מזכיר לך את השיחה שלנו על חגורת בטיחות.
מאחל לך שתמצא את הדרך המתאימה והטובה בשבילך.

טהרני תודה רבה - בהחלט חשבתי על זה. 
אבל הפעם המעידות קשורות פשוט לחוסר נכונות שלי לוותר ולהיכנע לפעולות.

ובכל זאת...

אני אסיר תודה על 143 ימי ניקיון.

אמנם אני מנותק ולא מפוכח מספיק, הנקיות שלי לא איכותית בשבוע האחרון אבל אני עדיין כאן ועדיין על הסוס.
אסיר תודה על כך.
אסיר תודה על קניות טובות ודברים חדשים.
פרנסה מאוד טובה.
החיים שלי המושלמים.
ואסיר תודה על המחלה שלי, שמזכירה לי להיות תמיד במודעות.

אני חסר אונים מול הפורנו והמצלמות.
חסר אונים מול הלחץ והפחד שלי מחוסר הצלחה.

חסר אונים מול זה שלא אגיע לקבוצות בעשרה ימים הבאים שאהיה בטיול.
חסר אונים מול התאווה שאני עלול לפגוש בטיול.
מקווה ומתפלל להישאר נקי רק להיום ולעשות את הפעולות רק להיות.

בהחלמה

חבר יקר,

לאורך הדרך שלי גיליתי (זה לא היה קל וזה לקח זמן), שפעמים רבות יש לי בעייה של חוסר נכונות לוותר על הראש שלי ולהיכנע לדברים של בעלי ניסיון ארוך יותר משלי.

ובכל זאת, אולי אצלך זה אחרת. אולי אתה באמת יודע למה המעידות שלך קשורות.

156 ימים של חסד ומתנות, אהבה ומפוכחות, מעידות והליכות על צוקים מרהיבים ביופיים.

סיימתי לפני יומיים את הטיול שלי של 10 ימים.
המצב בטיול אמור להיות מלא בתאווה ונפיץ מאין כמוהו אבל קורה לי דבר מדהים כל פעם שאני יוצא לטיולים אלו (וזו הפעם השנייה), אולי משום העייפות ואולי מכובד האחריות - אני פשוט בריא. 
אני שוכח לרגע את המחלה שלי ולא בצורה לא בריאה, לא בצורה כזו שמגיעה המעידה או הפנטזיה, נהפוכו. 
בעשרה הימים האלה הרגשתי מחובר ומפוכח כמו שמעולם לא הרגשתי. כל פעם זה קורה.
תענוג אדיר ומתנה שלא מהעולם הזה הניתנה לי מידיו של הקב"ה.
ואני אסיר תודה על כך.

עכשיו:
חזרתי לעבודה ולמשרד. קשה לי. 
אני עייף. אני מנסה לחזור לשגרה.
יש לי טיסה מחר בלילה לחו"ל ואני בלחץ ממנה.
אני בלחץ מהמשימות ומהסיטואציות החברתיות שאהיה בהם. 
מבקש לשחרר את זה לקב"ה ואליכם. מחר אגיע לקבוצה שלי ואשאב אנרגיות למסע הבא.

כבר הבוקר דיברתי עם חבר יקר שלא דיברתי איתו המון זמן וזה נתן לי החלמה גדולה מאוד.

מבקש להישאר שפוי, מחובר, מפוכח, נקי ועירני רק להיום..
בהחלמה 

כמה שאנחנו יותר זמן נקויים, צריכים לתרגל את החוסר אונים, אל תוותר על פעולות החלמה, ויד ביד נגיע רחוק.

איזה כיף לראות אותך שוב כאן, ולא רק לשמוע.

157 ימים של אהבה ואור.

רוצה להודות בחוסר אונים שלי מול הדחיינות.
לא עשיתי אף משימה שרציתי ונשרף לו עוד יום. הייתי יכול להיות כבר בדרך הביתה ובמקום אני מתעכב ויהיה לי פחות זמן לחיים הפרטיים שלי. וזה מבאס.

כמו כן אני לחוץ מטיול לחו"ל היום. 
אני יודע שיהיה בסדר והכל בידיו של הקב"ה שאוהב אותי ומעניק לי מתנות חינם אבל אני מפחד מהבדידות שם ומפחד שאני לא אהיה עם אישתי.
אני רוצה כבר שגרה, שבועות, מתן תורה. 
כנראה שזה הסוף לפני קבלת התורה שאני כלכך מתרגש ומחכה בקוצר רוח.
אעדכן כשאחזור.

תודה רבה.
רק להיום

168 ימים של קושי אדיר וכאב.

התלבטתי ועודני מתלבט האם לאפס את הספירה עקב נפילה/מעידה רצינית עד מאוד.
עדיין לא בטוח מה אעשה עם זה אך החלטתי שהמעשים העתידיים שלי הם שיקבעו האם זה נפילה או מעידה ומה דרגת הקושי של זו המעידה.
אם אצליח להתרומם ולחזור לשפיות ולפעולות שלי שאותם נטשתי - אזי המכה הזו משולה לסטירת התעוררות.
אם אמשיך בדרדור שבחוסר שימת הלב, חוסר האקטיביות והפעולות האהובות - אזי זו סטירת מציאות עקובה מדם.

