אולי התרגלת בתוכנית לומר: "אוהבים אותך"!
נתת לי רעיון... אבל האמת, קצת קשה ליישום...

שלום לכולם, קוראים לי שלומק'ה ואני מכור לתאווה.

חג הפסח הביא לפתחי התמודדויות לא פשוטות בכלל. פתאום קלטתי שעומדים להיות מפגשים משפחתיים עם המשפחה שלי וגם עם המשפחה שלה - בחג ראשון וגם בחג השני. אני חושב שזה המפגש המשמעותי הראשון מאז כניסתי לתוכנית. היה ברור לי שפתאום כל מיני רגשות כבויים יקומו מרבצם. פתאום אני יבין עד כמה אני לא סובל את הגיס הזה ועד כמה הילדים של ההוא יכולים להקפיץ אותי. ואצל המשפחה שלי המצב הרבה יותר מסובך - שם תמיד הייתי מפוץ במתחים כעסים ועוד רגשות שליליים.

ואכן, התחזית שלי התממשה, ובעוצמה הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי. לשני החגים הגעתי כשאני על סף התמוטטות, כמה דקות לפני כניסת החג. בחג הראשון - הגעתי לתוך הלחץ והמהומה של לפני כניסת החג. כ"כ הרבה דברים לעשות וכולם מדברים בבת אחת ומתעצבנים על האחרים שמפריעים להם לשמוע את עצמם. אמרתי לאשתי בשלב כלשהו שאני צריך ללכת לתפוס תנומה לפני לילי הסדר אחרת אני לא אחזיק מעמד. היא ניסתה לברר מה קרה אבל אחותה עמדה קרוב אליה כך שהייתי צריך לפטור אותה בתירוץ לא משמעותי כלשהו. הלכתי לחדר ודיברתי עם חבר. 2וחצי דקות שהיו שוות זהב בשבילי. בכיתי קצת, נסער, אבל הצלחתי להבין שבשביל לעבור את החג הזה עלי להתפלל לשלווה. להתמקד בפגמי האופי שלי ולא להכנס לחייהם של כל הנוכחים בשלחן. ואכן, אחרי רבע שעה שינה קמתי והצלחתי לעשות את המטלות שהיו. ובחג אפילו אשתי הייתה מופתעת. תפילותיי נענו - הייתי שליו לא משנה כמה דברים גרועים קרו: חלק מהסדר היה מרוח, סידור הישיבה לא היה לטעמי, אחד מגיסי לא הפסיק להתעצבן ולהתלונן, לא הייתי כ"כ מחובר, ועוד. פשוט הבנתי שאלו תוכניותיו של אלוהים עבורי, ושמחתי בהם.

שביעי של פסח עם המשפחה שלי, וחשבתי שכבר לא יצליחו להפתיע אותי. אבל אלוהים סידר לי משהו שאפילו הדמיון הפורה שלי לא הצליח לבדות: סבתא שלי, שמאז מות סבי לפני 4 שנים לא התאוששה, החליטה לא לבוא אלינו לחג. פירוש הדבר שהיא תהיה סגורה שלושה ימים בבית, לבד, בלי לראות נפש אדם במקום שאין לה בו כ"כ מכרים. הטילו עלי לנסות לשכנע אותה. היא אמרה לי שהיא מרגישה מיותרת אצל הורים שלי. שכל מה שהיא אומרת מתקבל בביקורת, שאמא שלי נטשה אותה, שאחרי כל סוף שבוע כזה היא מרגישה רע עם עצמה לכהמ ימים. היא מעדיפה להשאר בודדה, אסירה בתוך הארבע קירות שלה (בחג החירות...). היא מעולם לא חשבה שהחיים שלה יסתיימו בכזו בדידות. כל מה שנשאר לה זה לחכות שהיא תמות, בודדה וגלמודה.

