בימים אלו מצאתי את מה שכתבתי לפני כמה ימים אשמח לחלוק את זה כאן.
סיפור החיים שלי,
שלום חברים יקרים ואהובים,
קוראים לי ארי, בתקופה זו עברה עלי שנה מאז הגעתי-נחשפתי לראשונה למקום-פורום הזה, הפורום היקר שלנו, המקום שהחזיק אותו ב[רוב,,] השנה הראשונה בתוכנית המופלאה בה אני צועד גם בימים אלו, בימי צער כבימי שמחה בימי קושי [הוי,,,,אוי,,,, כמה קושי,,,,,] כבימי הקלה, המקום שלו בעצם אני חב את חיי, [רק להיום] הרוחניים הפיזים והגשמיים. בתקופה האחרונה התנתקתי מהאינטרנט בכלל ומהאתר בפרט בגלל אי יכולתי להתמודד מולו כאדם נורמלי או כאדם המכור למין וגיליתי שאני צריך להצטרף לקבוצה של CA [ מכורים למחשב ] אין כזו קבוצה עדיין אבל אולי נפתח אותה בקרוב,, אני חושב שרבים מכאן יצטרפו.
לרגל מלאת לי השנה הראשונה כאן, קיבלתי אישור מהספונסר היקר שלי לחזור לכאן מדי יום לזמן קצוב ע"מ להשתדל ולעזור לבניו אהוביו של אלוקים, אחי להחלמה.
רציתי לשתף אתכם חברים בסיפור חיי מהיכן באתי ומה התחולל איתי במהלך השנה האחרונה. אשתדל לקצר במקומות שאוכל ולהאריך היכן שאדרש בתקווה שיהיה לתועלת ולהזדהות. בגלל שאני חושב שקשה מאוד להזדהות עם סיפור חיים כי לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור האישי שלו והתיאורים יכולים לפעמים גם לפגום, אנסה לתאר יותר את עולם עיוותי וכאבי הרגש בו גדלתי. אני מתאר את זה במרחק של שנה מתחילת החלמתי אני מאמין שדברים ישתנו ככל שיותר אשקיע בהחלמתי ובמילא הפרספקטיבה על הדברים אותם חוויתי תהיה הרבה יותר עמוקה ורחבה ככל שהזמן יעבור אבל הכתוב כאן נכון להיום. רק להיום.
נולדתי למשפחה מוקף באחים ואחיות מכל הכיוונים. ליתר דיוק הייתי הבן הראשון שאליו חיכו וציפו כולם. משפחתנו הייתה משפחה טובה ו[כמעט] נורמלית, כמה תכונות יסוד שראיתי שם ושנחקקו עמוק עמוק בעצמותי היו רגשות הביקורת והכעס לצד המופנמות והסגירות כשחלקם מגיעים מצד זה של המשפחה וחלקם מצידה האחר. גדלתי כילד טוב ירושלים, פיקח, חרוץ, אהוב על החברים, חביבם של המורים, וממש מוצלח בכל תחום בו השקעתי [זכורני עד היום איך שאימי סיפרה לי בגאווה בלתי מוסתרת שאימא של אחד מחברי התאוננה בפניה כשהיו עמנו הילדים בגינה : במה זכית שהבן שלך כל כך ממושמע לך, כל כך חביב על כל החברים וכו' ],
