בעצתך תנחני כתב:

חחח גדול

עייף.
מותש.
קצת נפשית, גם פיזית.
אסירות תודה שלמרות שפיספסתי משהו, קיבלתי בסוף משהו טוב יותר.
אסירות תודה שהתקשרתי. שלא התכנסתי בעצמי. ששיתפתי את התחושות שלי.
הרגשתי קטן, חלש, לא שווה. בין אנשים, אבל לבד.
דיברתי, מרגיש יותר טוב.
רוצה לישון.
מתפלל שאצליח לבוא לקבוצה היום

אסירות תודה.
זה שאנחנו בכלל מרגישים את הרגשות שלנו זה כבר נס.
מאחל לך בהצלחה בדרך. גם כשיש ימים יותר משמימים וקשים, אם אני מסיים אותם בנקיות אני מרגיש טוב.
אוהב אותך.
בהצלחה.

בעצתך וגדעון. כתבתם את האובססיה שלי.
הידיעה שזה רע. אפילו הטלפון, הם אמצעים, ולכן הם מאפשרים למודעות שלי לזכור פתאום שאני לא רוצה, אבל התאווה מחכה בפינה לשטוף שוב את הכל...ההקלה באופק, אבל מאוד מאוד קשה לוותר עליה
נכון.
קשה לוותר.
כל כך קשה עד שאני נוטה לא לעשות את זה עד שאין לי ברירה אחרת.
מתפלל לזכור שאכן אין לי ברירה אחרת, כי ההתמכרות שלי מתבטאת בעיקר בנקודה הזו - שאני שוכח שאין לי ברירה אחרת, אני מדמיין שהכל יהיה טוב, גם תאווה, וגם חיים, וגם רוחניות, וגם יציבות בחיים וגם להיות נותן ואוהב ואהוב ומחובר לתורה ולמצוות וגם וגם...ופתאום אני רוצה לתלות את עצמי על עץ חמישים אמה...
זו הבעיה.לא קל. אבל אפשרי

אתך
נתן במתנה

אוף. כואב. אוף
שוב שעות על גבי שעות על המחשב, לאו דווקא בשביל תאווה. הפעם הסתכלויות על תמונות פה ושם.
כל כך נמאס לי מזה. נמאס לי להיות מנוהל ע"י המחשב. נמאס לי לבזבז זמן. אין לי כוח. בא לי לבכות.
עוד מתי

שלום בעצתך,

ממש מזדהה איתך, גם אצלי זה קורה. גם אני מוצא את עצמי מידי פעם עד שעות מאוחרות במחשב אחרי יום שלם אל מול הצג (בדרך כלל זה נגמר אצלי בשימוש או במחשבות להשתמש). אני מבין מראש שזה מה שיקרה בסוף, אבל מתעקש להישאר כי יש לי עבודה פה והגשה שם. אני יכול להגיד לך מה קורה אצלי מידי פעם-אני פשוט מבין שאני חסר אונים מול זה-אני לא יכול להישאר ער עד מאוחר כי גם ככה הסוף ידוע, אז אני מנסה בכלל לא להיכנס למקום הזה, וההשלכות-רצונו ייעשה.

כמובן שאני לא מציע כאן שום דבר או בעל ניסיון רחב, אני פשוט מציין מה עובד עבורי מידי פעם.

בכל מקרה, אוהבים אותך וחשוב שתדע-אתה לא לבד

אין לי משהו חכם או מלא ניסיון לומר לך.
רק ראיתי את ההודעה ורציתי להגיד שאם היית כאן לידי, הייתי מחבק אותך, מסתכל לך ישר בעיניים, ואומר לך שאני מבין אותך, ולמרות הכל ואולי בגלל הכל, אני אתך, אוהב ומאמין ביכולת שלך להשתנות.

נתן במתנה

תודה 'ברוח' תודה 'נתן'. תודה שאתם איתי.

אחרי יציאה לכמה ימים, שבהן חוויתי שחרור רוב הזמן מהצורך באוננות-פורנו (לא מתאווה. 'לגימות ראשונות' פה ושם וזה המשיך כמובן בבית, על המחשב) עד שבסופו של דבר נפלתי לפני כמה שעות, פעמיים.
אני לא בתחתית. אני לא מרגיש רע כל כך.
יש איזה רע כזה שמסתתר בקצה הראש אבל אין לו מקום כל כך. אני מדחיק אותו(?).
ואני קצת מפחד מזה. אני מפחד שאני רוצה יותר מדי. שאני לא מספיק רוצה לצאת. ש..בעצם... חסרה לי הדרישה היחידה(!) בשביל התוכנית - רצון להשתחרר ולוותר על תאווה.
אבל אני גם לא מפחד. כי אני כן רוצה להמשיך להתאוות.
אני כן לא מוכן לוותר.
האוננותגרפיה כל כך טובה עבורי שאני לא רוצה לוותר עליה.
היא גם כל כך הרגה אותי בעבר.
ושוב, כרגיל, משהו בי כן רוצה. ומשהו בי לא רוצה.