זה היכה בי. נעלבתי מכך שלמרות כל הדאגה שלי ושל האחים שלי ושל ההורים שלי, זה מה שהיא אומרת. כעסתי עליה שהיא לא מצליחה להסתדר אצלנו, כעסתי על אמא שלי שלא מצליחה להסתדר איתה. כעסתי על אלוהים שזה הדרך שבה הוא הביא את האישה הזאת לסוף ימיה, על אף כל הסבל שעבר עליה כבר. ישבתי באוטובוס בשרך לבית הוריי, אשתי לידי, ולא יכולתי להוציא הגה. הדמעות התחילו לזלוג. לא יכול לדבר אעם אשתי כי אז היתי מתחיל מרר בבכי. לא יכולתי לקבל את המצב כמו שהוא, פשוט לא יכולתי. הגעתי לבית הורי במצב נפשי רעוע מאוד. ואז נוספו לזה הכעסים של כולם בבית הורי על כל דבר, האמירות הקטנוניות שמשתלחות מאחד לשני, החינוך הקלוקל של אחותי הקטנה, והכריעו את הכף. יצאתי החוצה, התקשרתי לחבר. חצי שעה לפני החג. התחילתי לבכות לו, ולנסות להוציא את מה שקרה מהפה, בשברי משפטים ובחצאי מילים. בסוף זה יצא איכשהו. כשהוא דיבר פשוט הרחקתי את המיקרופון של האוזיה והתייפחתי.

אבל השיחה הזאת עזרה. שוב קיבלתי את השלוה שביקשתי מאלוהים. לאט לאט הצלחתי לקבל את גזר הדין הקשה לבליעה הזה והבנתי שבנקודה הזאת של ההחלמה, עלי להתמקד בעצמי. לא להכניס את ראשי ורגשותיי לתוך המערבולת הזאת הקיימת במשפחה שלי. אז הנחתי לזה, והתרחקתי מכל נקודת מפגש עם הנושא במהלך החגשבת. והצלחתי גם לקבל בשלווה את הדרך בה הוריי בחרו לחיות ואת החינוך שאחי (וגם אני) קיבלנו, את אחותי הקטנה שלא הפסיקה להציק לבת שלי היה לא קצת יותר קשה לבלוע, אבל גם זה עבר בשלום יחסית.

אני מודה לאלוהים על כל המתנות שנתן לי בחג הזה. קודם כל להיות מודע ועירני לכמות הרגשות העצומה שמסתובבת אצלי שם, לדעת לקבל את רצונו, ולהצליח לעבור את החג הזה בשלום ובשלווה.

עכשיו, אחרי שהחג עבר, אפשר להתמקד שוב בענייני העולם הזה (תאווה, לגימות, אובססיות וכו')

בשבוע שעבר ישבתי עם אשתי לשיחה והחלטתי, בלי לדעת בדיוק למה, לשתף ולהעלות בפניה דברים שליליים מהילדות שלי. כאלו שאני מתבייש בהם, ששמרתי אותם בסוד וכו'. לאו דווקא כאלו הקשורים במין. כי אולי אם זה מפריע לי סימן שיש שם משהו שכדאי לחשוב עליו. ככל שחשפתי בפניה עוד דברים גיליתי שיש חוט שחורז את כל אותם דברים שנוגע, כך נדמה לי, בשורש ההתמכרות שלי. ביסודות שלה שהיו מונחים, כך מסתבר, עוד הרבה לפני שגיליתי לראשונה מה זו אוננות. אביא לפניכם את תמצית הדברים למען יהיה לתועלת (גם עבורי):

-תמיד חשבתי שנהייתי שקרן מומחה בגלל הצורך להסתיר את מעשיי. את האוננות והפורנו. אולם עוד הרבה לפני כן - באזור כיתות ה-ו, הייתי משקר בלי למצמץ. נזכרתי שהייתי לומד משניות בגיל הזה וכמעט בכל פעם שהייתי מסיים מסכת - אבי היה מגיע לכיתה עם אוכל והיינו עושים סיום, עם אוכל, תעודה וכו'. כ"כ נהניתי מתשומת הלב החיובית עד שהתחלתי ל"דווח" על סיומים של מסכתות על אף שלא בהם סיימתי אותם, רק לשם הסיום. גולת הכותרת של השקרים שלי בכל הזמנים הייתה כשהודעתי להורים שלי שסיימתי את הש"ס(!), ואני כמדומני רק בכיתה ו'. למעשה איני יודע להעריך כיום מה הנתח אותו באמת למדתי ממנו. אבל הסיום נערך ברוב פאר והדר.