הבית היה בית תורני וחרדי מאוד ולא נחשפתי בו לשום תוכן לא ראוי [כמעט, בכל זאת הייתי מכור כבר אז,,,,]. עכ"פ מבחינה חיצונית. כנראה שקיבלתי בו הרבה מאוד לחץ ע"מ לעמוד בציפיות שציפו ממני לשבת וללמוד ולהצליח במבחנים ואכן אני חושב שאכן עמדתי בכך [אני לא זוכר כמעט מבחנים בהם קיבלתי פחות מ90% !] הכל זרח. הכל האיר. רק נקודה קטנה הייתה תמיד אפילה אצלי, קיבלתי בבית מנות אדירות של ביקורת קטלנית וכילד רגיש זה ממש קטל אותי. היו תקופות בהם ממש שנאתי את הבית וייחלתי למותם של השולטים בו או לחילופין שאוכל לעבור להורים אחרים,,,, בשלב מסוים בערך בגיל 11-12 ככל שרמת הלימוד עלתה מעלה התחלתי לפגר וליפול בלימודים [אל דאגה ה100% המשיך לבא כמעט בכל מבחן, אבל ] התחלתי לחיות בלחץ גדול. אדיר. מטורף. עבור ילד בגילי. אני זוכר את עצמי בחדות איך הייתי נוהג לעמוד בהפסקות עם הרב שלימד אותנו את שיעורי הגמרא בדמעות בעיניים וקבוע צועק-מתחנן שיסביר לי את הקטע אותו למדנו כי לא התחלתי להבין אותו והוא היה עומד איתי כמעט כל יום רוב ההפסקות ומסביר לי שוב ושוב עד שהייתי מבין, הוא הפסיד את הקפה של ההפסקה שלו ואני הפסדתי את משחקי החצר אותם כה אהבתי ובהם כה הצטיינתי. אני לא דן כלל וכלל את הרב הזה אבל בשלב מסוים כשנמאס לו ממני ומתחנוני הוא פעם צעק עלי תוכ"ד שיעור סוער "אתה לא מבין כי יש לך ראש בטטה",, הכאב, חוסר האונים, פצע את ליבי הרגיש ולא, לא בכיתי, הייתי גיבור כתמיד, ורק חייכתי ונאלמתי דומייה, אך לא שכחתי, גם לא את הצחוק של החברים באותו היום ועד שעזבתי את החיידר היה להם תמיד במה לפגוע בי. בטטטטטהההה,,,,,,,,
בישיבה בגיל 15 נשברתי, משהוא בתוכי לא הסכים להמשיך ולשחק את החיים הללו ואז הגעתי לתאווה, הוי לתאווה הארורה,,,,, אז עדיין לא קלטתי שאני בעצם מחפש פיתרון לבעיות שלי ומוצא אותם בתאווה, לא הבנתי שאני בעצם בורח מכל מה שספגתי כל חיי, ממנות הביקורת.הכעס.העצבים. רק הרגשתי שם טוב ומוגן, וגם במידה מסוימת מתריס, כלפי מי? כנגד כולם. כל אלו שגידלו אותי בכיוון מסוים ולחצו אותי שם. אני זוכר עד היום בצורה חדה וכואבת את הילד החילוני אותו ראיתי מאונן בסרט, ואת ריגשי ההיזדהות החזקים כ"כ שחשתי איתו, את הדווקא. את הלהכעיס. את הרצון האדיר והכמיהה השוקקת כ"כ לחופש. את הרצון העז להיות סוף סוף חילוני, בלי שום עול על הראש,,,,
ההידרדרות שלי הייתה ממש ככתוב בספה"ק [והלבן,,] "הידרדרות מעוררת רחמים ובלתי נשלטת" התחלתי ליפול פעם אחר פעם ושוב ושוב בלי יכולת לעצור בעצמי ולא שלא ידעתי עד כמה חמור העוון כמו שכינו את זה אצלינו. ידעתי. גם ידעתי. גם שמעתי. גם הקשבתי. לדרשות ושיחות בנושא שהמסר החד והברור כתער שעלה מהם היה הידיעה שאצלינו מעשה זה הינו אסור בכל תכלית האיסור וזה לא מגיע ממידת חסידות או חרדיות רק חובה על כל יהודי באשר הוא יהודי וזו המצווה שהוטלה על אברהם אבינו " ואתה את בריתי תשמור" וציטטו את השו"ת [פרח לי שמו] שאומר שחמורה עבירת הוצאה לבטלה [אוננות! כמה קשה היה לי לכתוב מילה זו כשהגעתי לכאן,, וכמה קל היה לעשותה, היום אני כותב ואומר את זה והעיקר לא עושה את זה,] יותר משכיבה עם נידה !! וכו' עוד המון ציטוטי הלכה ולשונות חמורים וחריפים שכל נפש יהודייה השומעת כמילים הללו נחרדת ונרתעת, ואצלי הכאב הפנימי הלך והצטבר, הלך והתעצם, השאיפות היו בשמי השמים של תורה ועבודת ה' תוך שבירת כל הגוף המגושם ועבודה על רמה רוחנית גבוהה ביותר, הייתי בחברה הכי טובה והכי מבקשת ה' שהייתה קיימת בסביבתי ואת המטרה-הרצונות הללו שמעתי השכם והערב ואכן לכך כמהתי והשתוקקתי וקרעתי את עצמי ואכן לפעמים [בודדות,,,] התגברתי, ומצד שני הפיצול השני הנפש השנייה אשר שכנה בתוכי, רצתה.השתוקקה.כמהה. למשהוא הטוב והממכר ההוא. לא. אסור להגיד למה. "יש לי בעיה עם לראות דברים אסורים", זה היה הביטוי המוקצן ביותר שיכלו להוציא ממני,, לא הסכמתי ליותר מזה. להודות שיש לי בעיה עם השתוקקות אדירה לדבר האסור והמאוס כ"כ ???!!! [שבכנות רק בהחלמה כששוחחתי עם אשתי פעם והבנתי ממנה שהיא באמת פשוט "נגעלת" ממה שאליו אני מתאווה וכוסף, רק אז הבנתי שזה באמת לא משהוא רגיל לחלוטין וייתכן שכשהרב עימו שוחחתי דיבר בתיעוב על הדבר הוא לא שיקר אותי רק באמת חש כך.אני הייתי שונה.לגמרי.]
באותם ימים ההידרדרות הרוחנית הלימודית שלי הייתה בעוצמה אדירה וכל הנסיונות לעוצרה עלו בתוהו, מצד שני התחברתי חזק לאלוקים התחננתי מדי יום ביומו יותר נכון מדי שעה בשעתו, לאב הרחום וחנון שהכרתי ורציתי שיציל אותי בחור צעיר שמבחוץ נראה בטוח בעצמו ובהתעלותו הרוחנית ומצד שני מחפש את כל סיפוקו בעומקם של פחי רחוב מלאי צחנה [אמיתית !] בחיפוש נואש אחרי עוד בדל של אישה או תוכן מיני-חופשי שיעשה לי את זה,,, מיום ליום נעשיתי מבין גדול יותר ויותר באילו פחים שווה לחפש, מהם התאריכים שאנשים שמים שם את מנת אושרי ובאילו עיתונים יש את ה,,,, אני חש כעת בשמחה האדירה שהייתה ממלאת את כל נימי נפשי כשמצאתי איזשהוא שקית מלאה וגדושה בחומר וכשזה הריח את ניחוח הדפוס זה היה פשוט ,,,, המשיכה מהפח תוכ"ד התבוננות לכל עבר בתקווה [ טיפשית משהוא ] שאף אחד לא שם לב ותחיבה אל מתחת לבגדים או לשקית שהייתי מכין מראש, ובריחה מהאיזור המסוכן למקומות המסתור שהכרתי במהלך השנים, בד"כ הם לא היו יותר מאשר שירותים ציבוריים בבתי כנסת או מקומות כאילו. האקט עצמו היה כמעט קבוע ניסיון להשהות את ההנאה המינית ככל האפשר תוכ"ד שגופי נוטף פלגי זיעה [ ותמיד, כן תמיד חישבנתי שאת הזיעה הזו יקזזו לי מהגיהינום כי אני לא כ"כ נהנה מהעבירה ] ותמיד אבל תמיד בסוף לא הצלחתי למצות את ההנאה כמו שחשבתי שהיא תהיה.