שלום, אני בעצתך ואני לא רוצה ורוצה שלא רוצה שרוצה

אני שם לב שאני כותב בשביל תגובות. לא תמיד בשביל לכתוב.
פעם כתבתי דברים לעצמי. אבל גם כשהם היו לעצמי, הייתי יכול לדמיין שאני מראה אותם למישהו. ושוב זה גרם לי לא להיות פתוח וכן ב100%.
מקווה להשתחרר מזה

אסירות תודה, הגעתי הביתה ולא נתתי לנטייה הטבעית שלי, הדחיינות, לנהל אותי.
במקום להתיישב מול המחשב ולצלול, עשיתי פעולות הפוכות מהרצון הזה.
למדתי את הלימודים היומיים שלי, מה שבדרך כלל אני דוחה ללפני השינה, התפללתי, אכלתי - וברכתי ולא משכתי את הברכה שעות על גבי שעות, הלכתי לקניות, עשיתי כביסות ואפילו שטפתי את הבית!

ועכשיו, עכשיו אני עדיין רוצה תאווה

אני גם מרגיש את זה ואני חושב שעוד הרבה אחרים מרגישים את הצורך בתגובות.
אבל לא הרבה כנים מספיק כדי להעלות את זה על הכתב כמו שעשית. לכן נראה לי שזה דווקא מעיד כן על כנות יחסית, להפך ממה שאמרת. אמנם ודאי לא כנות שלמה במלא מובן המילה, אבל אנחנו בסה"כ בני אדם, ותכל'ס, בשביל מה הפורום נוצר? בשביל מה אנשים כותבים בו? ודאי שזה בשביל לשתף, לעזור, לפרוק. אבל אני חושב שחלק גדול גדול ממנו זה בשביל הפידבקים מהסביבה, והתמיכה הזו, שהיא מובנת בסך הכל.
מבחינתי זה לא דבר רע, זה הצורך שלנו מתוקף היותנו יצור חברתי שצריך תמיכה מדי פעם. אני לא מתבייש בזה.

אהבת חסד כתב:


תודה על התגובה
נשמע לי נכון שזה צורך בסיסי. השאלה באיזו צורה. אם אני כותב ולא מקבל תגובות ואחרי זה אומר לעצמי "טוב, אז לא היה לאנשים כוח או סתם לא שמו לב. חבל." אז זה אולי בסדר. אבל אם זה מגיע ממקום של פגמי אופי, כמו "אני משעמם! אני לא שווה כלום! אף אחד לא מתייחס אליי!" אז זה כבר עבר, מבחינתי, את הגבול הנכון,
וזה מגיע לצורך שלי באישור. בפחד שלי לא לקבל אישור.
זה מתבטא בכל מיני דברים. למשל, שאני לא מרשה לעצמי להוציא שגיאת כתיב מתחת מקלדתי. בניסיון שלי להיות שנון ומצחיק ו'לצאת' חכם או בזה שאף פעם לא עליתי חזן בתפילה (אפילו לא בבר מצווה) וכו' וכו'
בכל אופן, גם אם זה עבר אצלי את הרמה שאני 'מוכן' לקבל, בושה והסתרה של זה וודאי לא יועילו...
......

נפלתי. אין לי הרבה מה לכתוב, מעדכן

עם ההתחלה אני מסכים (גם אהבתי ),זה יכול לעבור אולי את הגבול. אבל ההמשך... מבחינתי אני הייתי שם (ממש כמעט אותו דבר!) ואולי קצת זנחתי את זה. איפושהו מתי שמישהו פעם אמר לי משפט מאוד חכם: "גאווה זה לחשוב שאני תמיד צודק, ביטחון עצמי זה לדעת שגם אחרים טועים...". וזהו. מבחינתי זה מיצה במדויק את התכונה הרעה הזאת אצלי - גם גאווה וגם חוסר ביטחון, עד כמה שזה נשמע מופרך.
מאז אני מנסה להכניס לעצמי יותר ויותר שגם אחרים טועים, בד בבד גם לטעת בי את התחושה (האמתית) שאני לא כזה חשוב כדי שאחרים ישימו לב או יתייחסו כל כך לטעויות שלו...

שוב, זה מה שעובר עלי. בתקווה שמשהו מזה עוזר לך

........

מצטער בשבילך על הנפילה. מקווה שתצליח ותעלה מעלה מעלה.

נפלתי.
אני מתמודד עם תחושה של חוסר תכלית.
שוב שבוע עבר. מחר כבר יום רביעי, ואז שוב שבת ואז שוב יום ראשון ושוב סופשבוע...

ואיפה אני בסיפור הזה?

קבעתי משהו עם מישהו במקום מסוים. ראיתי שכנראה לא אצליח להגיע בזמן. חששתי. לא רציתי להתקשר, לא היה לי נעים. בעידוד של אימי, למרות הפחד, התקשרתי. ותוך רגע זה סודר. קבענו מקום חדש וקרוב אליי יותר בקלות. ככה פשוט.

כמה פעמים הפסדתי רק בגלל שנכנעתי לפחד.
מודה לאלוקים שהיום הצלחתי לא להכנע לו. לא לברוח.
לעמוד מולו - ולעבור דרכו

לילה טוב!

40+ דקות של טביעה בתאווה. שמתי סטופר.

למרות היום הלא רע. למרות הישגים. למרות זה שאני אמור לישון.
חוסר נוחות, חוסר חשק לישון, ורצון אחד.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם - מתיר אסורים"

שאזכה