- הרבה דברים הייתי עושה באובססיביות בלי סיבה נראית לעין ובלי יכולת להפסיק והייתי מתבייש בכך: הייתי מתאפק, לא לשבת על השירותים. בלי שום סיבה - נכנס לשירותים, מחכה קצת ויוצא. לפעמים ככה כמה פעמים ביום. הייתי שומר את הסנדוויצים שלא אכלתי בבוקר בתיק שלי ולא מוציא אותם משם עד שהם התעפשו. איני יודע למה פשוט לא זרקתי אותם ודי. ועוד כהנה וכהנה מעשים דומים.

- הייתי בורח מהעולם לתוך הדמיון שלי. היו לי פינות אליהם הייתי בורח, לפעמים כמה פעמי ביום. הייתי נכנס למקלחת, לוקח את מבברשות השיניים ומנפיש אותם - מארגן אותם בזירת קרב ונלחם ברשעים. במשך שעות הייתי מתבצר שם ומשחק, נותן חיים לכל עצם שאפשר. פסח היה אצלי חגיגה - מחליפים את כל מברשות השיניים! אפשר להתחיל עונה חדשה... מהחצר המוזנחת שמאחורי הבית עשיתי פינת מחשבות והיו לי עוד כמה מקומות כאלו שהייתי יכול לברוח אליהם כהמציאות - בבית שלי או בעולם לא תאמה לרצוני. היו לי גם חברים בקראש שהייתי מדבר איתם כשהייתי הולך ממקום למקום. ניתן לומר שכל ילד נורמלי משתמש בדמיון, אבל אצלי זה לא היה נורמלי. זה נמשך עד גיל מבוגר יחסית לדעתי (אחרי כיתה ה'), וזה הפריע לי שאני מתנהג ככה. ידעתי שמשהו לא בסדר. זכור לי עוד משהו מכיתה א' איך שבשיעור ריתמיקה(!) הייתי משחק עם חבר שהיה קצת אאוטסיידר בחקר חלל, בתוך הכיתה. גם זה נורמלי, אבל אני זוכר את זה כזכרון שנשאר לי בראש מסומן באדום בולט. משהו הפריע לי בו. עובדה ששאר הילדים בכיתה ישבו והקשיבו למורה.

כשגדלתי וגיליתי את האוננות - היא לא הגיעה לשטח חלק ונקי, אלא התיישבה בדיוק באותו מקום. בנוחות מירבית יש לציין. הצטרפה לבריחה מהמציאות, לשינוי החיים ע"פ רצונו של מוחי הקודח, להפעלת מערכת השקרים המשומנת שעמלתי עליה. משם הכל התחיל לתפוס תאוצה. תמיד היה בי את הדבר שנמשך ללא אמיתי, שהתרגש שהמשקר ומההסתרה, שרצה לברוח לתוך הראש שלי שם אוכל לעשות ככל העולה על דעתי.

השאלה המקננת בי כעת היא מה הייתה הסיבה לכך, או האם הייתה כזאת בכלל. אבל עצם ההבננה שהתאווה היא רק ברזל גדול מאוד שנמשך למגנט של האישיות שלי - משמעה שהעבודה שלי צריכה להתמקד בבעיה האמיתית - האופי שלי, פגמיו, איך שלא תקראו לזה. התאוה היא רק השכבה הדקה של פני השטח של הקרחון הענק שבתוכי. מי ייתן ואלוהים ימשיך להדריך אותי בדרכו המיוחדה.