בשלב מתקדם [אחרי הנישואים] הרמה והעוצמה רק הלכה וגברה. האינטרנט שהחל להיות מצוי בהישג ידי הפך את כל מה שחוויתי עד לאותו היום למשחק ילדים,, זה החל בחנויות אינטרנט שבלי לדעת מילה באנגלית ועל איך שהם מתנהלות הצלחתי להגיע שם לאתרי מין ולסרטי פורנוגרפיה מהסוג אותו לא שיערתי ולא חלמתי שקיים בכלל בעולם, וכלה כשקניתי מחשב לצורך עבודתי, שם במקום לעבוד ולפתח את העסק אותו הקמתי ועמלתי והשקעתי בשני ידי, פשוט פורננתי ואוננתי יומם ולילה ו,, לא. המחשב לא היה פתוח הוא היה חסום בחסימה מאוד חזקה רק שאני חיפשתי איך אוכל לקבל הנאה מינית ממנו ושיהיה לי מקום לברוח אליו מהעולם שמבחוץ לי [ואולי גם בעיקר מעולמי הפנימי] ושם במעמקי הזוהמה מצאתי את שאיוותה לה נפשי,, כמובן שגם בתחום זה הגבולות נשברו אחד אחר השני לאורך השנים וכל הזמן הייתה לה התיקווה שיום אחד אצליח להתגבר/לנצח את היצר הנורא [שבינתיים העמקתי המון בספרים הקדושים המתארים את חומרת העבירה והפגם הנורא של העבירה הכי החמורה בתורה] מבחינה חיצונית נשארתי אותו אברך תמים וצדיק אפילו "שארפער" [חריף וקנאי - באידיש] שבוכה בדמעות שליש [על התאווה ברבות מתפילות הי"ח, ומעיין בעמקות במשנתו של הכהן מלובלין,,,
לאורך כל אותם השנים הייתה לי תקווה אחת שהחזיקה אותי שלא אשבר ואשבור את כל ההצגה- הצגת החיים שלי, מורה דרכי- הרב שלי, בו הייתי בטוח ובכוחותיו הרוחניים העליונים שכשיידע על סיפור חיי הכואב יוכל להוציאיני מאותו בור תחתיות בו דימיתי שרק אני נמצא [ז"א באותו פיצול אישיות נוראי חשבתי שאני בעצם באמת ובכנות רוצה בטהרה וקדושה ומצד שני עושה את כל המעשים המכוערים הללו ולא קלטתי שאת אותה הטעות חושבים רבים מאיתנו המכורים]. לא העזתי לספר לו במפורש רק כל פעם שדיברתי איתו רמזתי וכל פעם יותר ויותר,,, עד שהגיעה התקופה בה משהוא בתוכי נשבר ואז הגעתי אליו וסיפרתי במילים יותר ברורות בדיוק מה קורה איתי, והוא לא רצה לדבר איתי יותר, למה? לא יודע, אולי בגלל קדושתו אולי בגלל שלא היה לו מה לומר לי או בגלל שרצה שאגיע ל"קרקעית" שלי,,,, אבל למעשה תחושתי הייתה כשל אחד שנזרק ונעזב מתקוותו האחרונה בעולם ומאז הגעתי למקומות עוד יותר גרועים ועוד הרבה יותר שעות של תאווה מפורשת וייסורי המצפון החלו להיעלם מהאופק,,
התחלתי להתנתק מהחיים עצמם,, אישתי כבר לא עניינה אותי,, גם הילדים כבר לא כ"כ,, כמובן שכך גם כל העולם בחוץ-כולם. כולל כ ו ל ם. קשה לי לכתוב או להבהיר כאן בעצם מה הרגשתי או להיכן הגעתי אבל, כן, הגעתי לקרקעית הרגשית כמו שמכנים את זה אצלנו. למקום בו אמרתי לעצמי יותר נכון הרגשתי עמוק עמוק בפנים וזה עד עכשיו צרוב לי עמוק בפנים " אני חייב לצאת מכאן אם לא החיים הולכים להיגמר ".
