גם לי קשה לכתוב הודעות בפורום.
אצלי זה בגלל איזה רצון חולני לכתוב את ההודעות הכי חכמות מרגשות מבריקות ומוצלחות בפורום.
כדי שכולם ידעו כמה שאני חכם ומוכשר.
מקווה להפנים את העובדה שהכתיבה היא בעיקר בשבילי.

תודה לילה כיום יאיר ויהושע יהיושיעך.

אני די בטוח שלא נפלתי מאז הנפילה שדווחתי עליה אתמול אבל אני לא ממש עוקב.

אתמול ביליתי יום שלם בלעשות כלום וזה- בשילוב הפאניקה מזה שבעצם יש לי מה לעשות וזה אפילו קצת דחוף הביא אותי לנפילה.

היום הייתי בקורס הפסיכומטרי בבוקר שזה כן לעשות מצד אחד אבל מאידך יש שם גם בנות ואני לא ממש יודע איך מתנהגים עם יצורים מהסוג הזה.

בערב יש שמחה של חבר.
אין לי כח ללכת אבל הוא חבר טוב וזה חשוב לי.

אני צריך לקבל כמה החלטות חשובות ואני לא יודע איך לגשת אליהן בכלל.

ומעל הכל יש היסטריה זוטא שנובעת מזה שבשבוע הבא אני ניגש למבחן (פסיכומטרי כנ"ל ) שהוא לא פשוט ובעל משקל רציני.

ובנוסף למצב רוחי מצטרפת העובדה שכולם בבית עובדים קשה לכבוד הפסח ואני לא מסוגל לנקוף אצבע.

אוף.

כבר אמרתי שאני גם שונא לכתוב תלונות כי אני מרגיש בכיין וגם מבין שאין מה לבכות- צריך לשנות את הדברים אשר ביכלתי ולנסות לקבל את שביכולתי וצריך גם קצת חכמה להתפלל על השניים ועל התבונה להבחין ביניהם.

אבל רצוני הוא שרצוני יעשה ולא רצונו...

לילה טוב.
הבוקר ניגשתי למבחן הפסיכומטרי.
לא היה נורא אבל אני יודע שישנם מבחני דמה רבים שהצלחתי בהם יותר ממנו. וגם בהם לא השגתי את הציון המדהים שאני צריך בשביל איזה קורס יוקרתי למצטיינים שהחלטתי שאני רוצה.
בעסה.

בבית מרתון ערב פסח.
אין אוכל.
החדרים הפוכים ואין מקום נורמאלי לשהות בו בסלון.
והגרוע מכל- כולם חושבים שאני צריך לעזור.
אני לא חושב ככה.
וזה לגמרי מחליא אותי- אגואיסט מגעיל.

קיבלתי הוראה להגיע מחר לצבא.
לנקות לכבוד פסח.
ממש לא בא לי בטוב.
מרגיש שמישהו שם מחפש להרע לי.
( לא נפרט פה על הרומן שלי עם הצבא רק נציין שאני עודני חייל המחויב למלא את פקודות הצבא אך בפועל אני לא נמצא בבסיס במהלך השבוע)

וכך, ביחד עם העצב והשנאה עצמית יש לי יש לי גם כעס ותסכול על מחר.

אה ואני גם מאונן.
יום ולילה.
שמח או עצוב.
משועמם או לחוץ.
ערני או עייף.
רעב או צמא.
מתוסכל או שמח.

אני כנראה מביט בי מאחור כי אני לא יודע מי אני.
פעם לא הייתי כזה .
לא יודע מה קרה.

אוהבים אותך! גם אם אתה שונא את עצמך!

שלום תשובה,

אני כבר מחכה [ סליחה על הגסות,,] לקרקעית שלך כשנראה פה פוסט שאתה תצעק בו, ד-י אני לא יכול יותר, אני חייב לגמור עם הבעיה הזאת שמשבשת את חיי,אני לא מסוגל יותר !!!

אוהב אותך,
דואג לך,
רוצה בהחלמתך,
אריאל,

צעקתי די הרבה פעמים.
צריך כנראה להגיע ל'די' ולא רק לצעוק.

די!

יושב על הקרקעית.
וחופר.

אני סובל אבל לא רוצה להפסיק.

