בסייעתא דשמייא
שבוע טוב חברים!
ב"ה השבת הייתה טובה. אני בזמן האחרון עסוק מאוד ולכן גם המחשבות הרעות לאט לאט מרפות ממנו בחסדו יתברך. ב"ה נהיה קצת קל יותר, אני גם מנסה יותר להקפיד להוריד את המבט. זה נותן לי סיפוק אדיר כל פעם שאני מוריד את המבט, ואני אסיר תודה לה' על כך.
עלתה לי תובנה: פעם פחדתי שככל שאצבור יותר ימים, ככה אהפוך יותר בטוח בעצמי ואפסיק להקפיד ובסוף אפול, וחוזר חלילה. הייתי בטוח שככל שאהיה נקי יותר זמן ככה פחות 'אזדקק' לקב"ה ולכן אתרחק ממנו עד הנפילה הבאה. זה נבע מהעניין שהקשר שלי עם הקב"ה היה רק דרך התאווה: הייתי חייב שהוא יעזור לי להתגבר על התאווה, וכמעט לא פניתי אליו חוץ מזה. ולכן אם הייתי מתגבר על התאווה, הייתי מרפה מהקשר שלי עם הקב"ה ונופל. כך היה הרבה זמן.
ב"ה שהציל אותי, שאני כבר לא מקובע במחשבה הזו כמו פעם. נכון, הרבה מהתפילות שלי לה' סובבות סביב המחלה שלי, אבל עדיין הקשר שלי עם הקב"ה נפתח גם לתחומים אחרים. אני לא זקוק לתאווה כדי להיות קשור לבורא עולם, ולכן אני לא מרגיש רחוק ממנו ככל שאני מתנקה. להפך. אני יותר ערני, יותר חי, עם כל יום שעובר בנקיות. ב"ה.
נוצר כאן מצב הפוך ומבורך: במקום להתגאות בכוחי עם כל יום שעובר, אני מבין כמה אני חלש בפני עצמי ולכן אני נדהם יותר ויותר עם כל יום שעובר על בנקיות. כל יום שעובר הוא כל כך לא מובן מאליו בעיניי, אני לא מבין מדוע זכיתי לכך שה' מזכה אותי בנקיות ובקרבה אליו, עד שאני מרגיש כל כך אסיר תודה עד שאני יודע שלעולם לא אוכל להשיב לה' כראוי על חסדיו. ולכן אני משתדל לעשות את מה שאני כן יכול כהודאה על חסדי ה': תפילות, מצוות, עבודת המידות, הכל. במקום שאתגאה, אני מבין עד כמה זה בלתי אפשרי מבחינתי להיות נקי כל כך הרבה זמן - ועל כך אני אסיר תודה לה'.
אני מקווה שהבאתי את הדברים כפי שהם ושלא התגאתי בהישגים הזעירים שלי, שאפילו הם לא שלי ממש.
אני אסיר תודה לך, ה', על 35 ימי נקיות.
שבוע טוב ובהצלחה לכולם!