לא סתם.
לא סתם דיברתי עם חבר ולא גיליתי שהוא יכול לארגן לי לטרמפ למקום אליו נסענו לשבת.
לא סתם לא דיברתי עם המארחים ולא שמעתי על האוטובוס המגיע ישירות ליישוב המבודד בסופי שבוע.
לא סתם החלטתי לנסוע להורים שלי מוקדם כדי לקחת רכב
לא סתם אמא שלי ביקשה שנשאר אצלם כמה שעות כדי שתשחק קצת עם הבת שלנו
לא סתם התיישבתי מול המחשב להסתכל על כמה דברים
לא סתם המייל של אחי נפתח בצורה אוטומטית
לא סתם קפצו לי מול העיניים מיילים שהוא מקבל משמור עיניך.
לא סתם מצאתי לאשתי ולבת שלי טרמפ עד הבית ישר במוצאי שבת.
לא סתם היה לי זמן לשבת עם אחי ולדבר. שיחה פתוחה ואמיתית ראשונה שלנו.
שום דבר, אבל בהחלט שום דבר לא קורה בעולמו של אלוהים במקרה. אלוהים אוהב אותי (אותנו?) והוא החליט שהגיע השלב בדרך שלי בו אתוודע לאחי. הוא החליט שאני צריך להרגיש מבולבל, נסער, דואג, מותש ולא ממוקד בתחילתו של שבוע זה.
מתפלל לקבל את עצמי, ואת תוכניותיו של אלוהים. להצליח להשאר ממוקד בהחלמה שלי, ולא לנסות לנהל את ההחלמה של אחי, אך לדעת להיות שם בשבילו אם יצטרך. למצוא איפה עובר הגבול המבלבל בין שני הדברים. והכי חשוב – להשאר מחובר לאלוהים. לעצמי. להשאר נקי.

וואי. מיוחד. רצונו נעשה. חיבוק.

וואי ... אני לא מאמין ...  אני עדיין לא מעכל.... איך אפשר...
האמת... שזה חלום חיי... לדעת שאח שלי הגדול מכור ואני יכול לדבר איתו פתוח על הנושאים האלו והוא יבין אותי.
וואי אני בהלם מההרגשה, אבל אולי אח שלי לא יסכים להתגלות בפני... אולי אני בעצם גם לא רוצה.


יאללה שפכתי סתם מלל על שני אנשים שאני מאד אוהב לקרוא את הפוסטים שלהם

אוהב ומעריך
מולי

בהצלחה שלומק'ה,
התמודדות בכלל לא פשוטה,,,
אוהבים !

מרגש.

קרה לי סיפור דומה עם קרוב משפחה בעבר.

שום דבר אינו קורה בעולמו של אלוקים בטעות

הכל התחיל מחיפוש של סרט בשעת ערב פנויה. תוך כדי החיפוש קפץ לעיני סרט בעל תוכן מיני, והמשכתי לחפש. אבל כמו שאגלה מאוחר יותר- הלגימה הראשונה נלקחה. תוך כדי הסרט שראיתי (סרט רגיל), החלטתי לחזור ולחפש, וזה גרר אותי כמו מכור אמיתי לשיטוט ביוטיוב וחיפוש אחרי רמזי פורנו קלילים בתוך המחשב המסונן שלי. משהו קרה ולא התקשרתי לחבר, פשוט עצרתי אחרי חצי שעה. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

למחרת בבוקר התחלתי שיחות עם חברים, וקיבלתי את עצמי. וניסיתי לקבל את זה שלא עשיתי פעולות במעידה הזאת. התחילה לי תחושה של כמיהה. אני רוצה את זה, אני לא יכול בלי זה, אני חייב למוצא דרך להשיג את זה, הכי מפורש שרק אוכל לאתר. חבר אמר לי לקנות לעצמי גלידה - רק על זה שנשארתי נקי אחרי המעידה אתמול. זה באמת עזר לי לקבל את עצמי יותר בקלות. אבל תחושת הכמיהה - עדיין הייתה שם. במהלך היום - ניסיתי לפרוץ את המסנן של אשתי (מזל שאני בור במחשבים). ניסיתי להכנס למייל שלה כדי לקבל סיסמה חלופית, אך ללא הצלחה. שיתפתי חבר והמשכתי להתפלל לאלוהים לעזרה. בערב הגעתי למסקנה שהסיסמה נמצאת בפלאפון של אשתי, בהודעה לאחת השכנות ששאלה את המחשב. השגתי את הסיסמה ושמתי אותה בפלאפון שלי. הלכתי לקבוצה ושיתפתי אודות הבקבוק שאהצלחתי להגניב פנימה. הבעתי נכונות למחוק אותו, אך בערב - כשחבר לא ענה לי - החלטתי לחכות למחר. ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.

