מספיקה רק נכונות להאמין.

שלום לך תשובה , אני חדש פה בפורום וזה פעם ראשונה שאני כותב משהו
רציתי להגיד לך שיש לך נשמה ממש גבוהה אם אתה מצליח לשתף בצורה כל כך מפוקחת את המציאות הכל כך לא רצויה שבה אתה חי בתקופה זו ועל ההתמדה שלך בשיתוף מצבך האישי
זה ממש גרם לי להבין שאני לא לבד בסרט הזה ואולי בזכות זה שעזרתי לי ה' ישלח לך עזרה מלמעלה ותעלה על דרך המלך
עצה טובה שלי קשר - תהיה עסוק . בחופשים שעבדתי קשה בעבודה פיסית לא היה לי כח לאונן - הבטלה מביאה לידי חטא

תודה טהרני.
ותודה יג ( אני מקווה שאתה אי שם על מסלול החלמה זה או אחר).
מתחשק לי להשתפך פה על הסבך שאני נמצא בו.
אני במצב רוח( ארוך טווח ) של ערעור על כל המוסכמות שעל פיהם חייתי- בראשם הדתיות האדוקה שכפיתי על עצמי כדי להרגיש טוב. התוצאה ( ואולי בעצם הסיבה? ) היא כמובן הפקרות בתחום התאווה שיש לי כוונות לפתח אל מעבר לגבולות שטרם חציתי. אולם פה אני נתקל בדילמה ובקושי, הדילמה תוהה לעצמה ( ומאמינה שיודעת את התשובה) האם הגברה של חשיפה לתאווה תגביר את ההתמכרות- מה שסביר- או שמא הסרת הגבולות והמחסומים יפתחו את הבן אדם החסום רגשית שכלוא בפנוכי?
וקיים גם קושי. אני לא מצליח 'לחצות את הקווים' כי אני מפחד מהמשפחה, מהחברים ומסתבר שגם מהדמות החשובה ביותר בחיי עד כה שבה אני מנסה לבגוד.
אבל אני לא מוכן לחזור לנסות להיגמל מההתמכרות למין בכל דרך שהיא כי נמאס לי לאסור על עצמי דברים.

אמרתי את דברי.
בטח מאוד מבולבלים בגלל השעה והעיפות אבל אני כותב בשביל עצמי בידיעה שלא פה= לא כותב.
מקווה שלא אפגע במישהו בדרי.

נראה לי די ברור שהגברת החשיפה לתאווה תגביר את ההתמכרות. נראה לי שרק מכור יכול לחשוב אחרת (או ליתר דיוק לספר לעצמו סיפורים אחרים). דיברתי עם כמה מכורים שחצו את הקווים, והם סיפרו לי שזה הופך את ההתמודדות לקשה הרבה יותר בלי פרופורציה להתמודדות הקודמת, בצורה שאי אפשר לתאר.
בספר הלבן הוא מנסה לתאר זאת (עמ' 30): "בשלב הזה החלו זיקוקי הדינור. התשוקה, שעד כה שכנה בראשי בלבד, החלה לפרוץ החוצה. חוסר האונים שלי מול האוננות, היה כלום לעומת הדבר הזה. זה היה פי אלף עוצמתי יותר. התאווה התפוצצה בתוכי כמו זיקוקין דינור שיורים ביום העצמאות".
תאווה ממש לא משחררת כלום, לטווח הארוך, אולי רק את הרצון להתאבד הכלוא בתוכי...
אני גם מקווה שלא תפגע במישהו, ובעיקר לא בעצמך.
החריפות שבה אני כותב היא כי אני אוהב אותך ודורש שלומך וטובתך.

"נמאס לי לאסור על עצמי דברים". אולי זה חלק מהעניין כאן. גם לי זה נמאס ממזמן, כי אני לא יכול לעמוד בזה ומרגיש רע אחר כך. אולי כדאי לך לנסות דרך חדשה, שבה אתה לא אוסר על עצמך דברים, ולא מנסה לנצח את זה לבד? מאז שהתחלתי בדרך הזו, אני נקי 511 יום.

טוב לראות שחזרת לכתוב. אני מתגעגע אליך!
לא סבלת מספיק? אשמח לראות אותך היום...

