היום ה-7
בסוף אשתי ואני סימסנו הרבה והגענו להבנות מסויימות
בנוסף לא היה בא לי על צום ולישון על ספסל ברחוב בשבת
אז חזרתי הבייתה שעה לפני שבת.
אשתי בכתה, ודיברנו, בלי צעקות רק דיברנו והקשבנו אחד לשניה.
לפעמים בשש בש קורה שלשני הצדדים יש חיילים למעלה ושניהם לא יכולים לזוז, היינו במצב הזה, שנינו פגועים עד לרובד הכי נמוך שמרכיב את האנחנו.
לא רצינו להיכנס כועסים לשבת, דיברנו, עשינו מאמץ להבין
בסוף עבר עלינו ערב מעניין, שתינו קצת יין אדום מבעבע, אפילו קצת צחקנו.
כל השבת עשינו מאמץ אמיתי לא לכעוס אחד על השני.
במוצאי שבת דיברנו עד מאוחר, קבענו ללמוד ולמדנו משהו ביחד, היה ערב מיוחד, אפילו בלי היין.
השבוע מקווה שיצאנו לדרך חדשה, אשתי ביקשה ממני להעיר לה כשאני חושב שהיא כועסת, היא מודעת לזה שיש לה בעיה של זעם ובעז"ה נעבוד על זה ביחד.
ביקשתי ממנה גם לקרוא את הספר הגדול, רק כדי שעולם המושגים שנשתמש בו יהיה זהה.
תודה עין טובה על האיכפתיות
טהרני, המצב קצת יותר מורכב מההרגשה הטובה שלי, אני יכול להיות בעננים כל היום אבל אחרי כמה התקפי זעם שיוצאים עלי גם אני מתחיל להתעצבן