קמתי למחרת עם תשוקה בוערת לפורנו. מלא מחשבות הסתובבו בראש על ביטול המסנן ושימוש כבד. אחרי תפילה רוויה בפנטזיות כפויות, דיברתי עם חבר, שעזר לי למחוק את הסיסמה. הרגשתי כאילו חלק ממני נפל. חשבתי שזה ייתן לי הקלה, והתבדיתי. באותו יום לא למדתי כמעט. הייתי עסוק עד הצהרים בפעולות. דיברתי עם חברים, ירדתי על הברכיים. התפללתי ובכיתי. מסרתי חוסר אונים וחיזקתי את הצעדים השני והשלישי. ניסיתי להבין האם יש משהו שאני מוטרד ממנו שדוחף אותי לברוח לשם, ונגעתי בכמה נקודות, אך ללא הועיל. דיברתי עם הספונסר ושאלתי אותו - מה אני עושה לא בסדר?

הוא ענה לי בפסקה קצרה מהספר הגדול, עמ' 39:

"ופעם נוספת: בזמנים מסוימים אין לאלכוהוליסט הגנה נפשית יעילה נגד הלגימה הראשונה. חוץ מבכמה מקרים נדירים אין האדם עצמו ולא אף אחד אחר, יכולים לספק הגנה כזו. ההגנה שלו צריכה לבוא מהכח העליון".

והוא הוסיף: לפעמים אלוהים מראה לנו שאנו באמת חסרי אונים. זה לא שאם נאמר לחבר או נעשה משהו כזה או אחר זה יעבור. לפעמים אלוהים רוצה שנרגיש ששום דבר לא עוזר ואנחנו בידיו לחלוטין. במילים אחרות - הספונסר שלי הרים ידיים. לא היה לו דרך לעזור לי. ברגע הזה- פגשתי את אלוהים. הסתכלתי עליו פנים בפנים ואמרתי לו - אבא שלי, אני עשיתי את הדברים אשר ביכולתי. מעתה והלאה, אפסיק להתנגד, אקבל את תוכניותיך בשבילי. ההמשך היה מוזר. מרגיש לי עכשיו כאילו הוא התרחש בחלום.

התקשר אלי חבר חדש ודיבר איתי על חוסר אונים שלו. עזרתי לו וסיפרתי לו גם על המצב שלי. דיברתי עם חברים, ובכיתי תוך כדי. ירדתי על הברכיים והמשכתי לדבר עם אלוהים מתוך השלמה במצבי. אלו התוכניות של אלוהים בשבילי. הלכתי לבית המדרש וכתבתי שם את כל שעל ליבי. מה אני רוצה בדיוק, לאן אני לא רוצה להגיע, מה אלוהים רוצה בשבילי. שמתי את הראש וישנתי כמעט שעה. קמתי והלכתי לאכול צהרים בחדר האוכל עם חברים. לאחר מכן - נעמדתי מול ארון הקודש בבית המדרש והסתכלתי לארון קודש. זה עדיין היה שם בתוכי. לקחתי מחשב מחבר והלכתי הבית. בום. הייתי על המחשב בערך שעה, וזהו. קמתי והייתי צריך להתארגן לקחת את הבית שלי מהמטפלת לקניות בסופר. הבנתי שלא יכול להיות שהבת שלי תסבול מזה שאני נפלתי, אז שמתי את זה בצד עד שהיא תלך לישון. אשתי חזרה הבייתה קצת לפני שנרדמה, ודיברנו. פתחתי בפניה הכל.

