בעצתך תנחני כתב:
טהרני כתב:
אם הכניעה (או התפיסה של עצמי כמכור) מצדיקה שימוש בתאווה, אז היא כנראה לא הובנה נכון (ואגב, ההבנה הלא נכונה הזו, הרחיקה אותי מהתכנית במשך כשנתיים).
קראתי, וחשבתי על זה פתאום.
תוכל לשתף אותנו מה ההבנה הנכונה? מה הבנת אחרי שנתיים?
האמת שאני קצר בזמן, ויש פה ים של פוסטים בנושא.
אבל הרעיון בשתי מילים (טוב, נו, קצת יותר) הוא:
כניעה = אני מכור ולכן אני לא יכול בשום אופן להרשות לעצמי שום תאווה. זה רעל בשבילי, זה הורס לי את החיים ומפרק לי אותם לגורמים. כניעה אמיתית היא פשוט האיפכא מיסתברא של להמשיך להשתמש בתאווה. כל עוד נראה לי שאני יכול להמשיך להשתמש, אפילו קצת, חסר לי בכניעה.
ובמילות הספר הלבן (עמ' 68): "במקום, "אני חייב להשיג את זה אחרת אמות!" הגישה שלנו הופכת ל"אני מוותר, אני מוכן שלא יהיה לי את זה, אפילו אם אמות"". אני כל כך לא יכול לשאת את מה שזה עושה לי, שאני אמור להעדיף למות ולא להשתמש (ובלשון אחרת: להיות נכון "לקפוץ מקצה הצוק אל האבדון").
אלא מה? יש כאן בעייה קטנה - אני גם לא יכול בשום אופן לוותר על התאווה, ובטח שלא לנצח אותה. אז אני מבקש עזרה. מושג חדש ובלתי מוכר לחלוטין למכור מנופח בחשיבות עצמית כמוני. לראשונה, במקום ללכת מכות עם הבריון של השכונה (התאווה) - דבר שאני תמיד יוצא ממנו בשן ועין (גם אם נראה לי שאני מנצח באיזה סיבוב), אני קורא לבריון של כל הבריונים, למלך מלכי המלכים, והוא מפוצץ אותו ומראה לו מה זה, ולמרבה הפלא אני ממשיך ללכת בנחת ברחוב, כששערה משערות ראשי לא נפלה ארצה.
ובניסוח אחר וקצת מדויק יותר בחוויה האישית שלי - לסחוב את התאווה שלי זה ממש קשה לי (כמו גם את כל הרגשות שלי), זה פשוט שוקל טונות. אין מצב שאני מרים את זה! אז אני מבקש מהגיבור שבגיבורים, מלך מלכי המלכים, לעזור לי לסחוב את התאווה / טינה / אחר. אם התכנית שלו בתור הבמאי היא שאצטרך להתמודד עם זה, אז בסדר (אני עדיין לא מסוגל לומר "סבבה" וגם זה בסדר...), הוא הבמאי ואני השחקן. אבל טכנית, אני פשוט לא יכול לעשות את זה בעצמי, אז אני מבקש ממנו לעזור לי, והוא בא. אני מוכן ונכון לסחוב את זה, אם זה רצונו, אבל אני צריך שהוא יעזור לי לשאת את זה.