אני מבזבז זמן וזה מכאיב לי.
אני בלחץ מהעבודה ומהמחלה שלי.
מצד שני אני מקבל כלכך הרבה מתנות חינם ואני יכול להיות כלכך פעיל.
עבר עליי חודש לא מהעולם הזה ואני חייב לזכור שהכל תחת הניהול של אבא.

אני בטעות חושב שזה שלי.
זה לא שלי וכל הימים האלה בין אם הם רבים ובין אם הם מעטים שייכים רק לאבא שבשמיים.

אני אסיר תודה על כל המתנות עד כה.

מבקש להשתחרר מהלחצים שלי ומהשבוע הקשוח.
מבקש לזכור שהכל שייך לו והוא המנהל של המציאות שלי.

אני אוהב אותך אבא, תאהב גם אותי.

בהחלמה

אוהבים!

תחרות כלבים כתב on 13 יוני 2016 07:59:

אין לך ספונסר?

אוהבים אותך
בקבוצה האחרונה שהייתי שני חברים שיתפו בקשר לזה, מה שאני לקחתי זה שלא משנה אם מה שעשיתי נחשב מעידה/נפילה, משנה מה עכשיו.

יש לי ספונסר טהרני.

ויש לספונסר שלי ספונסר.

והספונסר של הספונסר שלי תמיד תופס אותי במקומות הכואבים.

אני אתקשר אליו היום בעז"ה. 

כואב לשמוע, אבל שמח שאתה משתף.
אני לא השופט אם זה כן נקרא או לא נקרא. כי אני אסיר בכלא התאווה בדיוק כמוך.
קח את הצידה לדרך מכל תחנה שאתה עובר במסלול, וזה מה שיעזור לך גם בהתמודדות הבאה,

תתפלל עלי, ואני יתפלל עליך.
אוהב(!) מושי

תחרות כלבים כתב on 13 יוני 2016 12:15:

מצטער על החפירות. פשוט הניסוח קצת היה משונה בעיניי, אז תהיתי.
לא מספיק ברור לי אם התכוונתי לעקוץ או לברר.
ובכל אופן, נעתרות נשיקות האויבת, ונאמנות עקיצות אוהב (אני מקווה...)

ואגב, במסלול שלי, המקומות הכואבים היו הכי לא נעימים, אבל הכי מצמיחים כשהתייחסתי אליהם נכון.

170 יום של ניסים כואבים וזיכוך.

טהרני היקר, אין בי עוקצנות. לא כלפיי אחים לנשק.
פשוט אני לא טוב בכניעה.
אני חסר שם מאוד.
כשאתה מתנסח בצורה של "החלטת? אין לך ספונסר שיחליט עבורך?" זה דבר שהוא מובן מאליו אולי אבל שם אני מאוד חסר אונים.
כי קשה לי לוותר ולתת למישהו אחר לנהל.
שוחחתי רבות עם הספונסר שלי על הנושא, במיוחד על זו הכניעה.
הוא חושב שאני צריך להכנע, אני מסכים.
אבל אני גם חסר בנכונות בזמן האחרון.
וודאי, זה קשור גם למעידה. 
אך בעיקר כי אני חוזר לשגרה אחרי זמן רב מידי ללא פעולות וללא התכנית.
אז כרגע אני בצעד 0 - מנסה לחזור לנכונות ולפעולות, משם וודאי תגיע הכניעה.

לגביי הספירה - הספונסר שלי נתן לי נקודת מבט משעשעת וכואבת במיוחד; הרי מה אני מתחבט בשאלת איפוס הספירה? אם אני לא בטוח אז זה כנראה לא איפוס, ואם לא אחזור לתכנית לפעולות במהירות אצטרך לאפס בוודאות שלא תהיה עליה עוררין. 
והרי זה כלכך נכון, אני אלרגי לתאווה!
אחרי כל ההתעסקות הזאת אני מסתובב עם פנטזיות ואובססיות אדירות! 
ואם לא אעשה משהו בנידון אצטרך לאפס בלי שמץ של ספק.

צריך לשחרר.
לתת את זה לקב"ה.
וברוך ה' אני עושה פעולות.
שיניתי את סדר הבוקר שלי.

אני מגיע למשרד וישר כותב אסירויות/פחדים.
כותב פה ביומן.
מעדכן טבלה.
מתחיל יום.

ואני מודה לכולם פה על העזרה והאהבה.
אני מקווה שאני מצליח להתנסח בצורה הגיונית.
בדיעבד זה מרגיש לי כמו הרבה מילים בלתי קוהרנטיות בעליל.

נקווה שיהיה בהחלמה.
רק להיום.

נ.ב

מושי - תודה רבה תאום שלי. אני אוהב אותך.