התגובה שלי אשתי מאוד הפחידה אותי: פחדתי שהיא תתחרפן תתעצבן, תמרר בבכי, חשבתי שאשן מחוץ ךבית. אך לפני שנכנסתי הבייתץה לדבר איתה ירדתי על הברכיים, והתפללתי מאבא שיהיה איתי שם בשיחה. שאתי הקשיבה בכאב, התקרבה אלי ועודדה אותי. בכינו ביחד. אלוהים באמת היה שם בשבילי. לאורך כל היום ההוא.

לאחר מכן ישבתי לכתוב אסירויותודה. עוד נקודה, ועוד אחת. כשהרמתי את הראש מהדף  - היו שם 80(!) כאלו. ראיתי לפתע כיצד החיים שלי השתנו. כיצד אני לא מתעצבן על מלא דברים שקרו לי ולא משנה כמה מחורפן היה היום שלי. כיצד אני ידוע לומר תודה על כל כך הרבה מתנות שקיבלתי בזמן האחרון מאז שבאתי לתוכנית. על זה נאמר "היום הכי גרוע בתוכנית ולא היום הכי טוב לפני כן". באיזה יום הייתי יכול לומר תודה לאלוהים על 80 דברים?

כרגע אני נקי יומיים. קיבלתי מכה חזקה לאגו והשתחררתי מהפחד שאפול. ראיתי שהעולם לא נפל יחד איתי. יש חיים אחרי הנפילה. אני כבר לא יכול לומר "אני נקי מאז שהגעתי לתוכנית וזה נותן לי ענווה מסוימת. לאלוהים יש את התוכניות שלו בשביל ההחלמה שלי ואני שמח על זה שאני בידיים שלו. אין הרגשה יותר בטוחה מזה. גם אם זה אומר שמצפה לי תקופה קשה בעתיד הקרוב. אני שמח גם על זה שלא התרסקתי כמו שפחדתי שיקרה. לא יצאתי למסע שימוש של כמה ימים, "להשלים" את כל מה שפספסתי ב156 ימים שהייתי נקי. לא ברור מאליו. וגם קיבלתי הזדמנות לראות עיך התוכנית עובדת גם כשנופלים. איך עובדים את התוכנית רק להיום ולא מסתכלים קדימה. קיבלתי חיבור לאלוהים אוהב, בלי להסתמך על שום דבר משל עצמי. קיבלתי חברים בנפש שמצילים את חיי.

תודה חברים, על הכל. תודה אלוהים.

שלומקה,,,,,,






וידום אריאל,,,,

אין מילים,
אבל תזכור שהיה לך תקופה של נקיון, ואפשר להמשיך את החלמה, ולא חייבים לאפס עוד פעם,
תהיה חזק, אוהיבם.

:'( :'( :'(
כך זה היה אמור ליראות אצלי.
אבל... אשריך 
אתה עושה את התוכנית ולא מתרסק לגמרי ולא ממשיך את השימוש.
אני הייתי מסתכל על זה כעל 156 + ...
לא יודע מה אומרים על כך הותיקים.
בהצלחה בהמשך

אוהבים אותך. אבא אוהב הביא אותך לצעוד בדרך הזאת, הוא זה שמוביל אותך בכל צעד, הוא זה שמוביל את הספונסר שלך ואת הספונסר שלו וכן הלאה. תמיד אפשר לקבל את הדרך אבל לפעמים כל מה שיש לעשות זה רק לקבל "שום דבר אינו קורה בעולמו בטעות".
נ.ב. מילה לספונסר שלך, הוא צריך קצת יותר להרים ידיים "וכי ידיו" וכו'.

שלום חברים יקרים שלי. הכינוי שלי כאן הוא שלומק'ה  ואני מכור לתאווה. ולאוננות כפייתית. ולפורנוגרפיה, ופנטזיות, וטינות, וכעסים, ופחדים, והייתי יכול להמשיך ככה עוד הרבה אבל לא אלאה אתכם
נקי רק להיום במשך 11 ימים. אסיר תודה עליהם ועל החיבור והדרך שאלוהים אוהב מעניק לי.
שבוע שעבר היה לי שבוע מצוין. בכל קנה מידה. יצאתי עם אשתי לנופש זוגי, בלי הילדים (לראשונה מאז החתונה!). למורת שחשבתי שהנפילה תביא תקופה קשה ומשבר ועוד נפילות - הרגשתי איך ההחלמה שלי חוזרת למקומה הקודם. אני מרגיש חסר אונים באותו רמה, אולי קצת יותר, אבל רק להיום אני לא רוצה לחזור לאותם מקומות. עדיין עושה את אותם פעולות - כתיבה קריאה שיחות תפילות באותו מרץ כמו מקודם, אולי קצת יותר.

