הצילני אבא כתב:
הייתה לי פעם תחושה כזו שכמה שאדחיק יותר את המחלה מחיי, ככה היא תיעלם יותר כי אני לא מתרכז בה ומתכחש אליה.
מאוד מזדהה עם זה. גם אני חשבתי ככה (בזמן שניסיתי להילחם בתאווה לפי ההיגיון שלי), וכשהגעתי לכאן וגיליתי את ההדגשה המתמדת של הבעיה שיש לי, זה היה לי מוזר וגם מפחיד (תמיד פחדתי לספור ימי נקיות, כדי לא לעורר את השד מרבצו, ואולי גם כדי שה' לא ישים לב שאני יותר מדי זמן נקי ויעמיד אותי בניסיון חדש...). ובכלל, למה לא להתמקד בעשייה חיובית ולתת לתאווה להיעלם מעצמה (טוב, האמת שכשהגעתי לכאן כבר די הבנתי שזה לא יקרה, וזה מאוד עזר לי לאמץ את הדרך המוצעת כאן).
כך כתבתי ביום הרביעי שלי כאן:
טהרני כתב:
אני לא יודע למה, אבל כל החיבור ל"שמור עיניך" על כל כליו, מצד אחד מחזק אך מצד שני עושה לי הרגשה רעה, מאיימת ולוחצת. אולי בגלל שזה מציף לי את הבעייה כל הזמן מול העיניים, ולא נותן לשכוח ממנה? מה דעתכם?
וכך כתבתי אחרי כחודש כאן:
טהרני כתב:
מי שמתחיל "להיכנס לעניינים" ב"שמור עיניך", שם לב מהר מאוד שמדובר במהלך אינטנסיבי מאוד (מסע 90 יום, ספרות, פורום, קבוצות טלפוניות וחיות, חברים טלפוניים, מייל חיזוק יומי ועוד ועוד). אינטנסיבי עד כדי כך, שמספר דיונים בפורום עסקו בשאלה איך יש לאנשים כל כך הרבה זמן לתכנית...
חלק נכבד של בעיית ההתמכרות שלי, הוא הניסיון לטייח את ההתמכרות ולברוח מהכרה בקיומה. לפיכך, במובן מסוים, גם תקופות הנקיות שלי, בהן הרגשתי שהכול כבר מאחוריי ולא אשוב ל"שם" יותר לעולם ועד, הן חלק משמעותי של המחלה ומההתמכרות, ולא זמנים יפים של בריאות, כפי שטעיתי בעבר לחשוב! (ואכן, ב"ספר הלבן" (עמ' 30), ה"הינזרות" היא אחד משלושת ההיבטים של ההתמכרות).
כאשר אני נמצא בתוכנית כה אינטנסיבית, הדבר מאוד עוזר לי להציב את הבעיה ב"פרונט" (front), ולא לשכוח לרגע שהיא קיימת.
אני זוכר שאני חסר אונים מול ההתמכרות שלי לתאווה, ואז קל יותר להימנע מרמאות עצמית שהכל בשליטה, וש"הפעם יהיה אחרת" (כמובן, שזה אף פעם לא נעשה קל, אלא קל יותר).
העובדה שאני זוכר כל הזמן שאני מכור לתאווה (ואם תרצה: שיש לי בעיה עם תאווה), כמו שאני זוכר את השם שלי, היא מאוד משמעותית עבורי בתהליך ההחלמה.
בהצלחה בהמשך הדרך!
