא מגיע אין לי ממש כוונה להרפות ממנו.

כמו למשל היום, התגנבה למוחי מחשבה חולה לחלוטין פרי דמיון מפותח המבוסס על בדלי מידע עלובים שאין בינם לבין המציאות ולו מאומה. פשוט כלום, גורנישט. אבל לא אני אחמיץ את ההזדמנות כדי להלעיט את עצמי באותם מחשבות מסוכנות שהדבר היחיד שיכול לצאת מהן היא עוד התרסקות מטופשת ומיותרת. נו מה עושים במצב שכזה? אז שיתפתי כמה חברים וקיבלתי משוב חיובי שעזר לעוד כמה שעות. כמובן שבשעות אלו היו אתגרים אחרים שעזרו להסיח דעת מהעניין. רק נגמרו להם העיסוקים ואני שוב באובססיה... רק לשלוח מייל בקשר לעבודה אבל להבליע בתוכו קמצוץ של נסיון פעולה בכיוון חולה.

כאן דרושה פעולה הפוכה לא פשוטה. אני הרי לא ממש שם רק קרוב... אז מה יהיה? יש את הנכונות הדרושה? לגמרי לא ברור. להבדיל מתחומים אחרים בחיים שבהם אפשר להסתפק בפעולות חלקיות כאן זה לא עובד. או הכל או כלום. ובלשון התכנית "חצי פעולה לא תתן חצי תוצאה" לא עוזר להסיט את ההגה מכיוון התהום רק ב30 מעלות. הרכב יסטה מעט אך יחזור שוב לאותו הכיוון בעוד כמה עשרות מטרים. צריך לשבור את ההגה עד הסוף בלי זה אוטוטו ואתה נאסף אל הוואדי, גונח מכאב ולא מבין איך זה קרה...

ועוד יום אחד נקי עבר.

ב"ה עוד שבת שפוייה עברה במחוזותנו. שבת שהייתה יכולה להיות אפרורית וטעונה הייתה בחסד אלוקים עם נוכחות ורוגע למרות הטריגרים הלא פשוטים. רק מי שהיה בזמנים אחרים יודע להעריך ואני אחד שכזה.

אסירות תודה על 92 ימים של נקיות. למרות גשמי זלעפות ושמיים קודרים הנקיות מאירה את היום ואת הנפש "כשהנשמה מאירה גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור בהיר" אז מה לעשות וכמה תכניות יתבטלו כנראה בעקבות מזג האויר. לאיש חייב שליטה שכמותי זה לא לגמרי קל, מבקש ממנו לאפשר לי לתת לו את המושכות הנמצאות בלאו הכי בידיו.

יומפוכח ונקי.

תודה על השיתוף.
מרגש לראות חבר שנמצא פה לא מעט, אך לא נקי מהיום הראשון, ונע בין סבבים (כמוני כמוך). אני מאמין שיש ערך מיוחד לקבל ממי שבתוך הדרך נפל פה ושם, וממשיך...
מאחל לך (ולי...) ניצחון גובר והולך, בכל המשמעויות שלו.
יום נקי ומפוכח

תודה רבה.

אכן לא פשוט כלל ועיקר. לי אישית חשוב מאד לזכור בזמנים טובים כמה רע זה יכול היה להיות, כמו שחשוב לי לזכור בזמנים רעים כמה טוב זה יכול להיות. כשאני קורא את מה שכתבתי בזמנים שונים זה נותן לי מבט מאוזן על הכל.

שנמשיך יחד בדרך.

תודה על זה. מסמן לי למעקב

תודה על הדברים.
שמח בשבילך.
טוב לקרוא בימים הקשים שאני עובר בתקופה זו

נתן במתנה

מחמם את הלב בימים של זלעפות...

בוקר טוב חברים,

אתמול היה יום עמוס לעייפה. הגעתי הבייתה אי שם לקראת חצות אחרי שיצאתי מוקדם בבוקר. לא יודע כבר מה הסיבה האמיתית שאני מעמיס את עצמי כל כך. פעם זה היה סוג של בריחה מעצמי בגלל התאווה. היום זה מן הסתם סוג של בריחה מעצמי כדי לא להגיע אל התאווה...

מה לעשות ואני לא יודע להתמודד עם זמן פנוי. זה גורם לי סוג של כאב וצורך בפורקן. הפורקן היה כידוע שם במחוזותיה הקסומים והלא ברורים של התאווה. כל זמן לא ברור מוגדר מסוכן בשבילי. אז העמסתי עלי עוד ועוד דברים כדי שלא יהיה לי זמן מיותר. אמרתו של האדמו"ר מקוצק על כך שאינו רוצה שחסידיו לא יחטאו אלא שלא יהיה להם זמן לחטוא, היא נר לרגלי.