שני ניסים קטנים שקרו לי בשבוע שעבר - במהלך טיול בשומרון עצר אותנו ערבי והתעקש שלא נמשיך את המסלול שלנו. מסתבר שעמדנו להיכנס לטווח יישוב ערבי קטן שלא כ"כ אוהב יהודים, והוא לקח אותנו והראה לנו איך עלינו לעקוף אותם. והשני - ניסינו להגיע עם רכב למקום כלשהו בחיפה והמפה שהכנתי פשוט לא תאמה את המציאות. החתחלנו לנסוע ללא ידיעה ברורה לאן ופשוט התפללתי לאלוהים שיעזור לי, הרגשתי את חוסר האונים במלואו מול מי שבנה את העיר הזאת... ואיכשהו זה קרה - הצלחנו למקם את עצמנו במפה ולהגיע בתוך דקות ספורות ליעדנו. אלוהים אוהב אותי.

לאחר סוף שבוע לא פשוט בבית של הורים שלי, כשאני צריך להתמודד עם הגישות השליליות והחינוך הלקוי של כל יושבי הבית שאני לא מפסיק למוצא ולהגיל בזכוכית המגדלת שלי, ולהתמודד עם חוסר האונים מול הרגשות שלי ועם הלחץ שנוצר אצלי מכל הדברים האלה --- התחלתי להתכונן גם לשבת קשה - כולם בבית של הורים שלי מה שבד"כ יוצר בליל רגשות שמעמיסים עלי מאוד. דיברתי עם חברים והכנתי את עצמי ומצב. ואיכשהו - הייתה שבת רגועה ושקטה. אני לא יודע אם זה בגלל שאני קיבלתי את הפגמים שאני כל הזמן מוצא בכל מי שסביבי או שבאמת הייתה שבת באוירה חיובית, אבל הרגשתי חיבור לאלוהים בהמלך השבת. הרגשתי שאני שמח שזו השמפחה שהוא בחר בשבילי ואלו החיים שלי. קיבלתי גם שהיו דברים שממש העציבו אותי במהלך השבת שלא כאן המקום לפורטם.

אסירות תודה גדולה על כך שאני מרגיש את כל הרגשות האלה. שאני יודע לומר לאשתי שאני עכשיו ממש עצבני על זה ועל זה ועל זה. ושאני יכול גם להתקשר ולנסות לוותר על הפגמים שלי. הייתה נקודה שפשוט הרגשתי שאני נהנה להרגיש את כל הכעסים האלה. פעם פשוט הייתי מתנהג בצורה מופנמת. הייתי נסגר, רותח מזעם ומדי פעם מתפרץ בצעקות על הסובבים אותי או פורץ בבכי בהיחבא. היום אני יכול לומר החוצה א שאני מרגיש, לחיות את הרגשות שלי ולדעת מה לעשות איתם. כל כך לא מובן מאליו.

תודה על הכנות שלומק'ה,
כמו שאמרתי לך הנפילה אצלך לא קשורה להחלמה שלך,
המפוכחות שלך פשוט "זורמת" ממך,מההתנהגות שלך,מהכתיבה שלך,,,

"והשני - ניסינו להגיע עם רכב למקום כלשהו בחיפה והמפה שהכנתי פשוט לא תאמה את המציאות. החתחלנו לנסוע ללא ידיעה ברורה לאן ופשוט התפללתי לאלוהים שיעזור לי, הרגשתי את חוסר האונים במלואו מול מי שבנה את העיר הזאת..." בפעם הבאה תתקשר[ ] אדריך אותך בכל העיר הזאתי,,פשוט שוטטתי בה ה-מ-ו-ן !!!!

אוהב אריאל