באותם הימים כתבתי מייל ארוך למחנך שהיה לי קשר איתו בשנים קדמוניות שם ניסיתי לתאר לו ולעצמי בעצם מה קרה איתי לאורכם של שנים ומה קורה איתי היום, והמסקנה שבה סיימתי לו את המייל המאוד מאוד ארוך הייתה אני מרגיש שאם אני לא יוצא מכאן, אני תוך חצי שנה לכל היותר אוחז בגירושין מאישתי ומשם הדרך פתוחה הלאה במה שייגמר לדעתי בכלא או במוות,,,,,,, [אז עדיין לא ידעתי שאכן אחוזי ההתאבדות בקירבם של המכורים אכן כלל לא קטן, ובאמת לא הגזמתי כשכתבתי כך, אבל זוהי הייתה הרגשתי הפנימית]. כתבתי לו שאני זוכר שבעבר הרחוק באחד מחיפושי התאווה שלי באינטרנט ראיתי איזשהוא אתר של שמירת העיניים או משהוא כזה שם דיברו על הנושא וזה היה נראה משהוא של דתיים למחצה או מכורים וסוטים משוגעים וכלל לא קשור אלי [אברך כמדרשו שבעצם מה לו ולכל הליכלוך הזה,, מבינים ת'פיצול הנוראי הזה], אבל עכשיו אני נכון להכל. וכך אכן עשיתי. בהמון במון חשש כבד ופחדים נוראיים. אולי אני בעצם טועה אולי אני בדרך הלא נכונה, מעודי חינכוני לשאול.להתייעץ. לא לפתור דברים לבד, לא לבדות דרכים חדשות מליבי, אז איך כאן?? למה לא הדריכו אותי מה עושים במקרה שאני מכור, במקרה בו אני מאונן כל יום, במקרה בו אני לא מסוגל בשום פנים ואופן להשתחרר מזה ????? אבל אלוקים שעשה איתי את הנס-נס חיי, הראה לי את האור ואיתו יחד צעדתי צעד אחר צעד עד היום,,,
היו המון קשיים בדרך הארוכה [כן, מאוד ארוכה אפילו. אשתי טוענת שעברנו יחד בשנה זו, מה שלא עבר עלינו מאז החתונה], המון המון בעיות ודברים שנהיו רק יותר ויותר מתישים, אבל משהוא בתוכי אמר לי שזו הדרך שלי, כאן הקדוש ברוך הוא רוצה שאצעד וכך אכן עשיתי למרות הכל ותאמינו לי שזה היה [ועדיין !!!!!] קשה. כי אם אני נהיה יותר נקי, אני מחכה שיעריכו אותי וייתנו לי פרס ואני לא מחכה שיתעוררו לי בעיות גדולות בפרנסה, בצורך לסגור את העסק אותו הקמתי, בקשיים משפחתיים שונים, בהתמודדות מול החלפת ספונסרים כמו גרביים,, בנפילה של חברים לדרך שהחלו את התהליך איתי והתייאשו לפני שהגיעו לגלידה והעדיפו להמשיך ולשקוע בביצה העכורה בה שהינו, [ובמאמר מוסגר: מהיכן שהם נמצאים הם אומרים לי , תמשיך הלאה, כי אצלנו אין מה לחפש, רע לנו], בהליכה לקבוצות שמתנהלות בחלקם עם אנשים שאת שפתם אינני מבין ובמנטליות אליה אינני מתחבר, ובעיקר העיקרים ברגשות איומים פנימיים של חוסר וריקנות חזקה מאוד ועוד ועוד ,,, ואז הוסבר לי שהרעיון הינו ממש פשוט, הייתי רגיל לכסות על הכל-כל הבעיות שלי עם סמים מאוד חזקים [כן, מחקרים טוענים היום שזה יותר מסמים אמיתיים!!] והיום אני פשוט מנסה להתמודד עימם ללא הסם וזה אכן מאוד מאוד קשה אבל עם הזמן הרצון מרפה וככל שעובדים יותר טוב את הצעדים הכל נהיה הרבה יותר קל ומאתגר ונותן סיפוק אדיר כמותו לא חוויתי מעודי.
וכן,,,, היום אני נקי 9 חודשים [שגם נהיים לאיטם מפוכחים ומחוברים יותר ויותר] והמון המון מתנות קטנות שאבא האוהב שאני מאמין בו שדאג לי לאורכם של כל השנים הכאובות הללו שולח לי ללא הרף. אני מרגיש שקיבלתי כאן את חיי מחדש. חיים מלאי תוכן. חיים שאף פעם לא חלמתי שיהיו לי. חיים טובים. אני אוהב את מה שאני עושה לעצמי כיום.
תודה לך אבא.
אוהב אותך בנך הרגיש והקטן א'. [ הוי-אוי-אהה אריאל,,,,,,]
[/size][/size][/size][/size][/size][/size]
