אוהבים שלומקה!
זה מדהים כמה צינית התאווה הזאת שדווקא ברגעים הרשים היא מתעוררת.
אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת. גם לי קורה שבזמנים קשים אני בורח לזרועותיו המלטפות והארסיות של הסיטרא אחרא, וזה מעורר הערצה איך שאתה מתמודד בגבורה עם התאווה.
שנזכה...

שלום חברים. אחרי תקופה ארוכה ממש שהתרחקתי מהמקום האהוב הזה, אני חור. או לפחות מנסה. באופן כללי הרגשתי שאני צריך לקחת צעד אחורה מהפורום. הרגשתי שאני עושה בו שימוש לרעה. נכנס לחפש אקשן. לחפש אנשים חדשים שאולי אני מכיר (ממניעים שלילים ופגמי אופי מובהקים). כמעט תמיד מהפורום הייתי ממשיך למחוזות אחרים באינטרנט, מסוכנים מאוד עבורי. אז עזבתי קצת את האובססיה למחשב שהייתה לי. עכשיו אני מרגיש שהגיע הזמן לחזור. התגעגעתי. אני לא יודע איך אתמודד עכשיו עם הפורום, אבל ניתן לאלוהים לעשות את שלו בעניין הזה.

באופן תמציתי - אני כרגע אחרי חופשים משפחתיים, בהתחלת מעבר דירה כשברקע - אשתי צריכה ללת בכל יום. לא יודע כמה זמן יהיה לי לכתוב בזמן הקרוב, בטח לא לקרוא אחרים ולהגיב, אבל אנסה. מקסימום כשירגעו הרוחות.

אוהב אותכם מאוד,
שלומק'ה

ברוך השב! באמת שהתגעגעתי מאוד לראותך כאן.
האם לקחת קצת חופש גם מהקבוצה, או שזה אני שלוקח חופש?...

עדכון קטנטנן נוסף.
היה לנו שבוע מאומץ מאוד - חזרנו מנופש בצפון וניגשנו מיד למעבר לדירה חדשה. רק הספקנו לנוח קצת מהמעבר והלכתי עם אשתי לבית חולים (בת שניה...). פשוט הזוי שאני נקי למרות כל מה שעובר עלי ושאני מקפיד על חיבור ופעולות, גם אם מעט. פשוט חייב להישאר מחובר. מקווה שבתחילת שבוע הבא יהיה לי פנאי (בזמן שאשתי נחה אצל הורים שלה, ואני מנסה לראות איך להתחיל את הזמן בישיבה) ואוכל להעלות על הכתב כמה רשמים שהיו לי מהזמן הזה. הרבה צעד שלישי, קבלה עצמית, והכרה בפגמי האופי שלי בעיקר.

אגב טהרני, אני מגיע לקבוצות כמעט בקביעות, אבל כנראה שבמיעוט שאני לא, אתה כן...

אוהבים אותך שלומק'ה !!

מזל טוב והרבה נחת !!!

היית כ"כ חסר כאן !!

[אני לא רוצה לחשוב אפילו על האופציה [שתבא בקרוב,,] לעזוב לתקופה את האתר כאן,, תודה על התזכורת שעושים הכל אבל הכל להחלמה רגועה ויציבה!!]


באהבה,

הוי אריאל,,,

איזה יום מטורף עבר עלי.

בגלל איזה שהוא כשל בתקשורת עם חמי לא טופל איזה שהוא מחדל שגרם לי להצטרך לנסוע עם הבת שלי לרופא הבוקר, במקום להגיע לסדר בוקר ולשיעור בעיון. שינה לי את כל התוכניות של היום. בהתקף טינה שכמותו לא חויתי בזמן האחרון האשמתי את חמי. לפני שהספקתי להתקשר למישהו, כבר ניצבתי מולו ומתוך המחלה שלי האשמתי אותו במה שקרה לבת שלי. לא הצלחתי לשלוט בעצמי, ואחרי שאתי האשימה אותי שאני פורק את העצבים שלי על אחרים, התחלתי לבכות בלי הפסקה. גם בנהיגה בדרך לרופא המשכתי לבכות. רק לאחר כמה זמן קיבלתי מספיק אורך רוח כדי לנהל שיחה כנה עם חבר.

במהלך היום התפוגגו ערפילי הטינה ולאט לאט אני שם לב: כמה זה דבר פעוט שאני עושה ממנו פיל. איך אני מתנהג כמו ילד ברגע שלוקחים לי את היכולת להחליט מה יהיו התוכניות שלי במשך היום. איך הטינה שוללת ממני כל יכולת איפוק עצמי ואיך אני מחזיק בה ולא מוכן לוותר עליה. איך אלוהים משתמש בחמי ככלי על מנת לבחון כמה אני מוכן באמת למסור את חיי, רצונותי ותוכניותיי בידיו. איך גם אחרי שעות אני מסוגל לברוח לדברים שאני חושב שימלאו אותי רק בגלל הרגשות הקשים שהיו בבוקר (שחשבתי שאינם עוד, וטעיתי).

