בוקר טוב,
פעם היה לי בית. הבית היה נראה מצוין מבחוץ, טיח צבעוני, 2 קומות, וילה מהסרטים, בפנים קרמיקות יפות, ארונות יפים, פלזמות, כורסאות נוחות, ג'קוזי וכו' וכו' מנעמי החיים, הכל שידר נוחות ופינוק.
ובבית הזה האור האיר בעיקר את המרכז, המרכז היה אני, המרכז היה לפנק את עצמי, אחרי הכל עבדתי קשה מאוד לתחזק את הבית הזה, רכשתי אותו בעבודה קשה, משכנתא ותחזוקתו היומיומית עדיין הייתה עצומה ודרשה עבודה רבה.
יום אחד פגשתי מישהו, לא ממכריי שאהבו לחגוג איתי, אלא אדם זר, מישהו שלא הכרתי אותו כלל.
ככל אדם מנומס הזמנתי אותו לקפה בבית היפה שלי.
תוך כדי קפה ועוגיות הוא זרק לי משפט"
" שמת לב שיש לך הרבה פינות חשוכות פה בבית?"
בהתחלה הסתכלתי עליו כאל הזוי ועניתי לו: חביבי, תראה את הקרמיקה, תראה את כל הגדג'אטים החדשים, מה, אתה מקנא או משהו?
והוא: לא, פשוט קצת חשוך פה.
נפרדתי ממנו בתחושה שלא אראה אותו יותר ושמחתי על כך.
אבל הקב"ה חשב אחרת, ושלח לי רמז עבה יותר שכדאי לי לבדוק את הפינות החשוכות.
אני, ככל אדם אחראי החלטתי שאצלי לא יהיו יותר פינות חשוכות
הפתרון: עיגלתי אותן, כל פינה שראיתי מיד דמיינתי אותה הופכת לחלק מעיגול וכך פתרתי את הבעייה!
טוב, מחשבות הזויות כאלה תמיד עולות כשבעיה לא קלה לפתרון.
ניסיתי להתייעץ עם מהנדסי פינות (פסיכולוגים וכו') מהשורה הראשונה, כולם נתנו עצות טובות ובאמת שניסו לעזור לי, אבל הפינה הזו, פינה מהגיהנום, לא נתנה לי מנוח ולא הצלחתי לעגל אותה בשום מצב.
פעם הצלחתי לעגל אותה לכמה ימים, לכמה שבועות, אבל הבית גדול והפינות מרובות, כל פעם היא צצה לי במקום אחר.
עכשיו לתכל'ס:
תמיד יהיו מצבים שיציפו קשיים בחיי, פינות חשוכות שארצה לברוח מהם, להיות נאור, חכם, מוצלח, מתוקן, צדיק, יפה וכו'..
אבל, החוכמה הגדולה, המזור הגדול יבוא רק אם אתמודד עם הפינות החשוכות, אאיר אותן, אכיר אותן לכולם, אצהיר עליהן קבל עם ועדה, הרי כולכם רואים אותן אצלי, אולי חלק קצת "מוסתרות", משם יבוא האור הגדול
משם תבוא הישועה, יבוא האושר הגדול, שגם כשקשה מאוד עדיין יש שמחה, יש אומץ להמשיך לנסות, להמשיך להודות בעליבותי, משם אעלה ואשגשג.
חיפוש הפינות ושהייה בהן גורם לי לסבל רב, לחוש חוסר אונים למשך שנים גורם לי לרצות לברוח
אבל אין לאן לברוח, חוסר אונים היא תחושה שקשה להרגיש אותה.
אני מרגיש אותה כעת, עצרתי רגע מכתיבה לנשום אותה עמוק.
היא פוגשת בתוכי את האבן שיושבת לי במרכז בית החזה, הנשימות עוברות מסביב לאבן הזו בדרך לבטן וחוזרות חזרה למעלה, מלטפות את האבן הזו.
סבל גדול
בדידות גדולה
אין לי מה לומר יותר
ס ב ל
מחר יום חדש..
)