אני מתחיל את הבוקר עם הרגשה קשה ומרוסקת.
אמנם לא נפילה, אבל מעידה שהרבה יותר קשה מנפילה.
מתבייש מעצמי, מתבייש מהחברים, מתבייש מאבא שבשמים.
זהו! זה מה שאני, חולה ומכור.
ואם אני לא מסוגל להתמודד עם זה,
אז כנראה שאני פשוט במערבולת שלא נותנת לי לחשוב ולפקוח עיניים.
סדר הדברים בקיצור נמרץ:
סוף שבוע שעבר: קינן בי מחשבה ותבונה שאני מכור כבד, ואין לי מנוס מזה למשך כל החיים.
נו, אז מה?
ביום ראשון בערב: אז הגיע נקודת המשבר,
התסכול שאני יהיה כל החיים שלי משהו 'חסר', כל החיים אני יהיה מכור כשאני יצטרך להתמודד עם תאווה מלוכלכת ומגעילה!
התחלתי לחפש תאווה,
אבל ב"ה מסיבות טכניות לא מצאתי.
ביום שני (אתמול): התיסכול הלך וגבר, התקשרתי לחברים, יצאתי החוצה.
אבל ההתקפה בעיצומה.
נראה לי שזאת הייתה יותר התקפה של תסכול מאשר התקפה של תאווה.
השלב של המעידה: במשך היום סיבבתי את ההגהה ב90 מעלות, והתחלתי לדהור לכיון התהום!
לא הצלחתי לשלוט בעצמי.
אבל למרבה האירוניה החלטתי שלא משנה מה יהיה - אני לא משתמש ולא גומר.
רוצה לצפות בסרטונים מגעילים? שיבושם לך. אבל לא לאונן, לא לאפס את הספירה.
מי כמוני יודע שאין גבולות בדברים האלה.
אבל מרוב צפייה בפורנו {כמה שעות!}, כבר נמאס לי הכל ולא גמרתי.
ברור לי, שלמרות שלא גמרתי, הנזק שגרמתי לעצמי, ההשלכות של הפעולות שעשיתי יכולים להיות יותר קשים מאשר להשתמש בפועל.
כי למעשה סיפקתי למוח את החומר המסוכן, והתאווה תמשיך לדרוש ממני עוד ועוד...
לאפס את הספירה לא יעזור לי בשלב זה, בפרט שהספירה זה מה שעצר אותי ברגע האמת.
אבא, אני יודע שזה מה שאני, ומוכן לקבל את עצמי בדיוק כמו רצונך ממני.
נכנע וכורע ברך, ומבקש עזרה.
רק להיום, רק לשעה זו, רק לדקה זאת. רק עכשיו!
כי אני שלך, לתמיד!