מתפלל לאלוהים שיעזור לי לוותר על הטינה, כל יום רק להיום כמו שאני עושה עם התאווה. שיראה לי כל פעם מה הצעד הבא בדרך, ויתן לי לקבל את עצמי על אף כל הטעויות שאני עושה. והכי חשוב: שישמור אותי נקי, רק עד סוף היום הזה.

אוהב אותכם

שלום חברים.

עוברת עלי תקופה לא פשוטה. תקופה שאני מוצא את עצמי מגיע למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם. תקופה שמציבה אותי במקום של אלו שלא מצליחים לעשות את הפעולות הבסיסיות של התוכנית, למרות שתמיד הייתי במקום ההפוך. זה שמצליח לעשות הכל בקלות, שעוזר לאנשים שלא שפרה עליהם תוכניתם... למדתי המון לקחים חשובים שקצת נשכחו אצלי בתקופה האחרונה:
*גם אם אלך כל ערב לקבוצה, אם יום אחרי זה אל אעשה פעולות ולא אהיה מחובר - אפול.
*חוסר אונים משמעותו לא להיות יכול לעשות משהו. צריך לפנות לאלוקים בתחנונים ולא לעשות פעולות כאילו זה מטבע שמכניסים למכונה והיא מוציאה את הפתרון המבוקש.
*צריך להתקשר לשתף גם על מחשבות להשתמש ולא רק כשאני כבר פותח את האתר פורנו. זו נקודה שממש נחלשה אצלי בזמן האחרון.
*אסור לשמור בבטן צעד 4 על מישהו. הטינה ממש דוחפת אותי לתאווה.

הייתי רוצה גם לשתף בחוויות שלי מראש השנה.

הגעתי אליו מבולבל - לא כל כך יודע מה כדאי לי לחשוב בתפילות ומה לא, איך יעברו התפילות - האם אבכה בדמעות שליש כבכל שנה ועל מה להתפלל ולבקש. בעצת הספונסר, הדפסתי את החוברת שיצאה לאור בפורום לפני שנה, ולקחתי אותה איתי לתפילות. בזמנים שהשתעממתי וידעתי שעדיף לי להעסיק את עצמי מאשר לתת למחשבותי דרור - ישבתי וקראתי בה. היא ממש הכניסה לי סדר בראש. הבנתי כמה שלטה האשמה והיאוש בתפילותיי בשנים עברו, ועל מה אני צריך להתמקד השנה. השתדלתי לחשוב על כך שאני ממליך עלי את ה' כמו בצעד שלישי. בכריעות בעלינו לשבח הוספתי את תפילת צעד שלישי לפני שקמתי, וזה מה שכיוונתי בתפילות הלחש.
הבנתי בחג הזה שאני לוקח על עצמי יותר מדי אחריות - שהחג יהיה טוב ומהנה שאשתי תהיה בכמה שיותר תפילות ושתהנה מהם, שיהיה כיף בארוחות והילדות שלי יהיו ממושמעות ורגועות. אם משהו אחד מתפקשש ישר אני מאשים את עצמי שלא עשיתי מספיק (אולי זה קשור גם לרצון לרצות את אשתי, חלק מהקשר התלותי שלנו שאנחנו עובדים עליו...). הבנתי שאני צריך להרגיע. שהחג יכול לא להיות מושלם וזה בסדר. הסעודות בחג הזה היו מעוכות ובלי דברי תורה - וזה בסדר. התפילות לא היו בכוונה עצומה - וזה בסדר. קמתי לוותיקין כדי שאשתי תהיה בתקיעות ובמוסף ובדיעבד היא פספסה את התקיעות - וזה בסדדר. משא נורא שהיה לי על הכתפיים השתחרר פתאום ורק אז קלטתי כמה שהוא הכביד עלי. אז מסרתי לאלוקים את כל מה שאני חושב שאני אחראי עליו - וזה עבד. לא הייתי אחראי יותר והייתי יכול לקבל את המצב כמות שהוא, למרות שהוא לא מושלם. אשתי נהנתה במיוחד לשמוע אותי אומר שלא היה מושלם אבל זה בסדר ואני לא אשם שזה יצא ככה. זה ממש הפתיע אותה...

אני חושב שקיבלתי ממש כוחות בחג הזה, להמשיך לעבוד כל יום רק להיום.

כאבי גדילה, שכאבו לי הרגלים בבוקר אבא שלי אמר לי שאני פשוט גודל

מאחל לך את הטוב שבעולם

בהחלמה