טוב לראות- בעיניים פקוחות הפעם- שמה שכתבתי הבוקר לא היה גיבוב שטויות מוחלט.
טהרני ויהושע תודה על ההתייחסות.
טהרני לגבי דבריך על האיסורים- אני כבר זמן רב (קצת פחות מה 511 שלך) מנסה להבין איך בדיוק מנצחים את התאווה בלי מאבק ואיך מפסיקים להתאוות בלי ליצר סייגים.
אני גם חושד שזה סוג של משחק פסיכולוגי שלא עובד עלי לצערי ביחד עם חוטא- חולה ורק להיום.
אני מעולם לא הצלחתי לקבל את זה- עודף גאווה( או ריכוז עצמי ) כנראה.
אז אני מקבל את האמירה שהתאווה לא תלך אם אני אחשף אליה יותר אבל אני פשוט לא רואה שום מוצא.
אם כי כאמור אני עדיין לא הולך כרגע. אני מפחד.

לילה טוב! חסרת לי בקבוצה היום...

שום דבר שאתה כותב אינו "גיבוב שטויות מוחלט" (טוב, בעצם חוץ מההוה אמינא שלך שאולי זה כך...)

א. יש לך ספונסר?
ב. אתה קורא את ספרות התכנית?
ג. יש לך נכונות ופתיחות דעת (כנות יש לך!)?

בלי זה קשה להבין...

ועוד משהו: להבין לא כל כך עזר לי. לתרגל מאוד עזר לי.

אין לי ספונסר.
יש לי ספרות מוסלקת אי שם אבל אני לא נוגע בה.
יש לי נכונות להפסיק להיות מכור לתאווה אבל אין לי נכונות להתרחק מזה או לנקוף אצבע בצורה כלשהי בנידון ( לגבי הכנות- אני חושד שיש לי צורך להוציא את עצמי רע כדי לצאת טוב- הפוך על הפוך כזה- אגב כנראה שגם את השורה הזאת כתבתי מהסיבה הזאת. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות אבל הוא לא מעדכן את היד ).
תודה בכל מקרה.

יש לך נכונות לבקש מאלוקים נכונות לעשות את מה שדרוש כדי להישאר בהפסקה משימוש בתאווה (להפסיק להיות מכור אי אפשר)?

אוהבים אותך תשובה שלמה!
התוכנית לא עבדה לי עד שלא עבדתי אותה. לא רציתי (ולפעמים אני עדיין לא רוצה...) אבל סבלתי מספיק בשביל להבין שאין לי ברירה...
מתפלל בשבילך!
אוהב

אני יודע שאתה פה...

ולדעתי, זה שאתה פה כל כך הרבה, מראה שבאמת כואב לך ואכפת לך ושאתה רוצה להפסיק. רק משהו תוקע. לא יודע מה בדיוק. אולי חוסר הנכונות "לקפוץ למים" ולעשות פעולות ככל אשר יורוך, מתוך קבלה ש"רגשות יבואו אחר כך".

אוהב באמת.
כואב באמת.
מצפה לישועתך באמת.

אני פה תמיד. יותר מכם
אני באמת לא יודע למה.
רוצה להאמין שבגלל שאני עדיין רוצה לצאת מזה.
אבל אני יודע ש(לפחות) חלק מזה נובע מסקרנות מה קורה עם חברים שהכרתי והעברת זמן בדרך חיובית פחות או יותר מבחינתי.
אני מתחיל מחר לעבוד באיזו עבודת קיץ שלפי מה שהבנתי היא סוג של סדנת יזע- קשה פיזית וכמעט בלי שכר בצידה (זה יוצא המון לפרזיט כמוני שחי בבית עם ההורים ומכניס ללא הוצאות) אבל לפחות זה משהו לעשות עד שאני מתחיל ללמוד במכללה בעוד כמה חודשים.
בתחום התאווה אני באופן מודע לחלוטין מאונן בלי חשבון בכל הזדמנות אם כי בתחומים אחרים אני מרגיש קצת יותר שפוי.

זהו בערך.
די ברור לי שיש לי בעיה ושלא יזיק לי לפתור אותה אבל כרגע אני לא מוכן לוותר על אכילת העוגה למרות שאני מבין שהיא אמורה להשאר שלמה.
תודה יהושע וטהרני שדחפתם אותי לכתוב אולי קיבלתי מזה משהו (אתם בטוח לא אבל...)

לא יודע לגבי יהושע, אבל אני באופן קבוע מקבל ממה שאתה כותב (ובדיוק אתמול נזכרתי איך עודדת אותי בתחילת הדרך. אני חייב לך המון!).

מצטער אם עיצבנתי אותך (הפרצוף הכועס הזה באמת הלחיץ אותי).

רק עכשיו ראיתי את הפרצוף הכועס...
סליחה
לא התכוונתי לעצבן, רק התמרמרתי כי אני מתגעגע אליך!
וגם אני מקבל מזה שאתה כותב פה..