בפועל אני מרגיש לא בנח עם זה. יש בי תחושת החמצה. העיסוקים הרבים מפחידים אותי בכך שהזמן עובר חומק לו ואני לא עושה מספיק. לא לומד מספיק, לא מתפלל מספיק ובכלל...

מתפלל לאלוקים שינחה אותי בדרך הנכונה בשבילי. מזל שאני יודע כבר שלא כל מחשבה ותחושה שלי נכונות. מי יודע, אולי זה מה שאלוקים רוצה? אז מה אם אני גם נהנה מכך?

מזדהה עם כל מילה!
דיברתי עם הספונסר שלי על זה והוא כדרכו בקודש נתן לי על הראש "אז אתה עדיין חזק חזק במחלה !!אתה בורח מעצמך ומחיבור לאלוקים " וואו כמה שהוא צודק !אבל לעכשיו הוא אמר לי שכדאי לי למצוא תחביב שיקל עליי [אולי אלמד לנגן על גיטרה] אבל הוא אמר לי שצריך להיזהר לא להתמכר לזה ובמקום זה להתמקד בקשר שלי עם אלוקים.
בכנות אני עדיין לא שמה וזה נראה לי מרחק שנות אור אבל לפחות אני יודע את הדרך שאני צריך לצעוד לשם.
בהצלחה ובהחלמה ליום נוסף.
תודה על התגובה שלך
אבי

תודה חבר יקר,

"חיבור לאלוקים" צמד מילים מופלאות שאומרות הכל. כל פעם שאני בתחושה לא נעימה כנראה שהחיבור אבד.
כמו לנסות להיכנס לאתר באינטרנט ולקבל דף ריק ופתאום להבחין שהחיבור התנתק... זהו המפתח לכל הבעיות.

אפרופו אינטרנט, אני די מתוסכל מכך שכל חזרה שלי לכתוב בפורום הופכת די מהר לאובססיה. למה אני לא מסוגל להכנס פעם ביום ודי?....

מסתבר ששום דבר אצלי לא בפרופורציות, לא במחלה ולא בהחלמה. אבל גם את זה צריך ככל הנראה לקבל ולזרום עם הדברים. עם חיבור לאלוקים כמובן.

מרגש לקרותך פה. חתיכת סיפור המוכיח שלכל גילגול יש כתובת... המסקנה שלי היא שאכן, ב-מסירת -נפשו יביא לחמו. חיבוק.

אתמול היה יום טעון במיוחד. הטבח הנורא וחוסר האונים שחלחל כמעט לכל פינה. כמו מכור אמיתי אני הרי חייב לראות את הכככככל כולל תמונות נוראות המזעזעות כל נימה בנפש. כאילו אני צריך עזרה כגי לטלטל את רוחי המטולטלת בלאו הכי.

כמו בתזמון מושלם הצטרפו שלל אירועים שונים ומשונים לקקופוניה כללית, קונצרט צורם במיוחד המחריש אזניים. ואני הרי לא ממש יודע כיצד ואיך להתמודד עם רגשות. מילא היו כל ההתרחשויות עובדות יבשות, ניחא. הבעיה שהם הפכו למחזה אימים סוער במיוחד שאיים להפוך אותי למכונת יריה אוטומטית היורה לכל עבר.

אם בעבר הייתי נסחף עם הזרם והולך איתו לעזעזאל, הפעם היה ערך מוסף. לפחות אני יודע להבחין במה שאני מרגיש. להבין שממש עכשיו משהו בפנים יצא מאיזון וזה הזמן ממש לקחת צעד אחורה ולהיזהר. שיתפתי חבר בהרגשה, אבל זה לא ממש עזר.

נוכחותו של הקב"ה הייתה חסרה. מילא הבעיות שיש אבל הנורא מכל הוא הרצון הנואש כמעט לשלוט בכל העניינים, זוהי משימה בלתי אפשרית בעליל. להכניס את הקב"ה לכל מקום זה מה שעושה את ההבדל. "לא אירא רע כי אתה עימדי".

בחסד א-ל זה הגיע בסוף, השלווה שבכניעה וחוסר האונים המבורך שבידיעה שאני לא מנהל את העולם, נקודה.

תודה על השיתוף, מזדהה מאוד.

בדיוק שחזרתי לעצמי אתמול את הבריחה האינסופית הזו מהרגשות שלי, בעבר במקרה כזה אחרי שסיימתי למלא את עצמי באשמה שכל זה קרה בגלל שהשתמשתי, הייתי צריך להשתמש שוב.

אסירות תודה על הדרך התוכנית, על החיבור לאלוקים, ספונסר וחברים