אוכל את עצמי על השנים שחולפות בלי שהקמתי בית ומשפחה ובלי 'משהו' לעשות בחיים.
וגם מתוסכל מזה ש'בזבזתי' את השנים האחרונות בצבא ובישיבה ולא 'עשיתי חיים' בעולם הגדול.

מרגיש ייסורי מצפון על כל תפילה שאני מפספס.
אבל לא מתפלל כבר חודשים במניין. מבחירה.

אני לגמרי 'תקוע' בין העולם שבו אני חי לבין העולם שבחוץ שנראה זוהר ומפתה- המחסום שלי הוא בעיקר הקושי לפגוע בהורים והקושי לצאת מהקיבעון שלי ( הקושי השני חזק יותר ).

משהו בראש אומר לי שגם ב'עולם ללא תחתית' הלא דתי יש סקסוהליסטים וגם שם באיזשהו שלב אצטרך לוותר על התאווה ולטפס בחזרה אל פני הקרקע.

אבל תמיד היה משהו כזה בראש.  הוא אף פעם לא ניצח עם ההגיון הזה.
לא יודע מה יקרה עכשיו.

בינתיים אני עוד שומר תורה ומצוות ומנסה להכנס לתכנית למרות שלא בא לי להפסיק לאונן ולפורנן.
אבל מי יודע כמה זמן זה יחזיק?

ומה זה שווה בכלל?

כואב לי לקרוא את זה. כי גם אני וגם אתה יודעים שיש דרך לצאת מזה. אשמח לדבר איתך כשיהיה לך זמן.

אוהב!

הייתי בקבוצה הערב.

אמנם בימים האחרונים אני מיטלטל בין יאוש ל- עוד יותר יאוש.

אמנם אימצתי לאחרונה גישה פסימיסתית מאד ואני נוטה להאמין שאין לי איך לצאת מזה ולכן שווה לי לפחות להנות מהתאווה.

אמנם שלושה שבועות לא הייתי בקבוצה ולא דיברתי עם חברים ( הם ניסו.  סיננתי)

אבל מאיזו שהיא סיבה שאיננה מובנת לי בחרתי להגיע היום לקבוצה. רק להקשיב.

היה מעולה. 
נזכרתי שיש פתרון ושאני יכול להיעזר בו.
נזכרתי כמה החברים אוהבים ומסייעים.
נזכרתי שההחלמה מביאה שפיות.

הבנתי שאני רוצה להחלים לא כי אני לא רוצה לחטוא או לפגוע באשתי לעתיד אלא כי אני רוצה לחיות בצורה בריאה והגיונית.

אני מקווה שאוכל להביא את עצמי גם לעשות מה שצריך לעשות ולא לשקוע במצב הקיים.

אז אני אמנם לא חולצתי מהפסימיות והכבדות שאני שקוע בהם ובטח שלא מהתאווה,  אבל משהו קיבלתי הערב- ואני שמח על זה.

תודה לה' ולחברים.

איזה יופי! קיבלת ניצוץ של תקווה.
המנגל הקרב ובא, מוכיח שגם גחלים עוממות יכולות לעשות הרבה!...  :D ;D

ראיתי אותך פעם אחת, ואני חושב עליך המון,
אתה נשמה טובה, ואני מאוד שמח שהלכת לקבוצה,
תמשיך לבוא,
אוהבים.

תיאור קצר של העיסוקים ותחומי העניין שלי בתקופה הנוכחית:

קם ( בשעה שעשויה להקרא בוקר) מניח תפילין ומתפלל תפילה קצרה ככל שמתיר לי המצפון (אחרי סוף זמן ק"ש אפשר לוותר על ברכות ק"ש, בשבת לעומת זאת- משתדל לבקר בבית כנסת ).

אוכל.  הרבה!

יושב מול המחשב לראות סרטים וסדרות ולשחק משחקי מחשב.

אוכל א. צהריים- למרות שזה לרוב כשאני עוד מפוצץ מה'בוקר' וחוזר למחשב.

מתפלל מנחה אם בדיוק משהו מונע ממני מחשב בזמן ואם במקרה נזכרתי.

אוכל ארוחת ערב וחוזר למחשב עד שהעניים נעצמות- או עד שמגיעה השעה שאבא אמור לקום לתפילה- במהלך הזמן הזה נכנסת גם תפילת ערבית חפוזה ומקלחת.  או שלא.  עניין של מצב רוח.

וחוזר חלילה.

אם מישהו מבקש ממני עזרה- אעשה הכל כדי להימנע מזה.
אם מישהו תופס לי את המחשב אני מסתתר בחדר עם הפלאפון ומנסה להעסיק את עצמי.  לרוב אם מניעת המחשב היא לאורך זמן אעדיף להסתתר בשירותים עם הפלאפון ואעסיק את עצמי בצורה אחרת.

בשביל שבת אגב יש ספרים מהספרייה העירונית.

זה היה תיאור מתומצת של התנהלות החיים שלי בשנים האחרונות- כשזה אפשרי.
כשזה לא אפשרי( צבא פסיכומטרי וכד')- משתדלים לגרום לזה להיות אפשרי.

חיים מגעילים נטולי תועלת וללא תקווה להתקדמות וזה בלי הסוד הגדול של האובססיה לנשים. אבל אני נרתע מכל דבר שעלול לסכן את אמבטיית הרפש הזאת! אני ממש נהנה לטבוע בה.

עוד נקודה.
כשאני צופה כל שעות הערות שלי( חוץ מהפרעות פה ושם של בני משפחתי ) בסדרה במחשב- במיוחד זו שאני רואה עכשיו שיש בה חן מיוחד( באמת ) וגם כמובן שחקניות שאני מתאווה אליהן- אני פחות 'נזקק' למנת הפורנו שלי.

עד כאן דברינו ללילה/בוקר זה...

אוסיף כאן תודה על זה שבדיוק בשלב הזה נרדמתי עם הפלאפון ביד והתעוררתי לגלות שהוא נכבה בגלל מחסור בסוללה.  באופן מפתיע הדברים שכתבתי לא נמחקו.

מה יעשה אדם שמבין ויודע שיש מעשים שמדרדרים את חייו ופוגעים בגופו ובנפשו ( להלן מעשים "רעים"). ולעומתם ישנם מעשים שיחזקו את גופו ונפשו ויובילו את חייו (אם יתמיד בהם) למסלול שמספק ומוצלח (להלן "טובים").
אך אליה וקוץ בה. האדם נהנה ומרגיש בנוח כשהוא עושה את המעשים ה"רעים" ומאידך שונא את הקושי והצורך בהתמדה בביצוע המעשים ה"טובים".

אדמנו הנכבד מסכן ואומלל כי הוא יודע (לא מאמין ולא חושב- יודע. הוא לא טיפש) שחייו נמצאים על מסלול התרסקות אבל הוא לא מוכן לברוח ולהימנע מלהתרסק עמם. הוא לא מוכן לוותר על התענוג שמציעים לו ה"רעים" הוא לא מוכן להשקיע את המאמץ שדורשים ה"טובים".

מישהו חושב שיש איך לעזור לו?

איזה כיף לשמוע ממך פעמיים ביום אחד!
טוב שחזרת לפעילות בפורום. חסרת לנו. לי.

כן. לעשות את הדבר הנכון הבא. "רק להרגע".
להתקשר לחבר אחד (ולא להיות עסוק בשלושה).
לכתוב שלוש אסירויות תודה (ולא להיות עסוק בעשר).
לעלות לקבוצה הטלפונית הקרובה (ולא לחשוב על 12 קבוצות בשבוע).

יש גם עוד אפשרות, אבל כואבת מאוד: להתרסק עד כדי כך שאעדיף לשאת את כאב המאמץ להחלים, מאשר את כאב החרפת המחלה.

תענוג גם בצד השני.

אמנם יותר מחודש שלא כתבתי פה אבל אני נמצא פה כל יום מזכיר לעצמי שיש סיכוי ושיש אנשים שאני זוכר אותם נופלים וקמים והיום הם סופרים חודשים ולמעלה משנה (לשמחתי רואה בזה קרן אור ולא מקור לקנאה- זה לא שניסיתי כמותם ונפלתי- לא ניסיתי).

לא כתבתי כי לא היה לי מה.

אני לא עושה תכנית, למעשה אני לא עושה כלום כמעט ואין הרבה מה לכתוב בזה.
סתם נאחס.

תודה על העידוד.
אולי...